טוב, אז לאחר שינה של 19 שעות (עם הפסקה אחת) הנני ערה ומוכנה כדי לספר על חווית החופשה שלי, שנקטעה לצער כולנו הרבה לפני זמנה.

קראתי בבלוג של מר צלופן היקר, שהוא לא סיפר על החופשה שלו מכיוון ש"זה תמיד נורא מעצבן לשמוע סיפורים של אנשים אחרים מביקור בחו"ל" אז אני חושבת שתבלעו את הצפרדע הזו, היות והחופשה שלי לא הייתה כזאת משהו שמישהו יכסוס ציפורניו בצער בגלל שהוא כל כך רוצה להתחלף איתי....

אז יצאנו לנו בלילה של יום שלישי, 3 בנות שמחות ועליזות (ועוד אחת, הקופה כפרה עליה, שהיינו צריכות לפגוש באילת היות והיא לקחה את האוטובוס לילה מת"א) שמחכות לחופשה שתרגיע אותן קצת לפני תחילת שנה שלישית/רביעית בלימודים.

הנסיעה עברה סבבה, כמובן שתמיד יש את הערסים בנסיעות לאילת, שלא נותנים לישון ומציקים. אז אנחנו מצאנו את הדרך לנטרל אותם ואותן, פשוט התחברנו אליהם, נעשינו "מקובלות", ואחרי שהתחבבנו עליהם מספיק בכדי להקרא "כפרה" חזרנו לעניינו (שינה שמנסה להיות עמוקה, ושמיעת דיסקמן). זה הגיע למצב שאחרי עצירה אחת חבורה של פרחות עלו לאוטובוס ושמעתי אחת מהן אומרת: תראו את גרין, כפרה עליה, מקסימה, איך היא תפסה שינה..." אין מה לומר, הייתי ממש מרוצה.

בגבול היה היסטרי. מיליון אנשים בתור, חיכינו שלוש וחצי שעות, פגשתי כמה אנשים שלא ראיתי שנים עוד מימי הצבא, וקיבלתי כמה חדשות לא ממש טובות (נהג אחד שטיפלתי בו רבות נהרג לפני 3 חודשים בתאונת אופנוע) עוד נהגת שטיפלתי בה רבות (שניהם היו חיילים בודדים, לא מהסוג שההורים בחו"ל, אלא מהסוג שההורים לא רוצים) התחתנה ויש לה ילדה...בקיצור, הבנתם כבר את הפואנטה, מיני ישראל לפני המעבר לסיני. בסיני עצמה כבר הרגשנו בשינוי פאזה, הכל היה איטי יותר, בערבית יותר, מפוצץ בהיסטריה, לא היה מקום להכניס סיכה, בקושי מצאנו חושה פנויה. לפני שלקחנו מונית התלבטנו, אני ועוד חברה רצינו ללכת ל"ראס א שטן", ולשתיים האחרות לא היה ממש אכפת. בסוף, בפוקס, לא יודעת איך, החלטנו על ביר סוויר. אולי כי אמרו לנו שאין מקום בראס.

את היומיים הבאים אני לא צריכה הרבה מילים בכדי לתאר. "חופש מוחלט" זה צמד מילים טוב. כל היום בטן גב, ים, השתזפות, לא ידענו בשום שלב מה השעה ביום, פעלנו לפי הדחפים הביולוגיים שלנו - כשעייפים - הולכים לישון, קמים בד"כ מוקדם בבוקר, אוכלים כשאוכלים, עישונים בלילה, חושבים הרבה, משחקים הרבה טאקי, מגיעים להרבה מסקנות, בקיצור, גן עדן, כיף גדול.

בערב של יום רביעי, שכבנו כרגיל במאהל הבדואי שקרא לעצמו מסעדה, אחרי סחלב מצוין, ודיברנו על הא ודא עם קבוצה של ישראלים שהיו שם. פתאום שמענו פיצוץ גדול, חברה שלי אמרה בצחוק "פיגוע", וכולנו צחקנו. לרגע לא חשבתי לחבר את הפסטורליות של המקום עם מה שקורה אצלנו בבית, זה פשוט לא התחבר. אחרי 2 דקות בערך, מישהו, שעד עכשיו אני לא בטוחה איך הוא ידע אמר שהיה פיגוע בהילטון טאבה. חשבנו בהתחלה שהוא צוחק, ואחרי שוידאנו שלא, הלכתי להתקשר להורים הפולנים שלי, שאם ישמעו משהו שלא ידאגו, אני מן הסתם לא בהילטון טאבה. כשהתקשרתי הם עוד לא שמעו כלום. היתה הפוגה קלה בלחץ, ואז פתאום שמענו חדשות, ממכשיר סלקום של מישהו, והגיעו כל הקולות המוכרים, רק שהם היו ממש קרובים אלינו, ובארץ ערבית, זרה. ההורים שלי התחילו לשדל אותי לחזור, ואנחנו החלטנו לחזור ביום שלמחרת. איך האווירה השתנתה, מסיני הרגועה זה הפך להיות כמו כל מקום אחרי פיגוע, רק עוין יותר. פתאום שמענו שהיה פיגוע גם בראס, והאדמה התחילה לרעוד מתחת לרגליים. הם מגיעים גם לחושות... ואז שמענו שהיה גם פיגוע בטרבין (מה שהתברר מאוחר יותר כלא נכון), והרגשנו שהם בדרך אלינו. פתאום כל כך אהבתי את צה"ל, כל כך הרגשתי בחסרונו... בחיים לא פחדתי ככה, בחיים לא הרגשתי כזה חוסר אונים.... התחילה התרוצצות של הישראלים: התלבטויות אם לחזור או לא לחזור, איך לחזור, מה עושים, אנחנו ארזנו את התיקים במהירות היסטרית (אני מניחה שהבדואים יהנו מהמזרון ים והמשקפי שמש שהשארנו...)  והתחלנו לחפש דרכים לעוף משם, כשכל אור מהכביש מקפיץ אותנו וגורם לכולם לרוץ לכיוון המים...

וההורים שלי בנייד... כשהצלחתי לתפוס אותם היו היסטריים לגמרי. הודעות מחברות לשמוע שהכל בסדר, אנשים פתחו פה חמל"ים, הסתבר אח"כ...

לאחר זמן שנדמה כנצח, פחד גדול מאד, ורצון להיות בארץ, הגיע מונית של בן דוד של המארח הבדואי שלנו, שבהתחלה לא רצה להזמין לנו מוניות ובכלל לא התייחס אלינו, מה שהפחיד עוד יותר. זו הייתה המונית השניה, וגם הם (הבדואים) היו בלחץ הסטרי, כנראה שהבינו שזהו, הנה הולכת להם הפרנסה מהידיים... הנהג מונית רצה שנגיע לכביש, ואנחנו לא הסכמנו ללכת עד לכביש, פחדנו. שני ישראלים שהיו איתנו הלכו לכביש, והביאו את המונית לחושה. אז אני לא יודעת מה קרה שם (זה היה בערבית) אבל הנהג והמארחים הבדואים התחילו לצעוק אחד על השני בלחץ, ואז ללכת מכות, ואנחנו, עם ההסטריה שלנו, רק פחדנו והתרחקנו משם. בסופו של דבר עלינו על המונית, והנהג היה בלחץ הסטרי, נהג כמו מטורף וכל הזמן רצה את הכסף (שהיה כמובן מחיר מופקע) מראש. אני עצמתי עיניים ורק חשבתי כל הזמן שהלוואי ונעבור את הנסיעה הזו. בדרך ראינו המון טרנזיטים שנסעו לכיוון פנימה, וקיווינו שהם נוסעים כדי לקחת ישראלים. אחרי דרך מפחידה שהזכירה לי "אקספרס של חצות" ראינו את המלון הרוס, המון אנשים יושבים בחוץ, חיוורים ובמצוקה, ואני לא ממש רציתי לראות מה היה שם, פחדתי. רציתי רק להיות בישראל, לעוף מהמדינה הזו, שכל השלטים כתובים בה בערבית... החיילים המצרים גם נראו בלחץ, לקחו לכולם את הפילמים שצילמו, והרתיחו אותי... כשהתקרבנו לגבול, ראינו אמבולנסים פתוחים, ובחטף ראיתי דברים שלא רציתי לראות...

לאחר בדיקות זריזות, היינו בישראל. כשאמרתי לאבא שלי שאני בישראל, בשלוש בלילה, אחרי כל הקשיחות שלו, הוא התחיל לבכות.

אחרי שהקדמנו את הנסיעת חזור שלנו (תורות עצומים של ישראלים חיכו בכל מקום) וקיבלנו המון סימפטיה מכל האנשים האילתים שפגשנו הלכנו לישון במלון מרידיאן, שאירח אותנו בצורה מאד פטריוטית (בלי שום ציניות) בחינם (המלונות פתחו שעריהם). ובבוקר, אחרי ארוחת בוקר דשנה במלון והעברת חוויות עם "פליטים" אחרים, עלינו על אוטובוס לחיפה. והנה אני עכשיו, אחרי 19 שעות. בישראל. עדיין קשה לחבר בין היומיים שעברו עלי בסיני, לבין השעות שלאחריהם.

הרבה מזל היה לי שם.