בעקבות מה שנעשה כאן בימים האחרונים, התגובות שלכם, המחשבות שזה עורר בי וההתעסקות שלי בזה בכלל, החלטתי להקדיש פוסט לעניין הקטן גדול הזה, ההשרצה האנושית, ומה שהיא עושה לנו. אז נכון, תרגעו, אני לא בהריון, וגם לא קרובה להיות בהריון, אבל אני רוצה לספר לכם סיפור:

יש לי חברה, נקרא לה שולה. החברה הזו שלי, היא ממש קטשית. מדברת בדיבור תינוקות, לובשת ורוד, מדברת אלי בזכר, פומפונים בשיער (טוב, זה לא) בקיצור, כל החבילה.

 

ביום שלישי היו לנו 2 שיעורים אחד אחרי השני. השיעור הראשון היה תרגול בפסיכולוגיה התפתחותית. ראינו סרט על רוברט התינוק, על הלידה וההתפתחות שלו בשבועות הראשונים. אני כולי הייתי בהיי של "איזה מתוק, איזה ממי" (מה אתם רוצים, הוא חייך!), והיא, למרבה ההפתעה, רק השמיצה. "תסתכלי איזה תינוק מכוער, איזה אף מגעיל, אויש, הוא ממש לא חמוד", בשילוב עם הפרצוף הסקפטי ציני שלה (קשה, אבל יש אחד כזה...), ואני, שעדיין לא  הייתי בטוחה אם יש או אין לי יצור כזה בבטן, כנראה זייפתי אינטואיציות אימהיות, כולי הייתי סוכר, להקיא.

 

השיעור שאחרי היה הרצאה בפסיכולוגיה של הלמידה. ראינו סרט על סמי הסנאי, שמרגע היוולדו צומד לחתולה וגוריה שנולדו באותה עת (או משהו כזה) כדי לבדוק אם הוא מסתגל לסביבה והופך לגור חתולים טיפוסי או שמה הוא נאמן לגנים ונשאר סנאי גזעי. מרתק.  (באמת).

 

אז שולה הזו, חברה שלי, לפתע עברה מטמורפזה וחזרה לעצמה. "איזה חמוד, יווווווו, איזה ממי, פשוט מקסים, אני גם רוצה סנאי.." מצמצתי בעיניי, בהפתעה, ולא הבנתי. עברה חצי שניה ואז הבנתי.

 

היא מ-פ-ח-ד-ת. לא מביבי, כי אם מתינוקות חיים, היצורים האלה מפחידים לה את הצורה, רק כי יש סיכוי גדול שביום מן הימים יהיה לה אחד כזה, באחריותה. סנאי היא לא תוכל להוליד, לא משנה כמה היא תרצה ותתאמץ (אלא אם זה יהיה איזה ניסוי מופרך, וגם לא ממש נראה לי שזה ילך...).

(ד"א, אם תהיתם, סמי הסנאי אמנם ינק מאמא חתולה, אבל עדיין התנהג לחלוטין כמו סנאי, הביא כבוד לגנים)

כולנו מפחדות. בגיל בו אנחנו נמצאות, לא 18 ולא 16, זה כבר לא מילה גסה שיהיה לך ילד. יש בנות כאלה ולא מעט. אנחנו כבר פחות יכולות להסתתר מאחורי הגיל שלנו, כי זה כבר מתחיל (ממש קצה קצה של התחלה, אומנם) להיות מקובל.

ת'אמת, יש לי פחד בסיסי מזה, בגדול.
תחשבו איך זה לחיות 9 חודשים עם הידיעה שיש לך מישהו חי בבטן, ולא סתם מישהו חי, הילד שלך! איך לובשים משהו שלוחץ על הבטן קצת, איך מאמצים אותה, אמאלה, זה יכול להזיק לו/לה או משהו...  איך מתכופפים, איך עושים סקס.... גאד... ראיתי פעם סדרה בערוץ יס פלוס, על גברים והמשיכה שלהם לנשים הרות, האם היא קיימת וכמה היא חזקה (לא ברור...). אז גבר אחד אמר שהוא מפחד לשכב עם אישתו כי הוא מפחד שהוא "וויל פוק הים אין די אי" זה נשמע יותר טוב באנגלית, הוא התכוון שהוא מפחד להכניס לילד שלו בטעות את האיבר לעין... אז נכון שמבחינה הגיונית אין סכנה, והילד מוגן לו שם, משייט בשאנטי שלו, אבל... מה... זה לא מנומס, להעיר ככה מישהו מהשינה עם דברים כאלה, חוץ מזה הוא ילד הוא עדיין לא צריך לדעת שההורים שלו עושים את זה...

 

והלידה... אלוהים שישמור, שיפחידו אותנו עוד יותר, בסוף הגזע האנושי יכחד מרוב סרטי טלויזיה וסדרות אי. אריות כאלה שמייצרות את הלידה כמו שהיא. מסוייטת וכואבת. מה קרה, לא מספיק כאבי מחזור יש לנו כל החיים, גם זה עכשיו על הראש?? סעמק, אני אומרת.

והקטע שאנחנו פתאום נהפכות למוטציות שמשפריצות חלב מהציצי, זה בכלל סרט רע. תחשבו שבכל שעה של היום, אם אנחנו מתחרמנות עם מישהו, והוא בעניין של לינוק, אז ממש יצא לו משם משהו! זה מטורף, אתם לא חושבים? ובכלל, זה יכול ללכלך את החולצה, זה לא נעים... אבל מה, אם את תקועה במדבר פתאום, ואת ממש צמאה (בהנחה שיש לך חלב והכל בסדר), תמיד תוכלי להכין כוס קפה קר, או מנת חלב בריאה (איזה פרסומת מעולה לחלב זה יכול להיות: אמא הולכת במדבר ושותה את עצמה לדעת. אני דוחה אני יודעת, תאהבו אותי ככה או אל תאהבו אותי בכלל).

והעניין הכי מלחיץ, שחמוד חמוד, אבל הוא/היא שם בשביל להישאר. אם נמאס אי אפשר להעביר לדודה וללכת לשחק במחשב/ לצאת לפאב/ווט אבר. אין, זו את שצריכה לספק תעסוקה ליצור השברירי זה שיצא ממך, כל היום!