הוא נכנס הביתה,מחייך את החיוך הגדול, הערמומי שלו. כמו בימים שהוא יודע שנגמר לי המחזור.
"מה אתה כל כך מרוצה מעצמך? אני נעצרת באחת, קוטעת את הסיבוב המונוטוני שלי סביב אותן 8 מרצפות, עליהן הלכתי בחצי שעה האחרונה, עצבנית. "אתה יודע שאני בלחץ, זה מצחיק אותך?
הוא מחייך, כולו מדושן עונג, מרוצה מעצמו. "חומד, ההפך. אני יודע שאת בלחץ, למרות שלא ברור לי למה, ההורים שלי מאד נחמדים, קצת נודניקים, אבל אנשים נחמדים בסה"כ... לא משנה, הבאתי לך משהו שיקל על הלחץ שלך..." - "רסקיו?? כבר גמרתי את כל הבקבוק על הלשון, יופי שהבאת חדש"
"לא, לא רסקיו, משהו אחר..."
הוא מוציא אריזת מתנה שהתחבאה מאחורי גבו, ומחייך. אני פותחת את האריזה בחשדנות. מחזיקה את הקופסה בידי, ומעווה את פרצופי. על הקופסא מופיעה אישה ערומה, מחזיקה בידה שלט, וכבולה במעין חבלים מוזרים כאלה. "ממי, אתה בטוח שלא הבאת את זה בשבילך??"
"גם" הוא מחייך.
מקיץ רבע שעה, אנחנו יוצאים מהבית. מוזרה לי התחושה, רק גומי נכרך סביבי מותני, ללא התחתונים, ובאמצע טמון לו הסוד הקטן שיאיר הבטיח שיגרום לי להיות הרבה יותר נינוחה בארוחה בבית הוריו.
זה לא שזו הפעם הראשונה שאני שם, אבל בכל פעם מחדש אני נלחצת. נלחצת מהפולניות, נלחצת בעיקר מאמא שלו, שתמיד מצפה ממני למשהו שאין לי מושג מהו. תמיד הפרצוף הלא מרוצה מלווה אותה, הפרצוף הסקפטי. ואני באמת משתדלת. מחייכת, מצחיקה, מספרת כמה אני מוצלחת, עוזרת. אבא שלו מאד אוהב אותי, ככה אני חושבת, אולי יותר מדי, ואמא שלו...לאמא שלו תמיד חוזר המבט החמוץ הזה. כמו עמידת מוצא, כמו אינסטינקט.
ויאיר? הוא לא מבחין בפרצוף הזה. כנראה כבר התרגל. כמו זמזום מעצבן של זבוב שמפריע לישון בלילה.
אנחנו נכנסים, השלט בכיסו, מה שאומר שאני צמודה אליו. הוא עדיין לא הפעיל אותו, אני יודעת שהוא מחכה לשעת הכושר, בה אני אהיה הכי פחות מוכנה, הכי מובכת, הכי זקוקה להפוגת הפורומונים הזו.
מתיישבים לאכול, ושוב אותם מאכלים חצי תפלים חצי שרופים.
"אז מה, שרון, איך הולך התואר, עוד לא סיימת?"
אההה... אני מגמגמת, נושאת עיניי אל אימו של יאיר, לא, אני...
זצצץ!! פתאום הרגשתי רעידה חזקה בדגדגן, מרוב הפתעה קפצתי מעל מסעד הכסא, הצלחת שלי התרוממה מעל השולחן לכמה מילימטרים, ונחתה בנחת על מקומה.
היא צחקה את צחוקה היבש. "שרוני, אל תתרגשי מהשאלה שלי כל כך"
"לא, אני.... לעזאזל, הוא השאיר את זה עובד, חשבתי שכולם שומעים את הזמזום, שהיה כל כך חזק באוזני, אבל כנראה שרק באוזני. הדגדגן שלי רעד ביחד עם הויברציות של הפרפר, ואני קולטת את פרצופו המחייך, כשזיק ממזרי בעיניו, מגביר עוצמה, מחליש עוצמה, מגביר עוצמה, מחליש עוצמה, ואני מתפתלת, מחייכת, ממהרת לענות מפחד שהרעד ישתנה, יגיע למקסימום, ואני אשתתק, או שקולי יגיע לטונים גבוהים של עונג.
"לא יש לי עוד קורס אחד, ואני מסיימת" -ומתפללת שהיא תפסיק לשאול. הוא משחק עם העוצמות, וזה נעים לי...
"ומה את מתכוונת לעשות אח"כ?" לעזאזל! הפעם אני יותר מוכנה, והקול שלי טיפה רועד כשאני עונה, אבל כבר לא מקפיצה את השולחן.
והוא משנה מינונים כל הערב, מחליש את הרעד, ומגביר את הרעד. הפרפר מעופף בחוזקה על הדגדגן שלי, ואז מרפרף, ואז שוב, מכריח את הצוף לצאת, ואני נוטפת, והוא עוצם את עיניו לעיתים, ומסניף את הריח שעומד באויר.
הריח שלי, אני לא מתאפקת ונוזלת. מרגישה איך החצאית שלי נרטבת, ולא ממש אכפת לי. הדגדגן שלי נפוח, מאלץ את הרגליים שלי להפתח, וחם, חם...
ועל השולחן? הכל מתנהל על מי מנוחות. מגישים את המנה השניה, והמרק צף לי בצלחת, וכולם מדברים בנחת, ורק אנחנו מחליפים מבטים סוערים, אני יורה בו ברקים, והוא מגביר את העוצמה, ואני נושכת שפה, מגלגלת עיניי, ולא מבינה איך אף אחד לא שמע, את הנהרות השוצפים, את המפלים, וזה שהם כולם שקטים, נינוחים, תקועים בתוך הארוחה שלהם, רק מסעירה אותי יותר, ואני בכלל כבר לא לחוצה, אין אצלי מקום ללחץ,הכל מלא בתאווה, ואני מתחילה להפתח, מתחילה להרגיש את החוסר שם למטה, בוער. דורש את שלו, דורש אותו, נעוץ בתוכי,עמוק.
והוא קורא את המבט הזה שלי, המזמין, אני יודעת שהוא קורא. יודע לזהות את מבט ה"כנס אלי כבר, אחרת אני אשתגע" משתוקקת למגע שלו, והפרפר ממשיך לזמזם לי על הדגדגן, ומרוב מחשבות והשתקקות, אני מרגישה שהשיא קרב, ובדיוק שמוגשת המנה השלישית, ואמא שלו אומרת "שרוני, לא נגעת במרק!"
אני מרגישה את זה בא, ועוצמת עיניים, מרוכזת, לא אכפת לי מאמא שלו, לא אכפת מהמרק, אכפת רק מהגמירה...
ואז הוא מפסיק. מוציאה אויר בשריקה פותחת עיניי, ומביטה בו בתרעומת. קולטת את מבטה של אימו, ומיד מתחילה לאכול את המרק "את צודקת,צביה, את צודקת, הנה אני אוכלת..." מכניסה את הכף לפה, והעיניים מתרוממות למעלה, לצד,להביט בעיניו, ולהבהיר מה אני חושבת עליו. והמבט שלו משועשע, והוא שוב מדליק אותו ושוב הוא משחק עם העוצמות, ואני כבר פועמת, קרובה כל כך הרבה פעמים לשיא, והוא כל הזמן מפסיק, יודע לזהות מתי אני הולכת לאבד שליטה, ומייד מכבה, ואני מיוזעת, מלאה בתחושות, מגורה וזועמת, וכל כולי פתוחה בשבילו, מרגישה בחסרון הזין שלו, ואני כבר בדמדומים של גמירה, ואמא שלו אומרת - "טוב, נעבור לסלון, שרוני, תעזרי לי לפנות?"
בכל זמן אחר הייתי קופצת, מנסה להוכיח את עצמי.
"כן, אין בעיה צביה, רק תני לי 5 דקות, אני צריכה לראות תמונות מהילדות של יאיר, בסדר? בנתיים שבו בשולחן, תדברו, תעבירו חוויות משבוע שעבר" - הקול שלי רועד "אנחנו נלך לחדר הישן שלו ונסתכל"
הוא מופתע, קם אחרי, נצמד לירכי, מרגישה את הזין שלו מתחכך לי בישבן, קרוב קרוב, ואני מזיזה אותו על הישבן, בתנועות מעגליות קטנות, תנועות כאלו שאני יודעת שיעשו את העבודה. אין לי זמן למשחקים מיותרים.
אנחנו מגיעים לחדר שלו "ממי, מה קרה לך? את לא עומדת במתנה שקניתי לך?"
אני מעיפה אותו על המיטה, ולא עונה.
מתיישבת עליו, פותחת לו את הרוכסן. הוא עומד, לא בשיאו, אבל עומד. מרטיבה את היד, ומעבירה אותה על פני הזין שלו, בדיוק כמו שאני יודעת שהוא אוהב, בדיוק כמו שמחרפן אותו, זה עובד תוך שניות, והוא כבר בשיא אונו.
"ואתה חוצפן קטן..."
מפשילה את החצאית.
"...שחושב שיכול לשחק איתי ככה..."
מכוונת אותו לכניסה.
"...ולא לקבל את התוצאות???"
מחדירה אותו אלי.
בשניה אחת כולו בתוכי, מרגיע את הכמיהה שלי, ממלא את המקום שהיה מוכן אליו כבר מזמן.
"עכשיו אתה תראה מה זה להתגרות ולא להיות מסופק!"
בכמה תנועות מהירות אני מזיינת אותו, כשהפרפר עוד נע על הדגדגן, האגן שלי נע בתנועות החלטיות, מחפש מטרה להשיג, מחוררת את עצמי עליו באכזריות נעימה, הוא אוחז בי ומנסה להדביק את הקצב, עיניו נוצצות ניצוץ חרמני, ואני מזיינת את עצמי עד שאני משיגה את מטרתי, מאבדת שליטה על הזין שלו, וגומרת. סוף סוף גומרת. כל כך חזק גומרת, ההתכווצויות שלי משפיעות עליו, הוא מגביר קצב, ואני יודעת שעוד לא, שהוא לא קרוב. אני מפסיקה, אני קמה, לוקחת מידו ההמומה את השלט, ומחכה.
הוא מביט בי, לא מבין, מבולבל, המראה שלו, עם הידיים פשוקות לצדדים, והזין עומד מולי בשיא עוצמתו, רגע קודאק ממש. אני צוחקת, הולכת לכיוון הדלת, ונעמדת ליד המשקוף, כדי שלא יוכל למשוך אותי פנימה.
"קדימה, תרכוס את המכנסיים, אמא שלך מחכה" מנסה בכל כוחי להסתיר את עוויתות הצחוק.
הוא מסתכל עלי, ונכנע. הראש נשמט על המיטה, הוא נושם כמה נשימות עמוקות, ואיכשהו מכניס את הזין פנימה. מסכן.
בבית כבר קיבלתי את העונש על זה, בבית הוא גמר בתוכי, וגמר, וגמר. איזה עונשים כיפיים, אבל מה? אני לא חושבת שאני אלחץ יותר כשנלך לארוחה בבית הוריו...
*** בתודה לשני הגברים שהיוו הלילה השראה לכתיבה.
*** כל זמן כתיבת הסיפור הפרפר היה עלי, כחלק מניסוי לראות אם אני יכולה להתרכז בכתיבה. ובכן, אני הולכת להתרכז כרגע במשהו אחר, שלום!
