מותשת.

מיטלטלת בין הגלים.

רגע אני שקטה, בבואה שעליה משתקפת השמש.

ובשנייה הבאה מתנפצת לאלפי רסיסים על שובר הגלים.

לא יודעת מי אני.

החזקה? החלשה?

אין לי מקום להכיל אף אחד.

אין לי מקום להכיל את עצמי. 

רוצה לפגוע באנשים, לא להיות הנפגעת.

רוצה להיות רעה, שיעזבו אותי בשקט.

רוצה להקשר למיטת משוגעים

ולצרוח.

לאבד שליטה.

שזה יהיה רשמי: אני משוגעת.

לא להיות אני.

לא יכולה להיות אני יותר.

בתהליך השלמה

אתמול התחלתי קורס שנקרא "קבוצות וארגונים". זה קורס שהמליצו עליו רבות, ולא סתם כך הסכמתי להרשם לקורס ביום שישי בין 8-12. זה קורס שאמור ללמד על פסיכולוגיה ארגונית בדרך "חוויתית", בקבוצות קטנות של שנה ב' בלבד. לפי מה שנמסר לי ממקורותי, זה קורס תרפיותי משהו, מין תרפיה בקבוצה.

המנחה שללה את ההנחה של רובינו על מטרת הקבוצה, וטענה שאנחנו לא הולכים לנתח אף אחד בצורה קלינית. אכזבה? אולי, לא בטוח. ובטח שלא להרבה זמן.

שני המפגשים הראשונים הוקדשו להכרות. מיד הורמה גבה. למה כל כך הרבה זמן להכרות? ואנחנו גם מכירים מלפני אז בכלל... (נכון שאף אחד מאיתנו מעולם לא נבר במעיו של השני, וגם לא קרוב לזה, אבל בכל זאת... אותה שנה והכל...). המטלה הראשונה שהוטלה עלינו הייתה לצייר את עצמינו בקבוצה, ולכתוב שני סיפורים שקרו לנו.

ואני, עם הכישרון ציור המפוקפק שלי, ציירתי מה שהתבקשתי לצייר, תחת הכותרת "אני והחוג לפסיכולוגיה". כמובן שהתת מודע הנחמד שלי אותת לי ועשה לי דווקא. הייתי צריכה להציג את הציור בפני הקבוצה, והכל נחשף. כל המחשבות שלי והרגשות העוינים שלי כלפי הסטודנטים בחוג שלי, או לחילופין הרגשות העוינים שלי כלפי עצמי וחוסר היכולת שלי להגיד לא לשום דבר שמבקשים ממני, הכל נחשף, ונותח באכזריות ע"י עמיתיי לחוג. וכן, זה היה מאד משמעותי, דווקא בגלל שחשפתי את מי שאני באמת כלפי אנשים שחשבו שאני רק כתף, ולא שום דבר אחר. חשפתי שאני מרגישה לבד, ומבודדת מהחוג, ושאני גם צריכה כתף. זה היה ממש קשה לשבת שם ולשמוע אותם מדברים מה הם מקבלים מהציור שלי, כי זה היה נכון בצורה כואבת, אבל הייתה בזה גם המון הקלה. בהחלט הרגשתי התקדמות. וכן, זה היה בהחלט עם אוריינטציה קלינית. מה לעשות? סטודנטים פלצנים לפסיכולוגיה או לא??

בערב, או יותר נכון בלילה, יצאתי עם חברים, מה שלא עשיתי המון זמן, כי הרגשתי ממש רע עם עצמי. אבל בגלל הבגדים החדשים (אמא שלי, הכשרון, קנתה לי חצאית ממש יפה, לבד!) התחשק לי לצאת. הלכנו לפאב, היה ממש נחמד, הרגשתי שאני נראית טוב והמבטים מסביב הסכימו איתי. כן, אז היה מחשוף, נכון, עשיתי את זה כי הייתי צריכה צומי!

לא היה לי אף אחד מזמן. אולי זו מן התנזרות שהיא קצת מבחירה, כי אני מרגישה שאני צריכה להתנקות מכל הבחירות הרעות שעשיתי בתחום הזה בזמן האחרון, כדי לדעת לבחור נכון. מקווה שהוא יגיע מתישהו, בזמנו הפנוי.... 

איזה כיף, כבר שכחתי כמה נחמד להשתפך כאן....