אי אפשר להגיד עלי שהחיים שלי משעממים. הלו"ז שלי תמיד מלא, אני רצה מעבודה להתנדבות, ואז לעבודה שנייה, לפגישות, לסידורים, אירועים, פגישות עם חברות, אני יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה. יום חצי פנוי מכניס אותי לחוסר איזון ובלבול: איך אני אמלא אותו??? נותן לי הרגשה של חסרת תועלת.
אבל בכל זאת, כששואלים אותי מה חדש, מה שלומך, ושאלות סמול טוק אחרות, אני נתקעת.
שום דבר חדש, שום דבר מעניין.
הכל עובר לידי, הכל תפל, לא באמת נוגע, לא באמת מעניין. לא מעניין מספיק בכדי שאני אחזור אליו בסוף היום ואחשוב, ואהרהר אודותיו. הכל כמו שהוא צריך להיות, הימים עוברים, אבל אצלי בפנים שום דבר לא קורה. המון זמן לא באמת התרגשתי. המון זמן לא היה לי כיף. היחיד שמצליח להוציא ממני רגש זה השרינק שלי, וזה לא רגש חיובי במיוחד. על הפגישות שלנו אני חושבת והופכת בהם, אבל עושה לי רע מה שאני חושבת.
המון זמן לא קרה שהלב שלי דפק מהתרגשות.
ואני בחורה כזו, בחורה מאד יצרית, אני צריכה דרמות, אני מייצרת דרמות, מרגישה ריקנות בלי, שיעמום. אני צריכה שתמיד יקרו סביבי דברים, אולי בגלל זה אני במירוץ מטורף אחרי תשומת לב והכרה בתכונותי הטובות כל החיים.
אז בשבילי להגיד שכבר בערך חודש לא הייתי חרמנית, אפילו קצת, שלא חשבתי על זה אפילו, זה אומר משהו, משהו מעבר.
הכל מאד שטחי אצלי בחיים כרגע, מאד מתנהל לפי הלו"ז, אבל בעצם לא קורה אצלי כלום בפנים, וזה תקף לגבי הכל.
זה מתסכל אותי, אבל אני במצב כל כך סטטי, כל כך אימפוטנטי, שאני מסוגלת לעשות רק את החובות שלי, ולא מעבר, לא מסוגלת לייצר דרמות, אין לי כוח.
אני צריכה משהו שימשוך אותי מהבור, ולי אין מספיק כוח.