פעם ראשונה מאז שאתה מת, הלב שלי מוטרד מדברים אחרים. פעם ראשונה מאז שאתה מת, שאני מרגישה לגיטימציה לשים כובע של ״אישה״, ולא של ״בת״. פעם ראשונה מאז שאתה מת, עושה משהו מבלי לחשוב מה היית אומר על זה, כי כנראה לא הייתי מספרת לך את זה. זה אמנם חסר משמעות אמיתית, אבל זה גורם לי להרגיש גוונים אחרים, לא של אבל. של נשיות, של מלאות, של חוסר, של בדידות. פעם ראשונה מאז שהפכתי להיות יתומה, זו שאבא שלה נפטר מסרטן במוח בצורה כל כך מהירה, זו שמדברת ובוכה על זה בכל הזדמנות כי זה הדבר היחיד שממלא את הנשמה שלה, שאני קצת נוטשת את המקום הזה, רק למעט, כדי להכניס רגשות אחרים. ורק אני עם זה, וטוב לי שרק אני עם זה. קצת מכירה את עצמי מחדש. קצת רוצה לחזור למה שהיה. קצת (הרבה) רוצה לייצר אחת חדשה. אפילו לא נעים לי לחשוב את זה, אבל זה נורא כבד, להיות כל הזמן הבת המסכנה. בא לי להיות האישה הנועזת, בא לי אדרנלין, אני רוצה לחיות. מעבר לעולם החדש שהשתלט על חיי בעשרה חודשים האחרונים. אתה כל הזמן שם. כל הזמן. אבל אני רוצה קצת להרגיש דברים אחרים. אפילו שזה חסר משמעות, העובדה שאני יכולה לחוות משהו אחר, גורמת לי להרגיש חיה. סליחה

זמן

כולם משתמשים בפלסטר שנקרא זמן. הזמן מרפא, הזמן משכיח, וכל השיט הזה. 

אני לא מבטלת את זה לחלוטין. הזמן שממשיך מראה לך שאת חיה, שאת ממשיכה לחיות, למרות הדבר ההזוי הזה שנפל עליך. 

הזמן עובר, ואני קמה בבוקר, מתארגנת, ויוצאת כל יום לעבודה. 

אבל בשבילי, הזמן בעיקר מבליט כל יום כמה האבידה גדולה ועצומה. 

אני משתמשת במילים גדולה ועצומה, אבל בעצם, כל יום יש משהו קטן אחר, שאת מבינה שכבר לא יהיה. 

את לעולם לא תדברי יותר עם אבא שלך. לעולם לא יתרחב הלב שלך כשהוא יגיד כמה הוא מתגעגע כשלא תתראו הרבה זמן. 

לעולם לא תתקשרי אליו יותר בבוקר והוא יגיד - היי, בדיוק התכוונתי גם, כבר לחצתי את השם שלך בטלפון. 

את לעולם לא תוכלי לספר למי שאת נמצאת איתו למה הדמעות מתחילות לרוץ לך כשאת מדברת עם אבא שלך, כי מילה מאבא שלך יכולה לכווצץ' לך את הלב בשניה, גם אם את נמצאת במקום הכי קסום על פני הגלובוס. 

לא יהיו לך הרגעים האלה בשבת, שאת אומרת - אבא, אתה כבר לא מפנק אותי כמו פעם, ומתיישבת עליו ומפחדת שהוא לא יעמוד בזה, ולמרבה הפלא הוא עומד בזה ואיכשהו גם בגיל כזה עדיין קיים שם בדיוק מקום מתאים לחיבוק שמגן עליך מהעולם. 

אני לעולם גם לא אריב איתו יותר, אני לעולם לא אוציא עליו סתם עצבים של תסכול, אני לעולם לא אחשוב יותר מה אבא שלי יגיד על זה, והוא בטח יכעס עלי בגלל זה, או יהיה גאה בי בגלל זה. 

אני לעולם לא אוכל להגיד לאבא שלי שאני בצרה, שאני צריכה משהו, אני לעולם לא אוכל לצחוק איתו, או סתם להכין לו קפה ולהתעצבן שאחרי רבע שעה הוא מבקש עוד אחד. 

אני לעולם לא אתחיל לראות איתו סרט ולנסות להעיר אותו כל חמש דקות כי הנחירות מפריעות לי לראות. 

אני לעולם לא אחליף איתו חוויות מהאנטומיה של גריי, או מ "24" או הומלנד. 

אני לעולם לא אבטיח לו שאני אפסיק לעשן, ושאני גם ככה לא מעשנת הרבה. אני לא אשמח אותו ואני לא אעציב אותו. אני לא אפתור איתו תשבץ, ואני לא אתחרה איתו על התפוחי אדמה בארוחת צהריים. 

ואני לא אתפעם יותר אף פעם מזה שהבנאדם הזה מוצא אורך רוח מטורפת בשביל אמא שלי, ובשביל כל הילדים מלאי הדרמה שלו. 

ושהוא יכול לסלוח ולהיות סבלני, לדברים שאני לא מצליחה להבין איך מצליחים להשאר אליהם סבלני. 

אני גם לעולם לא אשתגע מהאדישות שלו, או אפחד מהפעמים הבודדות בהם הוא ממש התרגז.

אני כבר לא מדברת על החתונות שאני נמצאת בהם, שבהם התזמון של הבכי שלי תמיד מקדים את זה של כולם, כי אני מתחילה לבכות לפני שהחתן והכלה נכנסים, אלא כשההורים שלהם נכנסים. 

אני אפילו לא יכולה לפרוט את כל הלעולם לא, כי בכל יום מאז יש אחד אחר. קטן כזה, שלרוב לא חושבים עליו. אבל כשהוא איננו, זה כל כך בולט. 

אז לא, הזמן לא ריפא, הזמן רק מבליט את החוסר. זה רק נהיה קשה יותר.

____________________________________________

השבוע אחי עשה משהו חכם, והוא סיפר לי את זה, והמשפט שהוא אמר, היה לקוח כציטוט אחד לאחד מפיו של אבא שלי. ככה בדיוק הוא היה מדבר. 

מצד אחד, המשפט הזה הטריף אותי מגעגועים. מצד שני, פתאום התמלאתי שמחה שהוא ממשיך לחיות בתוך אחי. 

____________________________________________

אמא שלי התנפחה כולה. כנראה שזה זיהום מהשיניים, אבל כשהיא התחילה לדבר על לעלות לבית חולים, פשוט רציתי לברוח. 

התחיל לרוץ לי תסריט בראש, במהירות של מאה פריימים לשניה. פעם הייתי מבטלת כל דבר באמירה שזה כלום. היום כבר נוכחתי לדעת שלהדחקה לפעמים יש משמעויות מרחיקות לכת, כמו התחושה שלא ביליתי מספיק עם אבא שלי בחודשים האחרונים שלו, ולא אמרתי לו מספיק שאני אוהבת אותו, ולא דאגתי לנוחות שלו מספיק, כי לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שהוא לא יהיה פה בעוד שלושה חודשים. 

אני לא יכולה לעבור את זה שוב. אני לא יכולה לאבד עוד מישהו כל כך יקר לי. מעדיפה לאבד את עצמי, אני לא אוכל לספוג עוד מכה כזו. 

*הערה לנפשות היקרות שיקראו - לא, זו לא קריאה לעזרה ואתם לא צריכים להתקשר למשטרה שאיזו אנונימית מאיימת להתאבד. אני מדברת רגשות.