בשנות הפעילות שלי כאן, AKA שנות העשרים הסוערות שלי, בלוטות הרגש שלי פעלו בפור פאואר. 

כל ראשון וחמישי התאהבתי, התלהבתי, סערתי, שכבתי, התנסיתי, לא הנחתי לרגש לדקה. 

הכל פעל כמו עשרות מראות בתוך חדר קטן. רעש.

ואז הייתה אהבה גדולה, שביגרה וקצת שיתקה. וכשהיא נגמרה, הבלוטות האלה נכנסו לתרדמת. 

משהו במנגנון שלהן למד שעדיף ככה. לישון. לא להרגיש. 

הן הופרעו רק כשאבא הלך. נשברו, נשפכו על הרצפה ושתתו דם. 

היו כאלה שניסו להעיר אותן, היו כאלה שרציתי שיעירו אותן. אף אחד לא הצליח להתקרב. אפילו לא לגעת, בטח שלא לטלטל. 

הבלוטות נשארו בתרדמת. היו שמורות לזעזוע של כאב, לא לזעזוע של אושר. 

שנים שלא הרגשתי ככה. 

כבר ויתרתי על הבלוטות האלה. חשבתי שהן ישארו רדומות במבחנות שלהן, שמורות לכאב. 

שנים שלא הרגשתי ככה. 

וזה מפחיד נורא. 

_____________________________________________

You should leave without a warning and

Jump, fly
Let your feet leave the ground, step into the sky and
Jump, high
If you want a better view, then another life is calling you to