נהר אסוציאטיבי
'נשוט על פני האורינוקו
המשתפך לאמזונס'

בשבוע שעבר נפל דבר בגרמניה: אחרי כחמישה חודשים שבהם בוססתי בתרגום מקסיקו, סיימתי סוף סוף את חלקי במדריך השמן (אלף עמודים פלוס) ועברתי לתרגם מספר פרקים במדריך דרום אמריקה המעודכן. במקביל להפניית העורף שלי למקסיקו היפנה גם האוסקר עורף לשלושת האמיגוס (קוארון, אינריאטו ודל טורו) ואיש מהם לא זכה בפרס אליו הוא מועמד; כתחליף קיבלנו סינית ואיטלקית על הבמה, זוכים ממקסיקו, סין, איטליה, ארגנטינה, בריטניה ונורבגיה, לסבית עם אישה וארבעה ילדים ואת אל גור (סיכום מלא יותר בלינק לעיל). אני כמובן יודע את כל זה מכיוון שאתמול חגגנו על הכבלים החדשים ונשארנו ערים מול הטקס, שהועבר בשידור חי בערוץ הגרמני Prosieben.
אבל אם נחזור לדרום אמריקה, המשימה שלי בשלב זה קטנה משהיתה במקסיקו - אני אחראי רק על פרקי הפתיחה, הסיום וקולומביה. ואף כי רציתי לחגוג את הקרנבל בברזיל, לחצות אגמי מלח בבוליביה ולהבין סוף סוף מה יש בפאראמאריבו [*] - נראה שאסתפק בשתיית קפה איכותי במדינה שהמדריך טוען בתוקף ש'הפכה להיות הרבה יותר בטוחה בשנים האחרונות'.
מצד שני, פרקי המבוא מאפשרים לי לבקר במהירות בכל מוקדי העניין העיקריים של דרום אמריקה, ובין השאר לדון באורינוקו, שבניגוד למה שכתוב בשיר המפורסם *אינו* נשפך [**] לאמזונס אלא ישירות לאוקיאנוס האטלנטי. או לפחות כך חשבתי, עד שהערה קטנה בטקסט שלחה אותי למחקר אינטרנטי וחשפה בפני שסמוך לראשיתו מתפצל האורינוקו לשני פלגים - אחד מהם, המוליך שני שליש ממי הנהר, נשפך לאוקיאנוס האטלנטי; האחר, המוליך כשליש מהמים, הופך לנהר קסיקיארה, הנשפך לריו נגרו ומשם לאמזונס. במלים אחרות, יש אמת מסוימת בשיר (!).
אני מקווה להיתקל בתובנות משעשעות מסוג זה גם בהמשך העבודה על דרום אמריקה (ולא בנחשי אנקונדה באורך 12 וחצי מטר). מה שכן, אם מישהו מכם מקורב לאלוהים או לעופר עיני, נסו למנוע את השביתה המטופשת במשק, שמעיבה על תוכניותינו לקבל מבקרים בשבוע הקרוב. טוב?

[*] כשהייתי ילד כתבנו אני ואחי יחד סיפור הרפקתאות בסגנון "בחר את גורלך" (זה היה פופולרי מאוד אז) שהתרחש על רקע תעלומה בלשית. חיפשנו לוקיישן אקזוטי ומצאנו באטלס את פאראמאריבו בירת סורינאם, ששמה צילצל לנו אקזוטי מספיק.
[**] נקודה מעניינת היא שבשיר אומרים 'משתפך' ואילו היום אני מרגיש לא בנוח לכתוב את המילה הזו כשאני עוסק בנהר ולא במאזינים בתוכניתה של ורדה רזיאל ז'קונט. וזאת למרות שאבן שושן מבהיר ש'משתפך' במשמעות 'נשפך' הוא עברית נכונה בתכלית; אלא שעם הזמן השתלטה המשמעות המטאפורית (שנבעה כנראה מהביטוי 'שפך את ליבו') והעלימה מהמילה את משמעותה המקורית.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/2/2007 21:39, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, עבודה, אקטואליה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-27/2/2007 21:27

---

גאווה וחולשה
נדמה לי - אם כי אולי אני טועה - שאני בערך הבלוג היחיד שעדיין לא התייחס למצעד הגאווה. זה לא שאני רחוק מהנושא - יש לי חברים טובים שמתכוונים לצעוד ביום שישי - וזה לא שאין לי דעה (בקצרה: צריך לקיים את המצעד כדי לא להיכנע לאלימות; הפשר שנמצאה, של מצעד שקט וקצר יותר, מקובלת עלי) אלא שזה פשוט לא נראה לי מספיק מעניין להטריח את הבלוג שלי בעניין הזה.
אבל כן התגלגלה לי בראש מחשבה מעניינת, שמתחילה מהמילה 'גאווה'. אחת השאלות הגדולות שמופנות כלפי המצעד היא "למה צריך להיות גאה בזה". הרי בדרך כלל אנשים לא מפגינים "גאווה" בכל פרט באישיות שלהם. לא גאים להיות אוכלי חצילים, או חובבי קומדיות רומנטיות, או ג'ינג'ים. אז מה הסיפור?
בעיני (וזו כמובן רק דעתי הפרטית) חלק מהעניין (ויסלחו לי לצורך העניין הלסביות למיניהן) הוא הקשר המחשבתי הישיר בין הומוסקסואליות (גברית) לבין חולשה, החצנת רגשות, ונכונות להיות חסר אונים. באופן כללי (ובחברה הישראלית בפרט), גבר שמפגין חולשה צריך להתבייש בכך. זה דבר כל כך עמוק, שאני מרגיש את זה אפילו מבפנים: סוג של בושה שעולה בי בכל פעם שאני לא מבין משהו טכני-מחשבי, שאני לא מתפקד באסרטיביות מול פקידי ממשל חוצפנים, שאני מרגיש פתאום באמצע היום שאני חייב להתמוטט עכשיו, לקרוס לתוך הרגשות שלי ולא להמשיך לעבוד.
וכנגד הבושה הזאת באה הגאווה. כי זה לא רע להרגיש, וזה לא רע להתבלבל, וזה בטח לא אסון להצטנף לפעמים בפינה. למעשה, כשדברים גדולים קורים (כמו המעבר הזה לחו"ל) זה יכול להיות מאוד רע דווקא לעבור את זה בלי להרגיש, דווקא להמשיך לתפקד אוטומטית משגרה, דווקא להיות כל הזמן 'חזק' כמו איזה דוגמא בלתי אפשרית, ולהיות כל-כך חזק ולא להיות 'אני'. החוזק הזה הוא לא ממש דבר להתגאות בו; והאומץ ללכת קדימה עם החולשה הוא מה שצריך להיות גאים בו.
יש משהו חזק בחולשה, בעיקר כשהיא מופגנת לעיני כל. כמו בשיר הנפלא של סקאנק אנאנסי:

אז אני גאה בחולשות שלי, גאה בייחוד שלי, גאה בבלבול הקונסטרוקטיבי שאני חי בו, גאה להיות אני. ואולי מחר אני אצעד עד הזאאר, להפגין את הגאווה הזאת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2006 01:04, ושייך לקטגוריות אקטואליה, שחרור קיטור, מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-10/11/2006 23:53

---