טלוויזיה ואמת (וגם עוד עדכונים מהמגרש)
גם סדרות הטלוויזיה היותר 'אמיתיות' (מבחינת דמויות, אווירה, מסרים עיצוב ומה לא), חורגות לאמת מעצם הפורמט; שכן החיים לא בנויים בדרך כלל על מבנה נרטיבי פשוט של מאורע-הסתבכות-עוד הסתבכות-עימות-התרה. העובדה שאפשר לדעת שהדיאגנוזה של האוס שגויה בגלל שעוד לא עברה חצי תוכנית, או להבין שלפנינו פרק כפול של באפי/תיקים באפלה/אלוהים יודע מה בגלל שאין שום סיכוי שכל קווי העלילה שנפתחו ייפתרו בזמן שנותר - אלה תובנות שקשורות לפורמט, למטה-מציאות שנבנית סביב המציאות הטלוויזיונית, ומכריזות על אותה מציאות טלוויזיונית כשקרית, בלי קשר לשיטות הצילום או לדמויות או לכל דרך אחרת לנסות להפגין 'אמיתיות'.
בסרטים, אגב, זה לא ככה: עצם העובדה שאורכו של סרט יכול להיות בין 80 ל-160 דקות ואפילו יותר מאפשרת למי שלא רוצה להתכונן לבוא בלי לדעת מתי זה הולך להיגמר. להיות מופתע, למשל, מהדרך שבה נוחת עליך הסוף ב'ארץ קשוחה' של האחים כהן, או להיכנס לקצב מחשבה אחר ב'זה ייגמר בדם' של פול תומס אנדרסון (יצירת מופת שעוד ייקח לי זמן לעכל). תיאורטית, לפחות, בהנחה שלא מדובר בפנטזיית-קומיקס מחבורת 'גודמן נלחם בבאד-מן', המבנה הנראטיבי של העלילה יכול לעשות סלטות באוויר או אפילו - וזה לפעמים קשה יותר - ליצור אשליית-מציאות משכנעת בלי לאבד את תשומת הלב של הצופה (שהרי כל המהלכים הנראטיביים והקשתות הרגשיות נולדו בגלל שהמציאות משעממת, בגלל שלצפות שעתיים בחיים של מישהו זה לא הכי מעניין בדרך כלל).
זה לא מפתיע, אם חושבים על זה, שתוכניות הריאליטי הפופולריות ביותר הן אלה שבהם החוקים ברורים, חד-משמעיים וקבועים. החוקים האלה קובעים את המבנה הנראטיבי של כל פרק, מחייבים בעצם גם את המציאות להתכופף לכללי הדרמה הטלוויזיונית: אתגר פרס, אתגר חסינות, מועצת שבט [או טיסה ארוכה, הגעה ליעד, דיטור, רודבלוק, מרוץ לפיט סטופ]. המבנה נועד ליצור דרמות, מהפכים, אי-ודאות וקרב ראש בראש בדקה האחרונה (עם קתרזיס בסוף) - ואם זה לא עובד, תמיד אפשר ליצור את הנראטיב בעריכה. הי, אפילו בדוקו-דרמות מצליחים לכפות תמיד איזה נראטיב בעריכה (למרות שלא תמיד זה ממש עובד).

---

ובינתיים, באליפות אירופה...
... צרפת כיכבה בתפקיד איוב בטרגדיה בקנה מידה תנ"כי, עם פצועים, מואדמים, מפונדלים ושערים עצמיים. איטליה נהנתה מההפקר בלי ממש לטרוח גם לשחק כדורגל.
... רוסיה עשתה מהשבדים קציצות, טחנה אותם לעפר מר, שתתה להם את המילקשייק, עישנה להם את הסירות וניגבה אותם עם לחם. השבדים הוכיחו סופית שלהיות בלונדיני וגבוה זה לא מספיק.
... בחנות של הטורקים חוגגים את העלייה לרבע הגמר ומוכרים דגלים גרמניים וטורקיים שאפשר גם ללבוש כבנדנות. כמו-כן מוכרים שם ארטישוקים נהדרים שהולכים טוב בתפקיד פיצוחים.
... קציצות כרישה עשויות להיות גם רעיון טוב לנשנוש, אבל המתכון בוויינט שגוי מאוד בכמויות. הסתפקנו בפאי כרישה מאולתר ובאנדריי ארשאבין לארוחת ערב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/6/2008 00:39, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, אקטואליה, אליפות אירופה 08
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/6/2008 22:01

---

יש אליפות!
יוני 2006. זארברוקן. אסנת באה לעיר לביקור כדי לעבור את הבחינות לבית הספר למוסיקה, ואני בא איתה כדי להכיר קצת את העיר ולמצוא ביחד דירה לשכור כשנעבור סופית, באוגוסט. אנחנו מתארחים אצל אנדריאה, ידידה גרמנית של המורה של אסנת, בבית גרמני תלת-קומתי גדול ומלא ספרים. בימים הראשונים אנדריאה בכלל לא בבית, ובערב, אחרי שעות של חיפוש דירות, השמש לא יורדת והזמן הולך ומתארך. אין אינטרנט, הספרים כולם בגרמנית, ואיןם לנו עדיין שום מכרים בעיר.
למרבית המזל יש בסלון טלוויזיה, אבל הגרמנית שלנו עדיין רצוצה. לפתע שומעים צפירות מבחוץ, ואני נזכר שיש מונדיאל והיום גרמניה משחקת. מוצאים במהירות את הערוץ ומתיישבים לראות. והערב עובר בנעימים.
וכך, מאז, כל יום באותו ביקור. מנמיכים את הווליום ומסתכלים על השחקנים. אסנת מעירה על הקפי החזה, סגנונות השיער וסוגי הפציעות, ומתעקשת להגיד 'לקלוע' במקום 'לכבוש שער'. אני מנסה להסביר מה זה נבדל ולמה השוער לובש כפפות. כל יום מוצאים קבוצה חדשה לאהוד, וממשיכים עם זה (חלקית) גם בארץ כשחוזרים.

פאסט פורוורד שנתיים. שוב יוני, שוב יש אור עד עשר בערב. שוב אנחנו יושבים מול הטלוויזיה, הפעם בביתנו, ורואים את גרמניה נגד אוסטריה. השחקנים מוכרים, לפחות של גרמניה: באלאק, פודולסקי, לאם, קלוזה. יש איזה גומז שאנחנו לא מכירים, אבל הוא בקושי נוגע בכדור. מה שכן, אסנת כבר יודעת בעל פה את ההמנון הגרמני וגם אני מכיר ממנו איזו שורה. ואנחנו כבר לא מנמיכים את הווליום, אלא מקשיבים בהתלהבות לפנינים של השדר הגרמני, שמדבר על Ecke (קרן), Tor (שער) ו-gelbe Karte (כרטיס צהוב), ואפילו מתפייט ומספר שהנבחרת האוסטרית ויתרה לגמרי על השחקנים המנוסים ועברה ל-Sturm und Drang ('הסער והפרץ', שמה של תנועה בספרות ובאמנות הגרמנית במאה ה-18).
אנחנו, כמובן, מעודדים את גרמניה, שגם משחקת לא רע בכלל, אבל כל הזמן חוששים ממהפך כמו זה שהרביצו הטורקים אתמול. אחרי המחצית אסנת מבקשת שאגביר קצת את הווליום, היא רוצה לשמוע מה יש לשדר להגיד. אחרי שבאלאק שולח טיל לחיבורים (unglaublich, מעיר השדר) וגרמניה מנצחת, נשמעות שתיים-שלוש צפירות מבחוץ (הטורקים, אתמול, חגגו יותר). עשר וחצי בלילה, שרידים אחרונים של אור. שנתיים עברו. לא יאומן (או בגרמנית es wird nicht trainiert).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2008 00:45, ושייך לקטגוריות אסנת, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, אקטואליה, אליפות אירופה 08
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/6/2008 22:03

---

יום ה....
מאז המפגש עם בעלי הבית (ראו פוסט קודם) אנחנו די רגישים לענייני חגים. חגים, כך הסבירו לנו בנעימות, הם בגרמניה כמו ימי א', והגרמנים אוהבים בהם לישון עד מאוחר, ולכן מותר להרעיש רק מ-11:00 בבוקר. השאלה המרכזית שנותרה היא למה הכוונה במושג 'חגים': את הימים הקדושים של חג המולד והפסחא גם אנחנו מכירים, אבל בלוח השנה הגרמני יש כל מיני חגים, דתיים יותר ופחות, שלא תמיד העניין כל-כך חד לגביהם.
קחו למשל את האחד במאי, שחל אתמול. בישראל מזכירים את היותו 'יום הפועלים', אבל פרט לאיזה דגל אדום סמלי בכיכר ושני מפגינים (שרידי המפלגה הקומוניסטית) אין ממש התייחסות ליום הזה. בסין זהו חג לאומי שנמשך כמעט שבוע. גרמניה נמצאת איפשהו באמצע: האחד במאי הוא יום חופש רשמי, אבל קשה לומר שהוא חג של כולם, ותמיד יש בו כל מיני הפגנות והתנגשויות. בגלל זה הופתענו לגלות (כשבדקנו אתמול בבוקר מול בעלי הבית) שמבחינתם זה יום חג של ממש. עוד יותר הופתענו לגלות שהעיר סגורה כמעט כמו ביום א': חנויות, בנקים, בתי דואר, מסעדות מכל המינים - הכל פרט למאפיות ולגלידריות התיירותיות במדרחוב.
את הפתרון לתעלומה מצאתי ביומן של אסנת, שנקנה כאן ולכן מכיל גם את החגים הגרמניים. אתמול, בצירוף מקרים מעניין, חל לא רק האחד במאי, אלא גם 'חג העלייה', המצוין 40 יום אחרי הפסחא לרגל 'עלייתו של ישו השמיימה'. זהו חג דתי של ממש, שמצוין בכל חלקי גרמניה - מה שמסביר את כל התופעות המשונות, שאני לא זוכר שהופיעו באחד במאי של השנה שעברה. בצירוף מקרים די יוצא דופן (בגלל שהפסחא יצא השנה מוקדם; התאריך המוקדם ביותר האפשרי לחג זה הוא ה-30 באפריל) נוצר חיבור בין שני האירועים, שבדרך כלל אינם מתרחשים באותו יום.
לשני אלה, כפי שאתם כבר יודעים, הצטרף עוד אירוע שצוין אתמול - יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גם הוא לרוב לא חופף לחג העלייה, כי זה נחוג בד"כ באמצע מאי; וגם הוא שרירותי למדי בתאריכו (הוא היה אמור להיות עפ"י מרד גטו ורשה, אך זה התחיל בערב פסח ולכן דחו את התאריך בשבועיים). יש לציין שלעולם יש 'יום שואה' משלו, אי שם בינואר, ולכן לגרמנים אין שום מושג שזהו יום השואה העברי; אבל בצירוף מקרים משונה יצא שגם הם שבתו מעבודה היום (בניגוד, אגב, לרוב מקומות העבודה בישראל, אבל זה כבר סיפור אחר).
מעניין אם הביטוי 'אחרי החגים' רלוונטי גם כשביום אחד נופלים הרבה חגים. או שנכון יותר לומר 'אחרי החג'? בכל מקרה, כאן לדעתי לא עושים גשר בין החג לסוף השבוע, ולכן היום, ה-2 במאי, הוא יום עבודה ככל יום ו'. ונותר לכולנו רק לחכות ליום העצמאות, שאותו דווקא מציינים כאן, בקונצרט מיוחד שעורך הרדיו המקומי לכבוד יום העצמאות ה-60 של ישראל, ואסנת תשיר בו מבחר שירים ישראליים. ואחריו, אולי, כמאמר השיר, יתחדש הכל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/5/2008 07:58, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., אקטואליה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/5/2008 15:34

---

דמוקרטיה
אז הילארי קלינטון הפתיעה את הסקרים בניצחון דחוק בניו המפשייר, ועכשיו הכל שוב פתוח. שהרי אם היתה מפסידה, המומנטום היה קובר את מסע הבחירות שלה, למרות שבסקרים הכלליים היא מובילה בעשרים אחוז.
משום מה, אולי בגלל ההיצמדות שלי למחשב ולאינטרנט, אני מבין רק הפעם כמה שיטת הבחירות האמריקאית מוזרה. בחירות מקדימות זה משהו אחד, בחירות אזוריות (שבהן מי שמנצח במדינה מסוימת לוקח את כל האלקטורים של המדינה הזו) זה אמנם מוזר אבל בעל היגיון פרברטי - אבל פריימריז אזוריים שלא נערכים כולם באותו זמן זה כבר די נשגב מבינתי. פיזור התאריכים יוצר מצבים מהסוג שתיארתי בפסקת הפתיחה: שתי מדינות קטנות ועלובות - איובה במערב התיכון וניו המפשייר הקטנטונת בצפון - יכולות לשנות משמעותית את גורלם של מועמדים להנהגת 250 מיליון בני אדם (ו'העולם החופשי' כולו, יהא אשר יהא). לא נשמע - אהם - קצת מטורף? מה אמור להרגיש הבוחר הממוצע בקליפורניה, ניו יורק או טקסס, שהמועמד המועדף עליו פרש עוד לפני שהבחירות הגיעו למדינה שלו? פסיכים האמריקאים.

על קורס הגרמנית המשונה עד מוטרף שהתחלתי השבוע אכתוב כשיהיה לי כוח לזה, מה שאומר - כנראה בסוף השבוע.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/1/2008 21:43, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, אקטואליה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/1/2008 10:06

---