Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << מאי 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

5/2013

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

על ה'כשלון' בדו"ח הקריאה הבינלאומי
בפרק הקודם (גללו למטה) סיפרתי איך ב-Ynet לקחו דו"ח שבעיקרון מצביע על כשל בחינוך במגזר הערבי והפכו אותו לדו"ח על כישלון מתמשך בחינוך בכלל. כזכור, בגוף הידיעה צוין שהמגזר היהודי, לו נלקח לבדו, היה מגיע למקום ה-11 (למעשה התשיעי, ראו שם), ורק התוצאות הנמוכות של המגזר הערבי גררו אותו למקום נמוך יחסית.

אבל גם אחרי שהבנתי את כל זה, התוצאות עדיין הציקו לי. איך ייתכן שהמגזר הערבי - בקושי 20% מאזרחי ישראל - גרם לכזה שינוי במיקום? מה מתחבא מאחורי הנתונים? אז שינסתי מותניים והורדתי למחשב את הדו"ח המלא של PIRLS, הגוף שיצר את המבחן. מסתבר שבניגוד לצה"ל, להם אין בעיה לפרסם נתונים מסודרים.
חיפוש מהיר הביא אותי אל הטבלה הראשית, טבלת הציונים של המדינות (והמחוזות) שהשתתפו. לעיני קפצה מיד עובדה מעניינת: אף כי ישראל מדורגת במקום ה-31 מתוך 45, הציון הממוצע של תלמידי ישראל *גבוה* במקצת מהממוצע המשוקלל של כל המדינות (512 לעומת 500). לסטטיסטיקאים שבינינו ברור מיד שמדובר בהתפלגות א-סימטרית, שבה החציון גבוה מהממוצע; את שאר הקוראים, לעומת זאת, איבדתי בדרך.

כדי שכולם יהיו אתי, אנסח עכשיו הסבר קצר; מי שמכיר כבר את המושגים מוזמן לעבור פסקה קדימה.
אז ככה: ממוצע וחציון הן שתי דרכים לדעת מה 'האמצע' של קבוצה מסוימת של תוצאות. החציון הוא התוצאה שמעליה נמצאות בדיוק חצי מהתוצאות ומתחתיה בדיוק חצי; הממוצע הוא סכום התוצאות מחולק במספר המשתתפים. למרות ששניהם מהווים הערכה ל'אמצע', הם יכולים להיות מאוד שונים: למשל, אם לפנינו 6 שחקני כדורסל בגובה 1.95-2.05 וארבעה גמדים בגובה 1.00-1.20, ממוצע הגובה יהיה בסביבות 1.65, אבל החציון יהיה בערך 1.95 (בסביבות הגובה של שחקן הכדורסל הנמוך ביותר). במקרה כזה, אגב, ייתכן בהחלט מצב שהמיקום בטבלה לא אומר הרבה על הגובה: הכדורסלן הנמוך ביותר (נקרא לו מוטי סל) ידורג במקום השישי והגמד הגבוה ביותר (נקרא לו טובטוב) ידורג במקום השביעי - ממש צמודים, למרות שביניהם מפרידים 75 ס"מ.
מצב דומה קרה במבחן הבינלאומי המדובר. 45 המשתתפים כוללים קבוצה גדולה של מדינות מערביות או אירופיות, שזכו לציונים די קרובים זה לזה, ועוד כמה מדינות 'מתפתחות' (ביניהן איראו, אינדונזיה ומרוקו) שבהן הציונים נמוכים בהרבה. כדי להמחיש: המדינה במקום הראשון, רוסיה, זכתה ב-565 נקודות, רק 53 נקודות יותר מישראל; המדינה האחרונה בדירוג, דרום אפריקה, השיגה 302 נקודות - 210 נקודות פחות מישראל. ישראל, אגב, אפילו לא ממוקמת אחרונה בגוש 'המדינות המוצלחות' - הקפיצה הגדולה מתרחשת בין רומניה במקום ה-36 למקדוניה במקום ה-38. סמוך לישראל, עם ציונים שאין הבדל סטטיסטי בינם לציון הישראלי, ממוקמות איסלנד, פולין וספרד - לא חברה רעה במיוחד.
הצפיפות הזו בצמרת (לעומת פערי הענק מול המדינות בתחתית) לא רק מבהירה שה'מיקום' במבחן הזה לא ממש רלוונטי, אלא גם מסבירה את ההבדל האדיר בין המיקום של ישראל למיקום של 'המגזר היהודי' בנפרד. שהרי אם הטבלה צפופה כל-כך, הבדל די זעום בנקודות יכול לייצר הבדל אדיר במיקום (לחובבי כדורגל - דמיינו מצב שבו לקבוצה במקום השישי יש רק שתי נקודות פחות מאשר למובילה). עכשיו שהבנתי איך זה קרה, חיפשתי בדו"ח את הנתונים המדויקים על פילוג לפי מגזרים בישראל. וכאן ציפתה לי ההפתעה השנייה.
מאחר שלא רציתי לקרוא 430 עמ', עברתי על תוכן העניינים בחיפוש אחרי פרק שבו עשויים הנתונים האלה להופיע, ולא מצאתי; נראה שהפילוג היחיד לאזורים במחקר היה של קנדה ובלגיה. אחר-כך התחלתי לחפש לפי מילות מפתח, ולאחר זמן קצר התברר לי כמעט בוודאות ש*הנתון הזה כלל אינון מופיע בדו"ח* (אלא אם מישהו הצליח לנסח אותו בטקסט או בטבלה מבלי להשתמש באף אחת מהמלים Jew, Jewish, Hebrew או Arab, Arabic. אני בספק). בהמשך חקרתי גם את המסמכים הנלווים והעליתי חרס בידי (חרס יפה מהתקופה הרומית המאוחרת, אבל בכל זאת, חרס).
אז מאיפה לקח כתב Ynet את הנתון המרתק הזה? מאחר שהוא מתאים לתוצאות (תיכף אסביר איך בדקתי זאת), נראה שההסבר הפשוט ביותר הוא שמי שהעביר לכתב את הידיעה (כנראה איש משרד החינוך) החזיר בידו גרסה מפורטת יותר של הדו"ח, ובה פילוח של תוצאות המבחן לפי מגזרים. גם כאן, אם כך, מדובר בהפצת נתונים מגמתית - אולי של מישהו שקיווה לצמצם קצת את התהודה השלילית של הדו"ח (והצליח - הרי בזכות הנתון הזה התחלתי את חקירתי).

בלי הנתון המדויק, נותר רק להסיק מה שאפשר מהמידע שבידינו. שכן בגלל הצפיפות בטבלה אפשר לדעת בצורה כמעט מדויקת איזה ציון נדרש כדי להיות במקום ה-11 בטבלה; לפי הנתון הזה, על הציון הממוצע של המגזר היהודי להיות בדיוק 549 נקודות, 37 נקודות יותר מהציון הממוצע הכולל של ישראל; ומכאן (בהתחשב בכך שבתי הספר הערביים היו 26% מהנבחנים, נתון שמופיע במקום אחר בדו"ח), נקבל שהציון הממוצע בבתי הספר הערביים היה נמוך ב- 101 נקודות מהציון הכללי בישראל, כלומר עמד על 411 נק'. ואכן, הציון הזה שם את המגזר הערבי הישראלי במקום ה-40 בדיוק - ממש כפי שנכתב ב-Ynet (מה שמאשר את התוצאות).

האם עלינו להזדעק, אם כך, על מצב החינוך במגזר הערבי? במקום מסוים, כן. כשהערבים במדינת ישראל ה'מערבית' וה'מודרנית' מקבלים ציונים נמוכים יותר בקריאה מאשר אלה שבאיראן, אולי יש מקום לדאגה. עם זאת, יש לזכור את ההבדל העצום בין הערבית המדוברת לכתובה. לדוברי ערבית, לימוד הקריאה הוא למעשה לימוד של שפה חדשה יחד עם לימוד הקריאה; מבחינה זו כדאי לציין שהערבים אזרחי ישראל זכו במבחן לציון טוב יותר מכל המדינות דוברות הערבית שנבחנו (קטאר, כווייות, ומרוקו), ובהפרש גדול (60 נקודות על קטאר). באיראן, אגב, נבחנו בפרסית.

במלים אחרות: לא כישלון ולא נעליים. תוצאות המבחן קובעות למעשה ש:
1. המגזר היהודי בישראל מתמודד היטב בליגה המערבית (ולמעשה מקדים מדינות כמו גרמניה, אנגליה, צרפת וארה"ב)
2. בעולם המערבי הציונים בסה"כ די קרובים זה לזה, והפערים קטנים;
3. רמת הקריאה של הערבים אזרחי ישראל רחוקה עדיין מהמקובל בעולם המערבי, אבל טובה משמעותית מאשר של אחיהם במדינות ערב (וקטאר, כווייות ומרוקו נחשבות בד"כ בין המובילות במדינות ערב).

סה"כ חדשות די טובות, רק שמישהו ב-Ynet החליט לעשות מהם סנסציה. "שוב ישראל בתחתי הרשימה". עאלק.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/11/2007 21:56, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אקטואליה
תגיות בטכנורטי: ,

27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-4/12/2007 16:00


משקרים לכם בפנים



There are three kinds of lies: lies,
damn lies and statistics




האמרה המצוטטת לעיל, ומיוחסת למארק טוויין, היא אמירה חשובה
שרבים מתעלמים ממנה: נתונים סטטיסטיים, כאלה שמוגשים לנו חדשות לבקרים, קלים מאוד למניפולציות שגורמות לדברים להיראות כמו שמגישי הנתונים רוצים שהם יראו, גם אם בפועל המצב שונה לגמרי. להלן שתי דוגמאות אקטואליות:

הראשונה היא
הודעת צה"ל על גידול דרמטי במספר המשתמטים משירות. אחוז המשתמטים, כך קובעת הכותרת, טיפס מ-21% אצל ילידי 1981 ל-28% אצל ילידי 1989, המתגייסים השנה. זהו אחוז מאוד גדול ומרשים, עד שפורטים אותו לפרוטות; אז מתברר שהמספר הזה כולל 11.2% ש'תורתם אמנותם', 7.3% מקבלי פטור רפואי, 4% שבחו"ל, 3% שאינם מגויסים על רק פלילי ו-2% שאינם מגויסים בשל נכות או כי נפטרו (באמת נורא. לא יכלו לקום מהקבר ולהתגייס?). רק 5%, קובעים אנשי Ynet, הם "משתמטים במובן הרגיל של המילה". נשאלת השאלה, מה הוא המובן הרגיל של 'משתמטים', ומה יש בקבוצה הזו שלא נכנס בשאר הקטגוריות? העניין נעשה תמוה עוד יותר כשמחברים את המספרים ומקבלים שבחיבור כל הקבוצות יש דווקא 32% לא-מתגייסים, ולא 28% כפי שנכתב בכתבה. האם מישהו שם לא יודע לחבר?
את הפתרון, אגב, סיפקה אותה ידיעה באתר אחר, שם נכתב הנתון הנכון לגבי הקבוצה האחרונה - 0.5%. טעות או הטעיה מכוונת? לא נדע. בכל מקרה, אם מסתכלים על הנתונים אפשר להבין שה'משתמטים' עליהם מדברים כל הזמן הם אותם 0.5% - ואולי עוד כמה ממקבלי הפטור הרפואי, הכולל את הפטורים הנפשיים. מה שאומר, שרוב מוחלט מבני ה-18 שיכולים להתגייס ולא מתגייסים עושים זאת מטעמי דת - אבל זו כותרת שבצה"ל לא רצו להדגיש, כנראה.
נקודה מעניינת לא פחות היא עניין הגידול במספר ה'משתמטים'. לאור העובדה שהיה גידול ניכר במספר הפונים ל'תורתם אמנותם' בשנים האחרונות, האם ייתכן שזו הסיבה העיקרית לגידול במספר הלא-מתגייסים, ולא איזה גל עכור של 'משתמטים'? הכתבה לא מקלה על המעוניינים לגלות את המקור לאותו גידול דרמטי: בעוד שהנתונים על אחוז הלא-מתגייסים הכללי נתונים לפי שנתוני לידה (1989, 1985, 1981), הרי שהנתון על השינויים ב'תורתם
אמנותם מבוסס על שנת הגיוס , ומשום מה עוסק בשנת 1991 - לפני 16 שנה ולא לפני שמונה שנים כמו הנתונים הכלליים.
אבל עדיין אפשר ללמוד מזה משהו: מהנתונים אנו מקבלים שהעלייה בשיעור 'תורתם אמנותם' (מ-4.9 ל-11.2) והעלייה בשיעור הפטורים הרפואיים (מ-4.3 ל-7.3) מסתכמים יחד לעלייה של 9.3% בשיעור הלא-מתגייסים; ואם נניח ששאר הנתונים קבועים (מה שנראה סביר) נקבל שכנראה מאז 1991 יש עלייה של 9.3% בשיעור הלא-מתגייסים, מתוכה 7% בשמונה השנים האחרונות - הגיוני. ואם זה המצב, הנה המסקנה העולה מהדו"ח: *לפחות* 70% מהעלייה במספר הלא-מתגייסים מוסברת ע"י הסדר 'תורתם אמנותם'; פטורים רפואיים (שייתכן וחלקם פיקטיביים) מסבירים פחות משליש מהעלייה הזו. אבל זה לא מפריע, כמובן, לתקוף 'משתמטים' ולהציג 'נתונים מדאיגים'.

מהביטחון לחינוך, ולידיעה שהתפרסמה היום, שוב ב-Ynet. הפעם מזדעקות הכותרות על כך ש
מחקרבינלאומי מיקם את תלמידי ישראל במקום ה-31 בקריאה. "שוב ישראל בתחתית הרשימה" נזעקו לציין שם, ופירטו: "מתוך 45 מדינות ומחוזות דורגה ישראל במקום ה-31". כמו-כן מציינת הכתבה שבדירוג בין מדינות בלבד היתה ישראל במקום ה-27 מתוך 40.

נשאלת השאלה, מה זה 'מדינות ומחוזות'? התשובה (תחילה מהכתבה ואח"כ מהמחקר עצמו) הוא שהמחקר בדק בנפרד חמישה מחוזות של קנדה, וכן חילק משום מה בין בלגיה הצרפתית לבלגיה הפלמית; מאחר שקנדה היא מהמדינות המובילות בעולם (ובמחקר זה) בחינוך, חלוקת קנדה הורידה אוטומטית את הדירוג של ישראל, כך שהדירוג שיש להתייחס אליו ברצינות הוא זה שבין המדינות - 27 מ-40 - ולא זה שבמחקר הכללי. אלא שזה פחות סנסציוני, לפחות לפי כתבי Ynet.
גם מקום 27 מ-40 זה לא הכי נעים, הרי זה בחצי התחתון של הטבלה. אבל נשאלת השאלה - יחסית למי? 45 מדינות הן ודאי לא כלל המדינות בעולם, ואפשר לתהות עד כמה המדגם מייצג; מקום 27 ברשימה של מדינות שרובן מערביות (וזה המצב בדו"ח הזה) הוא פחות נורא ממקום ברשימה אקראית של מדינות העולם.
אבל בלי קשר להשוואה ממתין לנו בכתבה עוד נתון מרתק, לפיו אם היו מתחשבים רק במערכת החינוך במגזר היהודי, ישראל היתה מדורגת במקום ה-11 (ואילו הציון של בתי-הספר הערביים מדרג אותם במקום ה-40). בכתבה לא מספרים אם הדירוגים האלה הם בטבלת המדינות בלבד או ה'מדינות+מחוזות',אבל נראה סביר להניח שהשני נכון (כי יש רק 40 מדינות ועד כמה שהחינוך במגזר הערבי כושל, לא סביר שהוא ממוקם אחרון, אחרי איראן ומרוקו). בכתבה מופיעות גם המובילות ברשימה, מתוכן שלושה מחוזות של קנדה; פירוש הדבר שבדירוג לפי מדינות בלבד, המגזר היהודי בישראל היה מגיע למקום התשיעי, מעל מדינות כמו גרמניה, ארה"ב ואנגליה.במלים אחרות, המבחן כלל אינו עדות לבעיה בחינוך באופן כללי בישראל, אלא לבעיה קשה בחינוך במגזר הערבי - עניין שכלל אינו מוזכר בכתבה!

כדאי גם לשים לב לכך שלמרות הטון הרומז ל'הידרדרות החינוך בישראל', המבחן הבינלאומי מעיד למעשה על *התקדמות* קלה מאז 2001 - עלייה של מקום אחד, מהמקום ה-21 ל-20, בקרב המדינות שהשתתפו במבחן בשתי שנים אלה. כמובן, ב-
Ynet עסוקים בלסייג את התוצאה החיובית הזו ("שיפור קל מאוד", "28 מדינות בלבד" - כאילו שזה משנה).
המממ.... הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך מאוד ואני לא בטוח עד כמה זה מעניין אנשים; אני חושב שאעצור כאן, ובפוסט הבא אספר מה גיליתי כאשר הורדתי מהאינטנרנט את הדו"ח הגולמי של המבחן הבינלאומי המדווח. צפויות הפתעות.


נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/11/2007 21:21, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אקטואליה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/11/2007 21:55


למה ללמוד אמנות (או: למי קראת משויף?)
מפוליטיקה מדינית לפוליטיקה של השירה: מלחמת כתבי-העת בישראל לא נרגעת. אם לא מספיק שמתחת כל אבן שהופכים מסתתר כתב עת חדש לספרות (גללו למטה את הלינק), חולק (כך מתברר) בשבוע הספר 'בפיצוצייה של התרבות', עלון בהוצאת הליקון ובו שלושה מאמרים התוקפים (או אולי לא תוקפים?) את 'כתם' (או אולי את 'מעין'?); ומיד כבר חיבר צ'יקי ארד, עורך "מעין" טקסט תגובה ארוך ומפורט , מתובל הגיגים, קטעי שיחות והעלבות למכביר.

נדמה לי שצ'יקי הזדרז קצת לקבוע שהגיליון תוקף דווקא את מעין, ואני מניח שאפשר לסמוך על דבריו של אמיר אור, שציין כי " 'בפיצוציה של התרבות' לא באה לתקוף את מעיין. זו ברושורת מידע שהוצאה לשבוע הספר. אין לה "עורכים" והיא מכנסת שלושה מאמרים מתוך הליקון עם המידע האמור". נראה לי שאם בכלל עוסקים המאמרים בתופעת כתבי העת החדשים וההצהרתיים, ש'מעין' ו'כתם' הן רק שתי הדוגמאות הקולניות ביותר שלה.
למרבה הצער, את דעתי על הפמפלט/קונטרס/עלון/אסופה/ברושורה לא אוכל לכתוב בפוסט זה, ולו בגלל שבניגוד לתגובות עליו, הוא עצמו לא פורסם באינטרנט (מה שנראה, לפחות במבט ראשון, כטעות טקטית של הליקון). אבל לקראת סוף הפוסט שלו צ'יקי מנצל את ההדמנות להביע את דעתו על כיתות השירה של הליקון, ועל זה דווקא יש לי מה להגיד.
צ'יקי כותב ש"המשוררים שיוצאים מהסדנאות של הליקון הם משוייפים מדי ולכן לא מעניינים. בסדנאות מסירים מהם את מה שמעניין בשירה, את מה שמבהיל ושבור ומחוספס וראשוני ולא מעובד." ובמידה מסוימת הוא גם צודק: יש משהו מקבע ו'משייף' בכל מסגרת לימודית בתחום האמנות, כפי שיעידו בוגרי האקדמיה למוזיקה בתל אביב, בצלאל וקמרה אובסקורה. אישית, אני זוכר שבשנה הראשונה אחרי כיתת השירה מצאתי את עצמי כותב שירים מאוד 'סגורים', הרבה פחות 'מתפרצים' משכתבתי לפני כן, ולא טובים במיוחד; אלא שבנקודה מסוימת - אחרי תקופה של מרד במה שראיתי כמוסכמות כפויות מבחוץ - נוצר פתאום שילוב בין הדברים, ויכולתי להשתמש בכלים שלמדתי לבטא באופן מדויק תחושות אמיתיות, מתפרצות ופרועות כקודם. את הכלים שקיבלתי בכיתת השירה הטמעתי במלואם והפכתי לשלי רק שנים אחר כך, ורק אז הם באו לידי ביטוי אמיתי, לא כ'תרגילים' של 'תלמיד' אלא כשירים של ממש.
נדמה לי שההתייחסות הנפוצה (לא רק אצל צ'יקי) לבוגרי הליקון כ'משויפים מדי' נובעת מכך שפועלם נחשף בצורה המובהקת ביותר בחוברות של כיתת השירה, שמטבען תופסות את המשוררים כשהכוח ה'מקבע' בשיאו - כמו לשפוט בצורה אמנותית רסיטל סיום של זמר בבית ספר למוזיקה (ולא אותו זמר, על במת האופרה, שנתיים אחר כך). אין שום דבר 'משויף' בעיני בפואמה המצוינת של מאיה קופרמן שראתה אור ב'מטעם', בשירים האנרגטיים של חבורת 'חמישה גיליונות שירה', בפואטיקה המכשפת של שרון אס, בסגנון הייחודי של תמיר להב-רדלמסר או בטקסטים הבהירים והישירים של נוואל נפעא - כולם בוגרי הליקון, והרשימה עוד ארוכה. כפי שכותב צ'יקי, אמן אמיתי נמדד ביכולתו להתמודד עם הקיבוע, עם החוקים, עם ההיסטוריה של האמנות, ולעשות משהו משלו; יש בוגרים של הליקון שמתקשים לעשות זאת, אבל רבים אחרים בהחלט פורצים החוצה - וכשהם עושים זאת, יש להם כלים לבטא את עצמם הכי מדויק שאפשר, ומודעות לתחום שבתוכו הם פועלים.
אותם כלים ואותה מודעות הם חלק ממה שחסר בתיאור של צ'יקי; כי מה שקורה בכיתות השירה של הליקון (ובהרבה סדנאות כתיבה טובות אחרות) הוא בעיקר לא הסרה ושיוף אלא העברה של משהו חדש - קראו לזה טכניקה, מודעות, מערכת שיקולים או איך שתרצו. ההעברה הזו בוודאי מקבעת (כי היא באה 'על חשבון' בלגן שהיה שם קודם) אבל היא גם פותחת אופקים חדשים; ברמה הפשוטה ביותר, למשורר שהתנסה בכתיבת הייקו, סונטה ומרובע תהיה תיבת כלים מלאה וגדושה יותר בבואו לבטא את סבך הרגשות שבנפשו (או את מחאתו כנגד השלטון המושחת, או תיאור של ילדה אוכלת פרוסת לחם). ברמה הגבוהה יותר, תהיה לו מערכת שיקולים שלמה שאותה יוכל להפעיל (או: שממנה יוכל להתעלם) בבואו אל השירה. אני מאמין שצריך תמיד להיאבק בטכניקה, לחתור תחתיה ולשאול אותה שאלות קשות, שכן אחרת נוצרת באמת שירה משויפת, נטולת נשמה וטכנית; אבל כדי לעשות את כל זה, חייב האמן שתהיה לו טכניקה מלכתחילה.
נדמה לי שזהו אולי בסיס הניגוד בין האסתטיקה של 'הליקון' לזו של 'מעין': עיון בחוברות הקודמות של כתב העת ובפוסט של צ'יקי הביאו אותי למסקנה שאנשי 'מעין' שוללים את הצורך הזה, ורואים בטכניקה התייפיפות, או התהדרות ב"מטפורות רעועות שכבר שמעתי קודם" וב"בזיקת אזכורים של אירועים מהמיתולוגיה היוונית". כחלופה מציעים שם טקסטים 'בגובה העיניים', שלכתיבתם לא נדרשים לימוד והשקעה, והם באים ישירות מתוך 'המציאות'. מכאן גם נגזרת עמדת-האנטי לכיתות השירה - אם אין כל צורך בטכניקה, ממילא אין גם צורך לקבל את הרע שבסדנאות כתיבה (הנטייה להתקבעות) עם הטוב (לימוד כלים חדשים ופתיחת אופקים).
אפשר להתייחס לעמדה הזו כפוסטמודרניזם, ולהזכיר שהאמנות המודרנית העלתה על נס יצירות שהדגישו את הרעיון על חשבון הטכניקה ("רדי מייד" למיניהם). אך נראה לי שיש הבדל בין ויתור מודע על הטכניקה כדי להדגיש את הרעיון הטהור ביצירה מסוימת לבין ההכרזה על הטכניקה כולה, ועימה כל הֵקשֶר של היצירה לגוף החי של אמנות העבר, כמיותרת.נדמה לי שזה ה'ניהיליזם' שרואה אמיר אור בעמדה של 'מעין' (אם כי, מאחר שלא קראתי את מאמרו, ייתכן ואני טועה).
לימוד אמנות - בין אם בסדנא או תוך כדי קריאה עצמאית בשירת יפן - הוא חוויה שעלולה להיות מקבעת, כי היא חושפת אותנו לידע שכבר עבר עיבוד ויצא החוצה; אבל זו גם חוויה מפרה, דווקא בגלל ההתנגדות שנוצרת בנו למורה/לספר, שמתפרצת במקרים רבים בסופו של דבר דווקא בכלים שלמדנו מאותו מורה עצמו. אותו מתח כמעט-מיני של יריבות/משיכה, שצ'יקי איתר בחוכמה ב'מלחמת כתבי העת', קיים גם בכיתות השירה; כמי שחווה אותן הן מצד התלמיד והן מצד המנחה, אני יכול להעיד שיש בהן יותר מקורטוב של "יצורים מיניים, ראוותנים ונהנתנים, עם רעב אמיתי ותשוקה", ושהדינמיקה המשכרת שנוצרת מתוך המאבק המתמיד הזה מעניינת הרבה יותר מהשיוף הסבלני וה'נקי' שאולי מעלה בדמיון המושג הזה, 'כיתת שירה'.

תוספת:
המאמרים של אמיר אור ושל נועם וואהל (אל תתיחסו לשם 'איתמר הלוי' שהטעה גם אותי) עלו לרשת, ואפשר לקרוא אותם ישירות. כך התבהר לי גם שמדובר במאמרים שתוכננו לראות אור בגיליון הבא של הליקון 'רעב וגעגוע', והסיבה להוצאתם המהירה בנפרד היא כנראה רצון להגיע לקהל רחב יותר באירועי שבוע הספר.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/6/2007 00:25, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, אינטרנט
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-17/6/2007 01:54


אהוד שבא
די החלטתי לא לעסוק בבלוג בפוליטיקה ישראלית (בין כה וכה, המצב מדכא), אבל החדשות של הבוקר הרגיזו אותי כל-כך, שאני חייב לחלוק אתכם כמה מחשבות על מר ברק.

הרמטכ"ל האנליטי
המפגש הראשון שלי עם השם 'אהוד ברק' היה הרבה לפני שנבחר לראשות הממשלה. הוא היה רמטכ"ל, אני הייתי טוראי שהתגייס לעתודה האקדמית. העתודה, למי שלא יודע, היא תוכנית מיוחדת שמאפשרת לאזן את העובדה שצה"ל הוא 'צבא העם' וכולם חייבים להתגייס, אם העובדה הלא-פחות-מציאותית שלא כולם בנויים מהחומרים של לוחם מצטיין, ושיש הרבה צעירים שיכולים לתרום הרבה יותר לצבא כאנשי מקצוע בתחומי הטכנולוגיה השונים מאשר על הג'בלאות. ב-1990, כשאני הצטרפתי לעתודה, זו היתה בעסקה מצוינת לצה"ל: הצבא לא השקיע גרוש בשכר הלימוד של העתודאים או ברווחתם, וקיבל אנשי מקצוע מצוינים, עם התחייבות לשש שנים, תמורת דבר אחד בלבד: הבטחה שישרתו במקצוע ולא כקרביים. לאנשים כמוני, שהעדיפו בתיכון ספרים על ספורט, היה די בהבטחה הזו כדי ללכת על העסקה.
אפריל 1991. אהוד ברק מתמנה לרמטכ"ל, ואחד מהמהלכים הראשונים שלו, במסגרת "מה שלא יורה - יקוצץ" הוא להכריז בפה מלא על הפרת ההבטחה והפניית רוב העתודאים, כולל אלה שכבר התחילו בלימודיהם או עומדים לסיימם, לשירות קרבי. כמה הפגנות ושני בג"צים מאוחר יותר (נסו אתם לתבוע את צה"ל על הפרת חוזה) הושגה 'פשרה' שבמסגרתה הופנו העתודאים (רק אלה שכבר החלו ללמוד) לשנתיים של שירות קרבי ואחריהן שנתיים-שנתיים וחצי של שירות במקצוע.
בלי להיכנס לדיון על הלגיטמיות של שינוי רטרואקטיבי בהסכם, אפשר במבט לאחור לבחון את ההחלטה במבחן האהוב על מר ברק - מבחן התוצאה. במבחן הזה נכשל השינוי מכל וכל. המלש"בים הלא-טפשים פשוט התעלמו ממסלול 'העתודה הקרבית' החדש, שביטל את היתרון היחיד של מסלול העתודה, ותוך מספר שנים הורגש בצה"ל מחסור כבד בכוח אדם טכנולוגי, מה שאילץ את הצבא (אחרי שברק עזב) לא רק להשיב את מסלול העתודה האקדמית המקורי אלא גם להציע מימון חלקי בשכר הלימוד והטבות נוספות. אומרים שבמהלך שירותו הצבאי הפגין ברק אותה חשיבה אנליטית, מתוכננת ורואה רחוק שהוא 'ידוע' בה; במקרה זה עלה התכנון האנליטי של ברק לצה"ל מיליוני שקלים, וסיכן את היתרון הטכנולוגי - אולי היתרון הגדול ביותר של צה"ל על צבאות ערב.

חזרה לשנות התשעים
היריב הפוליטי העיקרי של ברק כיום הוא בנימין נתניהו. הצמד הזה כבר התמודד פעם אחת, בבחירות הישירות של 1999. כבר אז היתה לי בטן מלאה על ברק, אבל אין ברירה, אמרתי לעצמי, חייבים להוריד את ביבי. נתניהו היה אז מסובך בשחיתות מעל הראש, מושך רגליים בתהליך השלום וזכור בעיקר בתור מי שהציע פיצה לסטודנטים השובתים. ברק נראה כמו הדרך היחידה להחזיר את השמאל לשלטון. אז סתמתי את האף והצבעתי.
ביום שביבי הפסיד, בהפרש גדול, ופרש עוד לפני תוצאות האמת, חגגתי עם עוד אלפים בכיכר רבין. בתמימותנו העזנו אפילו לנסח קריאת ביניים קצבית קבועה לנאומו של המנהיג החדש, "רק לא ש"ס", במטרה להשפיע על הרכב הקואליציה.
תוך פחות משנתיים הסתבר שבין ברק לביבי משותפת לא רק האות ב'. שניהם היו מנהיגים צעירים, בטוחים בעצמם, צנטרליסטיים ותקשורתיים, שנבחרו בבחירה ישירה אך הובילו את מפלגותיהם לשפל מנדטים מזעזע, ואז הסתבכו בשחיתויות, סמכו הרבה יותר מדי על ש"ס, והובסו בפער עצום בבחירות הבאות. ההבדל היחידה הוא שביבי גרר רגליים בתהליך השלום ואילו ברק פוצץ אותו.

חרקירי
זהו שם הספר שכתב רביב דרוקר, וגם הפעולה שנקט לאחרונה שר החקלאות היפני שנחשד בפרשיית שחיתות. וזה עוד דבר משותף בין ביבי לברק: למרות כהונותיהם הקצרות, השחיתויות שנקשרו בשמם ותבוסתם בבחירות, שניהם בחרו לשוב מבית הקברות הפוליטי ולחזור לחיים, חזקים וצמאי-דם מתמיד. איפה באפי כשצריך אותה?

הבחירות
אין לי מושג מתי יתקיימו הבחירות הבאות, אבל - אולי בפעם הראשונה - יש בי איזושהי שמחה שכנראה לא אשתתף בהן. הבחירה בין ביבי, ברק ואולמרט נראית כמו סיוט שיצא ממוחו הקודח של רוצח סדרתי מתעלל, ומעלה את התהייה אם מותר לקחת שקית הקאה אל מאחורי הפרגוד.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/6/2007 10:23, ושייך לקטגוריות אקטואליה, פסימי
תגיות בטכנורטי: ,

8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-15/6/2007 01:46



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד