מסביב לחומה
היום, התשעה בנובמבר, חוגגים בגרמניה 20 שנה לנפילת חומת ברלין. ויש לי כמה דברים להגיד על זה, מכל מיני כיוונים. אז סידרתי אותם קצת (קוהרנטיות זה אולי פאסה, אבל לאחרונה יש לי מצב-רוח לרטרו).

א': עוד לבנה בחומה
לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על מפגיני שמאל שיצאו 'לרגל האירוע' להפגין מול גדר ההפרדה. וזה הזכיר לי טיעון ישן של מסבירים ישראלים בארצות דוברות אנגלית, הכורך את הטיעונים נגד הגדר בדו-משמעות של המילה האנגלית Wall. שהרי wall באנגלית הוא גם חומה (כמו בברלין או בסין) וגם סתם קיר בבית. ומההבדל הזה נובעים עוד הבדלים, שטומנים פחים נסתרים למתרגמים. כך למשל, באנגלית לעיר עתיקה תמיד יהיו city walls ברבים ולא ביחיד. זה נובע ממטאפורת הקירות: קיר אחד חוצץ בין שני צדדים, אבל צריך 'קירות' כדי להקיף מקום מכל הכיוונים (וזה ההבדל בין ה-Berlin Wall וה-Great Wall of China לבין Walls of Jerusalem). ואילו בעברית (וגם בגרמנית) יש מילה מיוחדת למושג, ולכן אין צורך בצורת הרבים ואומרים 'חומת ירושלים' (או Jerusalem Stadtmauer) - אם כי יש לציין כי צורת ה'חומות' גם תקנית, ומשמשת לא מעט בעברית ציורית ('על חומותייך עיר דוד', 'ירושלים שמחוץ לחומות'). לקח לי קצת זמן להבין שאת the city wall צריך לתרגם כ'חומת העיר' (ולא 'חומות'), אלא אם יש לעיר כמה חומות מכמה תקופות שונות, או חומה פנימית וחיצונית (וזו אגב יכולה להיות הסיבה שבגלל מדברים לפעמים על 'חומות ירושלים').
הקו המטאפורי הדק בין הקיר לחומה, אגב, בולט במיוחד באלבום/סרט של פינק פלויד, The Wall. הפלוידים הוורודים משתמשים בדו-משמעות של המילה: ה-wall שבונה הגיבור הוא אישי ופנימי וקרוב לנפש (כמו קיר) אבל הוא גם גבוה וחוסם ומונע מעבר (כמו חומה). ה'חומה' הזו, אגב, בנויה מלבֵנים (bricks) שמאפיינות דווקא יותר קירות של בתים בבריטניה (וגם גדרות, אבל לזה עוד נחזור).

ב': ניין אילבן
התשעה בנובמבר הוא יום נפילת החומה, אבל הוא לא החג הלאומי המציין את איחוד גרמניה - לזה מוקדש ה-3 באוקטובר, היום שבו נחתמו סופית הסכמי האיחוד. זאת מכיוון שה-9 בנובמבר כבר עמוס מדי במשמעויות בגרמניה: ב-9 בנובמבר 1848 הוצא להורג המהפכן רוברט בלום, אירוע שנחשב לסמל לכישלון מהפכות 'אביב העמים' במדינות גרמניה; ב-9 בנובמבר 1918 ויתר הקייזר וילהלם על כיסאו וגרמניה היתה לרפובליקה; ב-9 בנובמבר 1923 ניסו היטלר וחבר מרעיו להפיל את השלטון ב'פוטש במרתף הבירה'; ו-15 שנה אחר-כך, ב-9 בנובמבר 1938, חגגו הנאצים את הפוטש הכושל בפוגרום מאורגן בבתי-עסק ובבתי-כנסת יהודיים, הידוע כ'ליל הבדולח' (האירוע האחרון הוא, כמובן, הסיבה העיקרית שהיום לא נקבע כחג הלאומי הגרמני).
מה שעשוי להיראות בעיון ראשון כצירוף מקרים, הוא בעצם סדרה של אירועים הקשורים זה בזה: וילהלם בחר לוותר על כיסאו ולתת לגרמנים את השלטון העצמי שהם רצו בו יום שהיה לסמלו של המאבק האזרחי, היטלר בחר ביום השנה החמישי לרפובליקה כדי לנסות להפיל את השלטון וביום השנה ה-15 לפוטש כהזדמנות טובה לפוגרום. למעשה, צירוף המקרים היחיד (אם בכלל) הוא יום נפילת החומה, שהתרחש במובן מסוים בטעות: ההנהגה המזרח-גרמנית קיבלה החלטה לאפשר בהדרגה לתושבי המדינה לעבור את הגבול למערב החל מה-17 בנובמבר, אבל הנציג שהתראיין לתקשורת לא עודכן בלוח הזמנים, וכשנשאל מתי ההנחיות החדשות נכנסות לתוקף, אמר 'עכשיו' (והשאר היסטוריה). אפשר כמובן לטעון שעצם כינוס ההנהגה המזרח-גרמנית ב-9 בנובמבר לדון בעניין היה מכוון בגלל המטען ההיסטורי של התאריך, ובכך לשמוט לגמרי את השטיח מתחת לצירוף המקרים.
מה שכן, צירוף או לא, הגרמנים מתייחסים ברצינות לתאריך, ומכנים אותו 'שיקסאלטאג' (יום הגורל). וזה דווקא מזכיר משהו אחר: גם המסורת היהודית מתמקדת ביום אחד שבו קרו (כך נטען) כמה אירועים גורליים בתולדות העם - תשעה באב, שלפי המסורת נחרבו בו גם בית המקדש הראשון וגם השני, ויש האומרים שקרו עוד כמה אירועים דרמטיים (בהם גירוש ספרד, תום מרד בר כוכבא ועוד). גם אצל היהודים מדובר בהתמוטטות של מבנים (ובל נשכח שהשריד היחיד מבית המקדש, הכותל המערבי, נקרא באנגלית The Western Wall) אבל כאן מדובר באירועים טראגיים בלבד. והנה הקטע המוזר: אב הוא החודש האחד עשר בלוח השנה היהודי (הנוכחי) ולכן גם התשעה באב הוא היום התשיעי בחודש האחד עשר, בדיוק כמו התשעה בנובמבר.
את הפואנטה של משחק צירופי המקרים הזה אתם כבר יכולים לראות מקילומטרים, ברגע שכותבים את הכל במספרים: 9/11 הוא, כמובן, גם הדרך שבה האמריקאים כותבים את התאריך הזכיר ביותר במאה הנוכחית (עד כה), היום שבו נפלו התאומים. ולאור הצירוף המשולש, היהודי-גרמני-אמריקני הזה, אני באמת תוהה אם לצמד המספרים הזה יש איזו השפעה מאגית שגורמת לדברים ליפול ולהתמוטט.

ג': בפנים ובחוץ
ואחרי שנגענו בשותפות הגורל בין הגרמנים ליהודים בענייני ה-9/11, אפשר לחזור לשאלת החומה והגדר. לאורך ההיסטוריה נבנו חומות רבות, וכמעט תמיד היתה המטרה זהה - למנוע מגורמים שליליים להיכנס. החומה הגדולה של סין, החומה האירופית באירופה ורוב חומות הערים (כולל ירושלים) נועדו למטרה זו, ואילו חומת ברלין היתה יוצאת דופן, כי מטרתה היתה דווקא למנוע מאזרחי מזרח גרמניה לצאת ממדינתם ולא למנוע מהמערביים להיכנס. ואולי הייחוד הזה הוא הסיבה שנפילת חומת ברלין נחגגת כאירוע של שחרור, ונפילת חומות ירושליים היא יום אבל.
נשאלת השאלה, אם כך, מה עם גדר ההפרדה? האם היא מונעת כניסה או יציאה? ובכן, זה כמובן תלוי מאיזה צד מסתכלים עליה. תומכי הגדר מציינים שמטרתה להגן מכניסתם של מחבלים (גורמים שליליים) ואילו מתנגדיה רואים אותה כחונקת את הפלסטינים וסוגרת אותם במחנות (מניעת יציאה).
זה מזכיר לי בדיחה מימי התואר הראשון שלי. מהנדס, פיזיקאי ומתמטיקאי מקבלים משימה: לבנות גדר סביב עדר כבשים תוך שימוש בכמות מינימלית של עץ. המהנדס ניגש מיד לעבודה, מבצע כמה ניסיונות שגויים, ומסיים את המשימה תוך בזבוז של לא מעט עץ. הפיזיקאי עוסק מספר חודשים בחישובים של גדלי הכבשים ושטח המחייה שלהם, ובסוף בונה גדר שמתחשבת בכל הנתונים. המתמטיקאי חושב שנייה, ואז בונה גדר סביב עצמו ומגדיר את עצמו 'בחוץ'.
הרעיון של הבדיחה הוא שמתמטית ההבדל בין 'בפנים' ו'בחוץ' הוא בסך הכל עניין של הגדרה, ולאו דווקא קשור לגודל השטחים שבהם מדובר. באורח מעניין, זה עובד גם מעשית: אמרנו הרי שחומת ברלין נועדה להשאיר את המזרח-גרמנים בפנים - וזאת למרות העובדה שהיא הקיפה מכל העברים את המובלעת הקטנה של ברלין המערבית. מערב ברלין היתה קטנה בהרבה ממזרח-גרמניה שסביבה, אבל היא היתה 'בחוץ'. לגבי גדר ההפרדה, השאלה היא לא גודל השטח שנותר לפלסטינים, אלא האם הוא 'פנים' או 'חוץ' - וזה תלוי כמובן בזהות המסתכל.

(ויש עוד משהו להגיד על גדרות, אבל הוא חומק ממני כרגע ולכן יעלה כנספח, בפוסט נפרד)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2009 09:48, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., אקטואליה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-11/11/2009 15:14

---

מוצאי השנאה
אסנת אמרה ש הרצח המזעזע ברחוב נחמני מזכיר לה את רצח רבין. וכמה שהאסוציאציה נראתה לי בהתחלה לא במקום, ככל שהזמן חולף והמועקה מתגברת אני רואה יותר ויותר כמה היא תקפה. כאז, האירוע התרחש במוצאי שבת, מזעזע את שלוות השבת (שכפר הפכה מזמן לאשליה). כאז, המקום הוא תל אביב - העיר שחושבת שהיא חופשית, שהיא משוחררת. כאז, מניע השנאה הוא חד-משמעי (כמעט לגמרי, אבל בעוד הרציונל שלי מתעקש שזו לא האופציה היחידה, מבחינה רגשית זה ברור). כאז, קורבנות השנאה מייצגים בדיוק את מה שאני מאמין בו, בדיוק את מה שאני רואה כ'הטוב בהתגלמותו'. רבין נרצח בעצרת בעד השלום ונגד האלימות; בני הנוער שנרצחו אתמול היו במקום שאמור היה להיות בטוח, במקום שעושה עבודת קודש כדי לאפשר לאנשים שמתלבטים לתהות על עצמם, לברר מי הם.

את השנאה העצומה שמניעה אנשים שעושים דברים כאלה אני לא יכול אפילו לדמיין.

ואני ממליץ מאוד לקרוא את נועה ואת רוני ואת ענת ובכלל.

(ואני בכלל רציתי לכתוב על הסרט 'שיטת השקשוקה' שראינו, אבל לא עכשיו).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/8/2009 22:52, ושייך לקטגוריות אקטואליה, שחרור קיטור
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-8/8/2009 13:05

---

משוט בארץ
היה לי כבר בקנה פוסט בלשני חביב כמיטב המסורת, אבל זה יצטרך להידחה לאור מגוון העדויות שנפלו עלי היום על רשעות, מניפולציות וסתם טמטום במערכת השלטונית בישראל. ומאחר שלא בריא להחזיק דברים בבטן, חשבתי לחלוק אותן עם קוראיי.

הפרשייה הראשונה כבר נטחנה רבות בבלוגים שונים, אבל היום, נדמה לי, נתגלתה במלוא כיעורה סאגת ה'סליחה' בפרשת האברך הדורסני. אני חושד שהרמב"ם היה מתהפך בקברו לו היה שומע על השימוש היצירתי במשנתו להכשיר שרצים. אבל בעוד שהסיפור הזה נוגע רק למקרה אחד, ועשוי אולי להגיע לסוף טוב יותר בחסות בג"ץ, הרי שעניינם של פליטי דארפור רק הולך מדחי אל דחי - ועל זה מדווחים פחות בוויינט. זו אולי הסיבה שרק היום שמעתי על התיקון לחוק ההסתננות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת וקובע עונש מאסר של עד 20 שנה (!) לכל מי שמסייע לפליט מדארפור או מקל בדרך כלשהי על שהותו בארץ. החוק, אגב, עבר ברוב גדול, כולל ניצן הורוביץ ממרצ, שהודה אחר כך ש'לא קרא את החוק לעומק'.
מה שכן, קשה לומר שיש כאן אפליה, כי נראה שהמדינה עושה ככל יכולתה להקשות על הבאים אליה מכל מקום - כולל תיירים שבאים לחלוק כבוד למקומות שבהם ישו נצלב ו/או הלך עם המים. בקרוב, לפי הצעתו של השר כץ יאלץ תייר כזה לנסות לזהותבמפה את Yam Kinneret ולתהות מה זה בדיוק Yerushalayyim. אבל מה לא עושים כדי למחוק מהזיכרון הלאומי את המושג 'אורסלים אל-קודס' (ויחד אתו את העובדה שירושלים קדושה לא רק ליהודים. באסה).
מצד שני, בעוד שחוק-דארפור נמצא עדיין לפני קריאה שנייה ושלישית (ולכן אפשר עוד לעשות משהו נגדו!) וההצעה של כץ כנראה לא תעבור בג"ץ, היטל הבצורת כבר כאן. וגם אם מזג האוויר אינו לגמרי בשליטתנו (אם כי יש משהו בעניין הזה של גזי החממה וכד'), קשה שלא להתרשם שמשרד האוצר לא דואג להתייבשות מאגרי המים אלא בעיקר לעוד דרך לחלוב את האזרחים. אהבתי במיוחד את העובדה שבלחץ האוצר לא ישוריינו כספי הקנסות לעניינים הקשורים במים (התפלה, טיפול במי קולחין) אלא יזרמו לקופת האוצר, משם יוכלו לממן את האברך הדורסני, את צביעת השלטים מחדש ואת שוטרי משטרת ההגירה, שינקשו בדלת בנימוס ויבקשו, אם אפשר, להציץ בעליית הגג ולראות אם במקרה מתחבא שם איזה דארפורי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/7/2009 00:05, ושייך לקטגוריות רשימת קריאה, אקטואליה, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Crocodil Gena ב-27/7/2009 03:23

---

חזרת השיפועים ושאר טירופים
כולם כבר שמעו על הניסיון הכושל של יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות, להפוך את 'שפעת החזירים' ל'שפעת מקסיקו'. כעיקרון, השר צודק: השם הנהוג בעולם אינו מדויק, ולו בגלל שזן השפעת החדש מורכב מארבעה זנים ישנים, שרק אחד מהם נפוץ בחזירים. יתר על כן, השם גורם לאמונה השגויה שהשפעת עוברת באכילת בשר חזיר (אמונה שכפי הנראה שותפים לה גם סין, רוסיה ומגיבי ynet). עם זאת, קשה להאמין שליצמן חשב על זכויותיהם של אוכלי בשר החזיר, וזה מעלה שאלה מעניינת - האמנם החזיר טמא כל-כך שאפילו אמירת שמו היא חטא? ואם זה כך, האם לא חטא ליצמן כשאמר (ועוד לציטוט') "לא נקרא לה שפעת החזירים'?
או שאולי בעצם, מה שליצמן חושש הוא שאדם דתי יידבק במחלה, ויוחרם בגלל שאנשים מקשרים את המחלה לחזירים? האם זוהי מכת-מנע כנגד הפרימיטיביות של החברה החרדית עצמה?
כמובן, כפי שציין שגריר מקסיקו בישראל, גם 'שפעת מקסיקו' זה לא פוליטיקלי קורקט, ואולי צריך פשוט לחזור למקור ולקרוא למחלה 'חזרת'.

מה שכן, אם המחלה כן החלה להתפשט בישראל, אירועי יום העצמאות נתנו לה הזדמנות מצוינת לקפץ מאדם לאדם ומבמה לבמה. מספיק שאחד מאמני ישראל הנגררים בכל הארץ ביום העצמאות יידבק בנגיף במהלך חלוקת חתימות, וההפצה החלה. בינתיים זה לא קרה, אבל שמעתי שהשנה אף בנק או עיתון לא חילק דגלים חינם. קיצוצים. למרות שבעיני היה עדיף לעשות את זה בשלבים, וקודם לקצץ רק חמישים אחוז. להשאיר פס כחול אחד ומשולש אחד. זה מסביר גם למה אף אחד לא מוכן להקשיב להצעה של דוב חנין להוסיף לדגל שני ענפי זית. זה גם צבע שלישי. יקר מדי.
את יום העצמאות שלנו בילינו בקהילה היהודית, שם אסנת הוזמנה לשיר כמה שירים עבריים בליווי פסנתר. אבל לפני כן ייבש אותנו ראש הקהילה בנאום של שעה שלמה על השעון (מדדתי זמנים) שעסק רובו ככולו בטרור, בתושבי שדרות, במליצותיו של נשיא איראן ובמגוון ציטוטים של בן גוריון. אותו ראש קהילה התגלה גם כעורך וידיאו חובב (מאוד חובב) שיצר מצגת 'יש לי אדובה פרימיר ואני מאוד מתלהב מזה' על בסיס תמונות עתיקות של הנגב, כיפת הסלע, הגן הבהאי בחיפה, מצדה, גמלים, עוד גמלים, המון-המון גמלים, וכמה סרטוני הפחדה של המטה ללוחמה בטרור. מה שכן, נגינת ההמנונים בסוף האירוע הובילה אותי למחשבה שבכל ההמנונים שאני יודע את מילותיהם (הישראלי, הגרמני והאמריקני) מופיעה המילה 'חופש' או 'חופשי' בהטייה כלשהי. הממפפפף.
אחרי זמרתה הנפלאה של אסנת ושאר הירקות שנלוו אליה בילינו עוד כחצי שעה בהתמנגלות עם הקהילה, ופגשנו יהודי שנולד בזארברוקן, ברח לארץ עם משפחתו בגיל 5 וחזר לעיר בגיל 27, בשנת 1952. הוא דיבר אתנו עברית והעלה זכרונות מבת-ים. וטוב שכך, כי אחרת היינו צריכים לבלות יותר זמן עם נציג אגודת הידידות ישראל-גרמניה, שהיה close talker בלתי נלאה ולא הפסיק לקשקש על חלומותיו לנורמליזציה ביחסי ישראל-גרמניה. היה צפוף.

'צפוף' גם מתאר יפה גם את לוח הזמנים שלנו בימים האחרונים, שלצד ההכנות לקונצרט (ועוד קונצרט לפני שבוע) כלל עוד כמה עניינים מקצועיים וכן טיפול יומיומי בעריכת 'זוטא', אוזבקי שהלך לאיבוד (אל תשאל), ברז שהחליט להשפריץ מים על כל רצפת המטבח וארגון לינה ואטרקציות לזוג עם שתי תאומות (דפנטלי אל תשאלו). למזלנו, שמרנו על קור רוח לעת משבר; ובגלל המשבר הכלכלי העולמי אנחנו גם יודעים איך להגיד 'משבר' בגרמנית: קריזֶה. כן, זה כמו crisis באנגלית, אבל לי זה פשוט נשמע כאילו 'העולם בקריזה' (מה שלא לגמרי שגוי).

ואגב - שפעת החזירים בגרמנית זה שְוָויינֶה-גְרִיפֶּה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2009 23:55, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, הומור, אקטואליה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-4/5/2009 15:48

---