בחירות תחת אש

היה מי שאמר כבר ש'לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים', ואני כבר באמת תוהה בשאלה הזו. נראה שלבני ואולמרט לא סתם הצהירו שהם לא מדברים עם החמאס, אלא עלו על פטנט חדש: הפסקת אש בלי לדבר, או יותר מדויק - הפסקת אש עם אנשים שלא נלחמים בך. הפסקת אש עם קונדוליסה רייס זה באמת חשוב (אבל היא תיכף עוזבת); הפסקת אש עם המצרים זה ממש קריטי (אבל בגין עשה את זה קודם); והפסקת אש חד-צדדית יכולה בהחלט לעבוד (אבל אם כך, למה לא ניסינו אותה לפני שבועיים?).
התשובה היא משפט הפתיחה שלי: הפסקת אש עכשיו מוודאת שהבחירות יתקיימו במועדן ולא יידחו. אזרחי ישראל יצביעו תחת 'תחושת הלחימה', אבל בלי הלחימה עצמה. הנטייה הטבעית בעת מלחמה היא להתאחד מאחורי הממשל הקיים, ובפרט מאחורי המנהיגים הצבאיים. זה עובד מצוין בשביל אהוד ברק, שר הביטחון, אבל פחות בשביל ציפי לבני, משתי סיבות: ראשית, במלחמה הזו היא לא טכנית המנהיגה (אלא אולמרט), ושנית, כשרת החוץ היא אחראית להפסקת האש, שאינה פופולרית במיוחד.
מי שעוד מרוויח מהמלחמה הוא הימין. כלל ידוע הוא שאירועים בטחוניים בישראל מסיטים את דעת הקהל ימינה; ימינה, במקרה הזה, פירושו למי שמציע פתרונות 'זבנג וגמרנו' פנטסטיים מהסוג שמגיבי וויינט אוהבים. מי שניצל את אווירת הפטריוטיות של המלחמה כדי לנסות לשלול עוד יותר את הלגיטימיות הפוליטית של הערבים אזרחי ישראל. אני ממליץ לכולם לקרוא את מצע בל"ד (יש באינטרנט), ולנסות לרגע להתייחס אליו כמצע תיאורטי במדינה תיאורטית. אני לא הצלחתי למצוא שום סיבה לפסילה, פרט ל'יש מלחמה וזה מה שאנחנו רוצים'.
הפסילה של שתיים מהמפלגות העיקריות המייצגות את הציבור הערבי בולטת על רקע מגוון המפלגות המשונות ש*כן* אושרו. יש ביניהן כמה יציאות משונות כמו 'כוח הכסף' ('כוח המחץ' לעשירים?) ו'פח- מהפך בחינוך' (מישהו למד מה זה קונסוננס), אבל ההברקה הגדולה היא ללא ספק 'יק - ניצולי השואה עם בוגרי עלה ירוק'. כל מילה מיותרת.

שתי חדשות טובות בולטות מתוך כל הסבך הזה: ראשית, ארקדי גאידמק לא נראה בסביבה; שנית, אחרי שבועות שבהם אני תולש את מעט השערות שיש לי מרוב תסכול מהסקרים של אתרי החדשות ותוהה למה אף אחד לא יוצר גרסה ישראלית ל-538 (בלוג הבחירות והסקרים המצוין שבאמצעותו עקבתי אחר הבחירות בארה"ב), מישהו הרים את הכפפה: באתר בחירות 2009 מרוכזים בצורה גרפית נאה כל סקרי הבחירות, יחד עם 'סקר הסקרים', ולינקים לכל מה שמתפרסם בנושאי בחירות ובכלל. ביקמרקתי מידית.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/1/2009 10:02, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, אקטואליה, אינטרנט
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/1/2009 10:28

---

לדבר ולשתוק
1. זכות הדיבור
מדי פעם אני יוצא מהמקלט המבוצר של הבלוג שלי, שבו דעותיי נראות סבירות והגיוניות, לשטח ההפקר של וויינט, שם כל דעה שמשמאל לליברמן נחשבת לסוג של מחלת נפש. בהיותי בגרמניה, שכנעתי את עצמי שמטקבקי וויינט לא מהווים שום מדגם מייצג של כלום, ושמדובר בסך הכל בספורט (משהו בנוסח 'מי שיותר קיצוני מקבל ארטיק'). אבל במלחמה האחרונה החלו לקרות כמה דברים, ודיברתי עם כמה אנשים, ויחד עם הטוקבקים החלה להצטייר תמונה אחרת.
זה מתחיל באוניברסיטת חיפה, שאסרה על פעילות פוליטית בשטחה 'מחשש להפרות סדר' (האם פעילות פוליטית נאסרה גם בזמן ההתנתקות?); זה נמשך באיום להגביל את המחאה בתל אביב (זכותם של המפגינים להניף איזה דגל שהם רוצים); זה מתקשר לניסיונות לדחות את הבחירות (מהלך אנטי-דמוקרטי שיש לנקוט רק במקרים קיצוניים); וזה מתבטא בעיקר באיזו אווירה של התלהמות כלפי כל מי שמעז להיות נגד המלחמה או נגד המשכה 'עד להשגת כל היעדים' (מישהו יודע מה הם כל היעדים?), או מעז להרהר באפשרות שקברניטינו לא יודעים הכי טוב.
כי איכשהו, כשרוחות המלחמה נושבות, אנשים שוכחים שיש להם פה ודעה. איכשהו הם מאמינים שרק שיקולי ביטחון וכל מיני דיווחי מודיעין סודיים הם שמנווטים את החלטותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. וזאת למרות העובדה שראש הממשלה הוא אולמרט, שרוב הציבור לא היה קונה ממנו מכונית משומשת, ושר הביטחון הוא ברק - שלפני המלחמה נראה כמי שייקח את מפלגת העבודה למספר חד-ספרתי של מנדטים. אותם אנשים, שהציבור הישראלי לא קונה מהם בימים כתיקונם אף מילה, הם עכשיו האורים והתומים לגבי מה ניתן להשיג וכמה כוח יש להפעיל כדי להשיג אותו (התשובה הפופולרית ביותר, כמובן, היא 'יותר כוח').
מדובר בשני אפקטים שמשלימים זה את זה: ראשית, תופעת 'כשהתותחים רועמים, כולנו שותקים', הרואה בכל מתיחת ביקורת בימי מלחמה משהו שווה ערך לפרסום מיקומם המדויק של כוחות צה"ל המתקדמים; שנית, תחושת הכעס והנקמה המחלחלת בציבור, וגורמת לרצון ב'יותר כוח' (ולכן לפופולריות של מי שנראה כנוקט גישה זו). השילוב הזה מפחיד: לפי וויינט, יותר מ-90% מהציבור היהודי תומכים במבצע, וקיומו של רוב כזה בהחלט יכול לתת את התחושה שמי שלא מסכים אתך הוזה או מסוכן. צרפו לכך 'מצב מלחמה' שבו באופן טבעי חושדות רשויות החוק באזרחים, ותקבלו סכנה של ממש לחופש הדיבור.
מנקודת המבט שלי (ותקנו אותי עם אני טועה) ישראל מידרדרת במהירות במדרון הפשיסטי. דמוקרטיה לא-יציבה, עם חילופי שלטון תכופים, קושי ביצירת קואליציות ומיאוס מפוליטיקאים ייצוגיים, היא כר פורה להשתלטות; אויב דמוני, שאין איתו שום פשרות פרט לחיסול טוטאלי, הוא דגל מושלם ל'איחוד העם' סביבו; וחשדנות כלפי כל מי שחושב באופן 'לא פטריוטי' היא כפסע מהדרישה לנקוט צעדים להגבלה ואף לביטול של חופש הדיבור. וזו בעיני התוצאה הקשה ביותר של המלחמה (או אולי הדבר הקשה ביותר שנגלה כתוצאה ממנה).

2. החובה לדבר
אחד מ'הנחות היסוד' של הקונצנזוס הישראלי החדש היא 'לא לדבר עם החמאס'. ציפי לבני, למשל, יצאה מגדרה כדי להבהיר שלא באופן ישיר, ולא באופן עקיף, ובשום מקרה לא נדבר עם החמאס. על פניו, זו נראית עמדה הגיונית; החמאס אינו מכיר במדינת ישראל ולפחות באופן מוצהר שואף להשמידה. בהתחשב בהנחת היסוד הזו, נראה טפשי לחתור להסכם שלום עם החמאס, שהרי ברור שהסכם כזה אינו יכול להיות יציב (כי הוא מנוגד למטרות היסוד של הארגון).
עם זאת, יש הבדל קטגורי ומובהק בין 'לא לחתור להסדר כולל עם החמאס' לבין 'לא לדבר עם החמאס'. בין מצב המלחמה הנוכחי לבין שלום יש אלפי נושאים שאפשר לדון בהם והסכמות שאפשר להגיע אליהן, והדבר נעשה פעמים רבות בעבר. ארה"ב וברה"מ רצו להשמיד זו את זו בתקופת המלחמה הקרה, ובכל זאת ניהלו מו"מ עקיף בכל מיני מצבים כדי להימנע ממלחמה גרעינית; ישראל הצעירה ניהלה מו"מ על שביתת-נשק עם מדינות ערב (שרצו יופי להשמידנו) אחרי מלחמת העצמאות; ולאחרונה גם דיברנו (דרך מתווך גרמני) עם החיזבללה, ארגון רצחני לא פחות מהחמאס, ואף הסכמנו לחילופי אסירים. יתר על כן, קשה להגיע להפסקת אש בתנאים כלשהם בלי לדבר (באופן ישיר או עקיף) עם הצד השני. למעשה, הדרך היחידה לסיים מלחמה בלי לנהל מו"מ על תנאי הפסקת האש היא כניעה ללא תנאי של אחד הצדדים (תסריט שבאי-הסבירות שלו דנתי בפוסט הקודם).
הגישה הקטגורית הזו מזכירה לי מערכון מהתקופה שבה היה חוק נגד שיחות עם אש"ף. המערכון מתאר מחבל המנסה להודיע לכל מיני גורמים בישראל על פצצה שעומדת להתפוצץ בתל אביב; בכל פעם, מגיעה השיחה לשאלה "ומי אתה?" ולאחר התשובה "אני מאש"ף" אומר הגורם הישראלי "אנחנו לא מדברים עם אש"ף" וטורק. "לא מדברים עם החמאס" פועל באותה שיטה. על בסיס טיעון שהמסקנה ההגיונית היחידה ממנו היא "לא חותמים על הסכם שלום כולל עם החמאס עד שיבטל את האמנה שלו ויכיר בישראל" מסרבים אצלנו לנהל כל סוג של שיחות, ובמקום זאת ממציאים 'משא ומתן ללא משא ומתן' (המצרים מפריחים הצהרות באוויר וכולם מסכימים או מתנגדים) - רק בגלל ש"לא מדברים עם חמאס" הוא סאונד-בייט מצוין למערכת הבחירות.

3. הצורך לשתוק
מעניין לעניין באותו עניין: דבריה המתלהמים של לבני הם גם חזרה על טעות ממלחמת לבנון השנייה, שדווקא לא אפיינה את הממשלה עד כה במלחמה הזו. אז, בלבנון, אולמרט ופרץ לא הפסיקו לדבר, להבטיח גדולות ונצורות ולאיים על נסראללה בטראש-טוק מהסוג שמגרשי הכדורסל ידועים בו. כולנו יודעים איך זה נגמר, ומבינים למה לא מומלץ בעת מלחמה להצהיר הצהרות מתלהמות בריש גלי. הפעם, הממשלה הציבה במקור מטרות שנראות ריאליות ('לצמצם/לעצור את איום הרקטות') ולא גרנדיוזיות ('לחסל את חיזבללה ולהחזיר את החטופים'), ומיעטה בראיונות פומפוזיים. סוג של נחמה פורתא.
אלא שעכשיו, משום מה, הודיעה ממשלת ישראל על מטרה מורחבת (ולגמרי לא ברורה) והורתה לצה"ל "לשנות את המצב בדרום מיסודו" (למה הכוונה?). במקביל, לבני משחררת את חרצובות לשונה ועסוקה בהדבקת מגוון שמות תואר לחמאס ובהבטחה (מופרכת) שלא נדבר איתו בשום אופן, ישיר או עקיף.
לפעמים באמת עדיף לשתוק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/1/2009 09:50, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-28/1/2009 16:20

---

בכל זאת על המלחמה
1. על החמאס

יש נטייה לתייג כל מי שיש לו איזשהן השגות על הלחימה בעזה כ'אוהב את החמאס'. התיוג הזה מקל מאוד להוציא את המתנגדים מחוץ לגדר, כי החמאס הוא באמת לא גוף נחמד במיוחד. מדובר על ארגון דתי-פנאטי, מיליטריסטי, חסר פשרות ואלים, שמנהיג את הפלסטינים בכוח למדיניות של סירוב, התנגדות וסבל. קשה להאמין בזכויות אדם ולתמוך בארגון כזה, אבל גם לא צריך: כמו שלא כל אמריקאי שמתנגד למלחמה בעיראק תומך באל-קעידה, כך אפשר להתנגד ללחימה - מכל מיני סיבות - בלי להיחשד כתומך חמאס.

מה שכן, אפשר לנסות להבין מה הפלסטינים מוצאים בחמאס, פשוט בגלל שהשלטון הקודם שלהם היה כל-כך בעייתי. לא צריך לנבור עמוק בהיסטוריה כדי לראות דוגמאות למקרים שבהם הוחלף - במהלך דמוקרטי או לא - שלטון פשרני-יחסית אבל מושחת עד היסוד בשלטון דוגמטי, קיצוני וסופר-לאומני, אבל שיש לו לפחות מראית-עין של הוגנות. הפרוטסטנטים עשו את זה לקתולים, הפשיסטים באיטליה לקודמיהם המושחתים וכן הלאה.
עראפת תרם מאוד לתהליך הזה, בכך שלא הלך בנעליו של בן גוריון, ולא השכיל להבין ש'מדינה-בדרך' לא יכולה להתקיים כשאין לה מונופול על אמצעי הלחימה. פירוק האצ"ל והלח"י קנה לבן גוריון כמה וכמה שונאים שלא ישכחו לו את אלטלנה, אבל היה מהלך חיוני לגיבוש שלטון מסודר, שיכול לעמוד במעבר מ'מאבק' ל'מדינה'. דווקא החמאס בעזה למד את הלקח, וכשלקח את השלטון רדף אחרי פעילי פתח, אסף את הנשק מהרחובות והפך את עצמו לגוף החמוש היחידברצועה.

2. על חיסול החמאס

במסגרת התגובות המתלהמות באתרי החדשות צדה את עיני תגובה שקראה 'לא לעצור עד לחיסולו הפיזי של החמאס'. התגובה הזו מדגימה חלק מהבעייתיות בחשיבה המיליטריסטית, שמניחה שאפשר לעשות כל דבר באמצעות מתקפה צבאית. חיסול *פיזי* של החמאס אינו משימה אפשרית, פשוט בגלל שהארגון אינו גוף פיזי: אם ישראל תחסל מאה אנשי חמאס, ובמקביל יצטרפו מאה פלסטינים לארגון, מצבו של הארגון לא השתנה משמעותית (הוא הורע קצת, כי מאה חיילים מאומנים הוחלפו במאה מגויסים טריים, אבל לא נעשה צעד חד-משמעי לקראת חיסולו הפיזי). הדרך היחידה לחסל *פיזית* את החמאס היא לחסל את כל המצטרפים הפוטנציאליים, דהיינו את כל הפלסטינים.
מטרה אחרת שהטוקבקיסטים מציבים למבצע הצבאי היא 'להפיל את שלטון החמאס'. הפלת שלטון היא בהחלט במסגרת היכולות של מתקפה צבאית (בעלות הברית הפילו את השלטון הנאצי, ארצות הברית הפילה את סדאם חוסיין) אבל כפי שמוכיחות הדוגמאות לעיל, משימה כזו אינה עניין ל'מבצע' של זבנג וגמרנו, אלא לתהליך ארוך, הכולל כיבוש מוחלט של השטח ועבודה מסודרת ומאורגנת כדי ליצור מנהיגות מקומית חלופית. ישראל לא הצליחה בכך עם הפלנגות בלבנון, האמריקנים עדיין מתקשים בכך בעיראק, וההצלחה היחידה - מערב גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה - הושגה בזכות הזרמה של סכומי כסף עצומים (תוכנית מרשל) והצורך להתאחד מול אויב חדש (הקומוניזם). יתר על כן, מה שיכולה (בקושי רב!) לעשות מעצמת-על כמו ארה"ב אינו משימה סבירה למדינה קטנה ושולית יחסית במערכת העולמית, יהא כוחה הצבאי אשר יהא.

3. רציונליות והבית הלבן

שני סיפורים מהעונה הראשונה של הבית הלבן מתחברים לי היטב לשאלת הפעולה בעזה. הראשון הוא הפרק תגובה מידתית, אחד הראשונים בסדרה. בפרק מפילים הסורים מטוס אמריקני והנשיא מתבקש לבחור בין מספר אפשרויות לתגובה מידתית, אבל מתעקש לדרוש מאנשי הצבא שיביאו לו גם 'תגובה לא-מידתית' - בין השאר משום שבמטוס היה רופאו האישי. כאשר הוא רואה את התסריט ה'לא-מידתי' - מתקפה על מתקנים אזרחיים שתעלה בחיי מאות ותגרור את האזור למלחמה - הנשיא מתעשת וחוזר בו.
את הפופולריות של התגובה הלא-מידתית ('לשטח את עזה', 'להחזיר אותם לתקופת האבן' וכו') בטוקבקים של וויינט לא קשה להסביר. נקמה היא כוח רב-עוצמה, ותחושת הפגיעה האישית אצל האזרחים מובילה באורח מובן וטבעי לנקמה ישירה, כואבת ולא-מידתית בעליל. אבל במישור החברתי, נקמה כזו בדרך כלל אינה מקובלת: אנחנו לא מרשים לאנשים לקחת את החוק בידיים ולנקום את דם קרוביהם, ואפילו הוצאה להורג (צורה ממוסדת של נקמה) אינה קיימת כמעט בישראל ונדירה במדינות דמוקרטיות אחרות. הסיבה לבלמים האלה לתחושת הנקמה היא שזו להידרדר ולהחמיר בכל פעם, וכך יכול עלבון קטן להפוך למלחמת כנופיות שתצית עיר שלמה.
אבל במאבק עם החמאס נתפרה בישראל תיאורייה שלמה כדי להצדיק את התגובה הלא-מידתית, שמטרתה האמיתית היא לשחרר את רגשי הנקמה של הציבור. זוהי תיאוריית 'הבריון המשתולל': היא גורסת שאם נשחרר את חרון אפנו ונגיב בצורה קיצונית, ההשתוללות תכניס פחד עצום באויב, ואיש לא יעז עוד לתקוף אותנו. הגישה הזו היא שסיפקה את הבסיס להתקפה המאסיבית על תשתיות לבנוניות לפני שנתיים, ולמרות כישלונה המובהק שם מהווה בסיס גם למתקפה הנמשכת ברצועה עכשיו. למעשה, חסידי השיטה טוענים שגם המתקפה הנוכחית היא בבחינת 'מעט מדי', ושהכישלון נובע מכך שאיננו משתוללים *מספיק*. הם משתמשים במונחים כמו 'הכרעה', 'פתרון צבאי' ו'תנו לצה"ל לנצח', ומצפים ללא פחות מכניעה ללא תנאי.
יש לציין שיש בסיס רציונלי מסוים לגישה הזו, וגם הוא מחזיר אותנו למלחמת העולם השנייה. 'סערת האש' בדרזדן, ובייחוד פצצות האטום בהירושימה ונגאסקי, היו מסר חד-משמעי מצד בעלות הברית (בעיקר ארה"ב) שהן מוכנות 'להשתולל' ולנקוט אמצעים קיצוניים אם גרמניה ויפן לא ייכנעו מיידית. אם נתעלם לרגע מהשאלות המוסריות שמעלות החלטות אלה עד היום, הרי שמבחינה אסטרטגית הן השיגו את מטרתן - העבירו בבירור את מסר ה'אל תתעסקו אתנו' וקיצרו את המלחמה.
אבל ההבדל בין אז להיום הוא בדיוק הגורם שהופך את אסטרטגיית 'הבריון המשתולל' לבעייתית גם בשכונה. כי בשכונה יש מורים, מנהלים ושוטרים, שתפקידם לדאוג שבריונים לא ישתוללו. ואם אחד הבריונים יתחיל להפליא את מכותיו בילד מכיתה ב' שמציק לו, כדאי שלא יעשה זאת מול תחנת המשטרה, כי הילד יצרח במלוא גרונו והבריון יבלה את הלילה במעצר (ובהמשך ילך לכלא). במעבר חד לנמשל, כולם יודעים שטווח ה'השתוללות' של ישראל מוגבל; שכמדינה קטנה היא תלויה במדינות העולם ואלה תלויות בדעת הקהל ברחובותיהן; ושכל 'השתוללות' של ישראל מתועדת באלפי מצלמות, והפלסטינים יודעים יופי לצעוק חזק כשהם רוצים. ארה"ב היתה יכולה לכפות על היפנים כניעה כי הם ידעו שאין מי שיעצור אותה: בעלות הברית היו הקואליציה העולמית המנצחת, ולא היה מעליהם שום שוטר שיגיד נו-נו-נו. לעומת זאת, החיזבאללה והחמאס יודעים טוב מאוד שחלון הזמן להתקפה הישראלית תמיד קצר מאוד, וש'השתוללות' בצד הישראלי רק תקצר אותו עוד יותר (זוכרים את כפר כנא?).
האסטרטגיה טובה ביותר הפתוחה היום למי שרוצה ליצור לעצמו תדמית של 'בריון משתולל' היא להכות בחושך, במקום צדדי, ולברוח בלי להשאיר עקבות. פעולה מקבילה היא המכה המפתיעה שהנחיתה ישראל בשבת, יום לפני פקיעת האולטימטום, בזמן שאנשי חמאס עוד לא היו מוכנים. פעולה מסוג זה יכולה ליצור הרתעה מסוימת, אבל לבטח לא להביא לכניעה שמחפשים חסידי 'תנו לצה"ל לנצח'; אבל גם המתקפה הטוטאלית שהם רואים בעיני רוחם לא תוביל לשם, אלא רק תעלה בדם רב משני הצדדים.

סיפור אחר מ'הבית הלבן' שנדמה כמשקף את המציאות מתפרש על שני פרקים בעונה הראשונה ועוסק בהודו ובפקיסטן (כמה אקטואלי). האמריקנים מנסים לעצור מתקפה מאסיבית של הודו על פקיסטן (בעקבות התגרויות חוזרות ונשנות של האחרונה). העצה שמתקבלת בסוף לקוחה ממדעי המדינה של ימי הקולוניאליזם - שיטת המקל והגזר. השיטה, ששימשה את הבריטים בהתייחסותם לשליטים הודיים מקומיים, מתבססת על ההנחה שהצד השני יעדיף לבחור בפעולה שמניבה הישגים ופרסים (הגזר) מאשר בזו שגורמת לו כאב (המקל), ובכך בעצם מניחה איזושהי התנהגות רציונלית (או לפחות אינסטינקטיבית-רציונלית) אצל הצד השני (השיטה למשל לא תעבוד על בודהיסט שאין לו עניין בפרסים או על מזוכיסט שמעוניין בכאב).
כל תפיסת ה'הרתעה', ה'צריבה התודעתית' ושאר מלים מכובסות מתבססת בעצם על ה'מקל'. ההנחה היא ש"בשלב מסוים החמאס יבין שירי רקטות על יישובינו מוביל לתגובה כואבת" ונדמה שהשאלה היא רק מה סף הכאב שאחריו תפציע ה'הבנה' הזו. למקל הזה יש שתי בעיות: הראשונה, שהוא מניח שהחמאס שונה מאיתנו, ושמכות מבחוץ לא יגרמו אצלו לדבקות הפטריוטית הנפוצה בכל מקום בעתות מלחמה (לא ארחיב על כך, כי המאמר הזה, שכבר קישרתי אליו, אומר זאת מצוין). הבעיה השנייה היא שלמקל הזה לא מצורף שום גזר, כי אותם אנשים שמדברים על 'צריבה תודעתית' מדברים על כך ש'בשום מקרה לא נדבר עם החמאס'. ואיך אפשר להציע הטבות, הקלות וגזרים בלי לדבר? ה'גזר' היחידי שישראל מוכנה להציע הוא הפסקת אש, כלומר הפסקת השימוש במקל.
הגישה הזו, שהולכת על 'מקל ללא גזר', חוטאת בחוסר עקביות מבחינת התדמית של החמאס והפלסטינים: אם הם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות מלחמתיות נגדנו מובילות למכות במקל, הרי שהם גם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות חיוביות (רגיעה, שחרור גלעד שליט, פיקוח בינלאומי) יתוגמלו בהתאם. למעשה, אם בכלל, הדחף להיות לא רציונלי בתגובה למקל (כלומר הרצון לנקמה, הדחף למחאה, ה'אנטי') הוא חזק יותר מהדחף להיות לא-רציונלי בתגובה לגזר (חמדנות).

חשבתי שאין לי הרבה מה להגיד על המלחמה והסתבר שיש המון; כל-כך המון, שיהיה גם חלק שני לפוסט הזה. בינתיים, אני שולח את השתתפותי הכנה ואיחולים לסיום מהיר של הלחימה לתושבי הדרום, לאזרחים ברצועת עזה ולחיילי צה"ל. בלי קשר לכל ניתוח רציונלי או מוסרי של המלחמה, האנשים הסובלים ממנה סובלים באמת, ואני מקווה שסבלם יסתיים בקרוב.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/1/2009 10:06, ושייך לקטגוריות אקטואליה, טלוויזיה וקולנוע, מונולוגים מהאמבט
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/1/2009 10:58

---

מעזה והשלג ועד האמנות וחיוב החיים

תכננתי פוסט על מלחמת עזה, אבל המאמר הזה מסכם די יפה את מה שהיה לי להגיד (או לפחות חלק מזה).

בחוץ יורד שלג, בפעם השלישית בחורף הזה. בחורפים הקודמים טענו המקומיים שלא יורד כאן הרבה שלג, ואם בכלל אז בפברואר, ומזג האוויר הסכים אתם. מצד שני, זו גם תגובה נאה להערה שהפרחתי אתמול, משהו בסגנון של 'אם כל-כך קר אז לפחות שיהיה שלג' (אתמול בבוקר היה מינוס תשע).

את ההערה הפרחתי, אגב, כשהיינו ברכבת, בדרכנו לפרנקפורט. החישוב היה כזה: אם ממילא האינטרנט בעייתי (הגיבוי אינו מושלם, נוטה לניתוקים, פועל רק במחשב אחד ונותן תחושה לא נעימה שאנחנו משלמים שוב על משהו שכבר שילמנו עליו) ולצאת החוצה אי-אפשר (כי אחרי רבע שעה קופא המוח), הדרך הטובה ביותר להעביר יום ראשון מהנה היא לבלות אותו במוזיאון טוב. ומאחר שאת המוזיאונים בעיר מיצינו כבר, לקחנו את עצמנו (יחד עם ידידנו סבסטיאן הפסנתרן וחברתו המונגולית) לפרנקפורט, אל מכון שטדל לאמנות.

הסיבה ששמעתי על מכון שטדל היא אותו מדריך לא-ממש-מוצלח לגרמניה שתרגמתי. לפחות יש בו אי-אלו יתרונות. המידע על המוזיאון היה לא לגמרי מדויק (כפי שגילינו במקום) וסבסטיאן גם מאוד נהנה לציין טעויות בשאר פרקי המדריך במהלך הנסיעה הארוכה. אבל ההמלצה עצמה לא אכזבה: אוסף האמנות היה מרשים במיוחד, בעיקר הציורים מהמאה ה-19 וה-20 (1870-1930 זו התקופה האהובה עלי באמנות, נקודה), והציורים הוצבו בצורה מאוד מרשימה, עם הסברים מעניינים.

מעניין למשל לדעת שאחד ממובילי האימפרסיוניזם בגרמניה, שהביא למדינה הקרה את הציורים היומיומיים ומלאי-האור של האימפרסיוניסטים מצרפת, היה מקס ליברמן היהודי, שראה את עצמו כבורגני-גרמני ומת ב-1935 מברלין, משברון לב. או לגלות את גרהארד ריכטר, אמן גרמני בן-זמננו שיצר באמצעות שמן-על-בד אשליה אופטית מרהיבה שהיא גם אמירה מרתקת על מה שאפשר או אי-אפשר לראות.

בדרך הביתה, אחרי שיחה ארוכה ומלהיבה ברכבת עם סבסטיאן וחברתו על החורף הגרמני, דת ומדינה, שירות לקוחות ובכלל, הרגשתי לגמרי אחרת מהייאוש הזוחלני שיצרו החגים פלוס הקור פלוס האין-אינטרנט, והרגשתי פתאום שטוב לי - טוב לי לחיות באירופה, טוב לי במקום שאני נמצא בחיים, טוב לי להיות מי שאני. אז נכון, עדיין אין אינטרנט אמיתי וזה די מרגיז, אבל זה יתוקן בזמן סביר ובתמונה הכללית - הכל טוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/1/2009 10:10, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, אקטואליה, אופטימי
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Pazit ב-7/1/2009 14:39

---