אירופה אירופה
קצת באיחור (אבל לא נורא) - פוסט סיכום לאליפות אירופה 2008.

על גרמניה
לפני לא הרבה זמן, גרמניה היתה הנבחרת שמשחקת אנטי, המכונה המשומנת שמתגוננת 80% מהמשחק, מוסרת מסירות מדויקות, ותמיד מנצחת 1-0 משער מאוחר בבעיטת עונשין או ממצב נייח. זה כבר ממש לא נכון: בכל הטורניר היה רק משחק אחד שאיכשהו מתאים לתיאור הזה (הניצחון על אוסטריה מטיל של באלאק) ובשאר הזמן גרמניה תקפה, כבשה, ספגה, התבלבלה, יצאה קדימה, חזרה אחורה ובאופן כללי שיחקה כדורגל התקפי שהפך אותה לאחת הנבחרות המעניינות ביותר בטורניר. לא פלא שלאסנת, שצופה בכדורגל בערך רק מאז גביע העולם האחרון, היה קל להפוך לאוהדת מושבעת של הקבוצה המקומית. אני הייתי קצת יותר מסויג, אבל גם בגמר אפשר היה לראות (בהבלחות) שהגרמנים משחקים פתוח, אופטימי ובקיצור - לגמרי אחרת. (אגב, מי שהתחפשה לגרמניה בשנים האחרונות היא איטליה, שכבשה בטורניר שלושה שערים, כולם ממצבים נייחים, והשתמשה בשיטה דומה לזכות בגביע העולם ב-2006).

על ספרד
את האליפות הזו התחלנו לראות מאוחר, במשחקים האחרונים של שלב הבתים. בשלב הזה, שני המשחקים שוחקו במקביל, ורק המעניין ביניהם שודר; וכך, כשספרד שיחקה, ראינו את הרוסים טוחנים את שבדיה. ואז, ברבע הגמר, הספרדים שותקו לגמרי בידי ההגנה האיטלקית; ובמחצית הראשונה של החצי הם היו מבולבלים כמעט כמו הרוסים. יוצא שראינו את ספרד בשיאה רק משחק וחצי - החצי השני של החצי, והגמר. מה נאמר - נשארנו עם טעם של עוד.

על הכדורגל
בכל כתבת וויינט על האליפות תמצא מישהו שטוען בתוקף שכדורגל הוא משחק סופר-משעמם. ובאמת, כל עוד יש נבחרות כמו איטליה בסביבה, זה בהחלט עלול להיות כך. אישית, הייתי שמח לשינויים שיאיצו את המשחק וידחפו להכרעה - למשל שלפני ההארכה יוציא כל מאמן שחקן אחד, וההארכה תשוחק בעשרה מול עשרה. במצב כזה נוטים להיות שערים רבים יותר. אבל גם ככה, האליפות הזו הוכיחה שכמו שהוא, כדורגל יכול להיות סופר-מעניין, דרמטי ומה לא - דווקא בגלל העובדה שהוא מוכרע בהפרשים קטנים יחסית, ושתיאורטית אפשר תמיד לשוב מפיגור (בטורקית זה נשמע יותר טוב).

על האוהדים
קראתי כאן שבגרמניה צפו בחלק מהמשחקים יותר נשים מגברים. זה משהו מדהים בעיני, בהתחשב בחד-מיניות המוחלטת של הצפייה בכדורגל (ובענפי ספורט אחרים) בישראל וגם בארה"ב. אין לי מושג איך הגרמנים עשו את זה; זה לא יכול להיות רק בגלל שבאלאק חתיך.

---

ובינתיים בחיי היומיום:

* חברת הכבלים שוב עשתה לי התקף לב הבוקר עם ארבע וחצי שעות בלי אינטרנט.
* למדתי מה אפשר לעשות עם בלנדר (בלנדר בלנדר)
* ראינו את הפרקים האחרונים בעונה הרביעית של האוס ועוד לא לגמרי התאוששנו. מי שראה, מוזמן לנהל דיון מלא ספוילרים בתגובות.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/7/2008 00:31, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, בשבילנו זו אירופה אירופה, המחשב ואני, טלוויזיה וקולנוע, דברים שמצאתי ביוטיוב
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-4/7/2008 14:43

---

סאנקט ברנר
פעם היו מתייחסים לכל מה שקשור למחשבים בחרדת קודש. אני זוכר עוד את התקופה (שנות השמונים המוקדמות) שבה כדי להפעיל כל תוכנה שהיא היה צריך לטעון אותה מטייפ קסטות, שהשמיע יבבות של שועל מעונה, ולהחזיק אצבעות בתקווה שהתהליך יצליח ועל המסך יופיע ה-OK המיוחל. או הרבה מאוחר יותר, כשבכל התחברות לאינטרנט היה המודם משמיע צפצופים של חייזר במלכודת וכולם היו עוצרים את נשימתם. פעם, כשמחשבים היו מתקלקלים המון, פתאום ובלי סיבה נראית לעין, היו כללים מוסדרים לגיבוי: פעם בכמה זמן צריך להוריד הכל על דיסקטים. את הדברים החשובים ביותר עדיף גם לשמור בהארד קופי. או לכתוב על פתק.
הצירוף הזה, 'חרדת קודש', מכיל שני אלמנטים השלובים זה בזה, ומזינים זה את זה. החרדה - האימה שמטיל מכשיר מורכב ולא מוכר שמתנהג באופן בלתי צפוי שעלול להשפיע על גורלנו - גורמת ליצירת טקסים קבועים סביבו, לבניית כל מיני כלים שיצמצמו את הפגיעה, להרחקת גורמים מפריעים (כמו מים, קפה, בירה, אבק) מסביבתו. במלים אחרות - להתייחסות למחשב כגורם קדוש, שיש לטפל בתקשורת עמו בזהירות, ולנקוט כלפיו כל מיני התנהגויות שאנחנו אולי לא מבינים את ההיגיון מאחוריהן אבל עוקבים אחריהן לפרטים בכל זאת. נעשה ונשמע. אפילו נוצר מעמד של 'כוהנים', כאלה שמתמחים בתקשורת עם היישות הקדושה ויודעים להגיד לנו מה עשינו לא נכון ואיזו מנחה עשויה לפייס את האל הכועס.
כי הקודש - כמו שכתבתי פעם - מחזק בתורו את החרדה. הוצאתו של המחשב מעולם הרציונליה והכנסתו (לפחות גורמים מסוימים בו) למתחם האמונה הובילה (לפחות אצלי) לחרדה התמידית שמא עשיתי משהו לא נכון, הזנחתי את הטיפול בווירוסים, התקנתי משהו אסור על הרג'יסטרי, ניקיתי לא נכון את ההארד דיסק. ומתוך חרדת הקודש מתפתחת הוודאות שכל טעות כזו תוביל לעונש - מתישהו, אם לא עכשיו אז בזמן המתאים מבחינת היישות האלוהית.
אני מדבר על כל הקומפלקס הזה בזמן עבר, כי עם הזמן קרו כמה דברים שהחלישו אותו. ראשית, המחשבים נעשו יותר מהירים ואמינים, וכבר לא צריך לעשות טוטו כדי לנחש אם יצליחו במשימות הכי פשוטות. שנית, ציבור גדול יותר ויותר התחיל להשתמש במחשבים, מה שגרם לפישוט משמעותי של הממשקים וגם יצר מצב שבו אני אחד מ'היחסית מבינים' בתחום. במסגרת המטאפורה, אפשר לומר שסיימתי תואר בסמינר תיאולוגי, ויש לי הרבה יותר דרכים לנהל תקשורת ולהבין את דרכיה הנסתרות של האלוהות. כתוצאה, החרדה נחלשה מאוד, ואיתה גם הסייגים והגיבויים: כשהמחשב הפסיק להיות מקום קדוש, הרשיתי לעצמי להעביר אליו חלקים ניכרים מהחיים שלי - העבודה, הכתיבה, התקשורת עם אנשים ועוד. החול כבש את המחשב, והפחית את חרדת הקודש.
אבל לא בכל מקום. חרדת הקודש פשוט הצטמצמה לאזורים שבהם המחשב המשיך להתנהג כמו אל נקמות בלתי צפוי. למשל, בעניין הצורב.
צריבה (באנגלית burning ובגרמנית brennen) היא אולי הפעולה הפיזית ביותר שהמחשב עושה, או לפחות כך זה נראה מבחוץ. לפני שנים, כשהתחלתי לצרוב דיסקים, גיליתי שכאן הטוטו עובד היטב: לפעמים, במיטב המסורת הוותיקה, המחשב מפסיק באמצע הצריבה, פולט באכזריות את הדיסק החוצה ומוציא הודעת שגיאה לא מובנת בעליל. מיד נכנסו לפעולה מנגנוני החרדה וטקסי הקידוש: אחרי התייעצות בכהן המשפחתי, נקבע שבעת הצריבה יש להימנע מכל פעולה אחרת במחשב ('לא לזוז לא לנשום'), לצרוב במהירות נמוכה יותר מהמקסימלית, לנקות את המדיה מסימני אבק ולהחזיק אצבעות חזק חזק (תוספת של המאמינים הבורים). וכך עבדה חלקת הקודש הקטנה כמה שנים.
אלא שלא לעולם חוסן. אחרי שעברנו לכאן והתחלתי להשתמש בצורב על בסיס יומיומי, גם הוא איבד עם הזמן את קדושתו. טיפין טיפין גיליתי שאפשר לשחרר את האצבעות, לצרוב קצת יותר מהר, ואפילו (רחמנא ליצלן) להפעיל במקביל אפליקציות שלא דורשות יותר מדי זיכרון. אולי היה זה שיפור באיכות הצורבים או בכמות הזיכרון במחשב; אינני יודע. אבל איכשהו נדמה היה שהקדוש ירד מגדולתו.
לפני כחודש השתנתה התמונה. צריבה יומיומית נכשלה לפתע. בהיותי אמון על כתבי הקודש, ביצעתי את הפעולות הנדרשות: צרבתי לאט יותר, התרחקתי מהמחשב, לא נשמתי. השגיאה חזרה על עצמה. החלפתי מדיה, הקטנתי את מהירות הצריבה, עברתי לסימולציה והמשכתי לא לנשום. הטעות הופיעה שוב, בשלב אחר של הצריבה ועם הודעה קריפטית אחרת. החרדה עלתה על גדותיה (ללא ספק, גם בשל המחסור בחמצן).
במצוקתי חיפשתי את הכהן המשפחתי, אבל הוא לא היה אונליין. גם בכתבי הקודש האינטרנטיים לא נמצאה תשובה. חרדת הקודש התגברה והתחדדה, ומיד התחלתי לפשפש במעשי, לבדוק מה התקנתי לאחרונה, לנסות לראות אם היו סימנים מקדימים ולקשר את האסון לאותות ומופתים שונים. למזלי חזר הכהן לג'מיל ומסר את עצתו: "החליפו מדיה, נסו לצרוב סי די ולא דויד, ואם זה לא הולך - כנראה שהלך הצורב".
כמאמינים נאמנים פעלנו כעצת הרב ואף הוספנו עליה משלנו. קנינו מדיה, קנינו דיסק ניקוי, ניסינו לצרוב דברים אחרים, במהירויות אחרות, בסגנונות שונים. לשווא. צורבים מתים בקול דממה דקה. לפחות התעודדנו לשמוע שזה טבעי; שנתיים וחצי הם זמן חיים סביר לצורב עסוק, כמו ששלנו היה. הפתרון גם הקל על חרדת הקודש: זה סך הכל משהו טבעי, בלאי של רכיב חשמלי, לא החלטה מגבוה או התעללות לא מוסברת של אל המחשב בנתיניו הרכים.
על הליך הקנייה (אי-ביי) והמשלוח (די.אייץ'.אל.) הייתי יכול לכתוב סאגה שלמה; די לומר שהם היו מלאים התערבויות מעצבנות של חוקי מרפי ולכן מתחו את זמן ההמתנה כמו מסטיק. אבל דווקא כשהקופסא החדשה כבר נחתה בביתנו, הגיעה החרדה שלי למקסימום. כי החלפת הצורב הישן בחדש כללה פעולה שמבחינתי מוגבלת לכהנים בלבד - פירוק המחשב וחיטוט בקרביו.
כאן באה לידי ביטוי חרדת הקודש הישנה, ה'אל תחקור במופלא ממך', כשהיא מוכפלת עשרות מונים דווקא בעקבות ההסתמכות היומיומית על המחשב, דווקא בגלל שמרוב ביטחון וימי חול הזנחתי את מלאכת הגיבוי הקדושה, והעמסתי יותר ויותר דברים-שאין-להם-תחליף על האל שבתוך המכונה. ועכשיו לכבות אותו, לפתוח את קרביו, לגעת באצבעותי המשומנות בחוטים האוצרים בקרבם את כל הידע? לאוזני החרדות זה נשמע כמו חילול של קודש הקודשים.
לרוע המזל, האח הכהן גר כיום מעבר לאוקיינוס, ולא צפוי לבקר בקרוב. קול הרציונליות ניצח, ונקבע זמן לטקס. לפני השעה היעודה ביצעתי את כל ההכנות, גיביתי את המסמכים החשובים אצל ג'מיל ובדיסק המפתח, אמרתי שלוש פעמים 'הייל אינטל' וקראתי מחדש את הפרק המתאים ב'הלכות פתיחת מחשב'. או-אז, בנשימה עצורה, ביצעתי את השלבים שזכרתי במעורפל מפעולותיו של הכהן: כיבוי. הוצאת כל החוטים (החשמל ראשון). הוצאת המחשב למרכז החדר. ניקיון האזור (אם כבר אז כבר). פירוק שני ברגים קטנים מכל צד (לא לאבד! הוסיפו אינסוף לרמת החרדה). משיכת הכיסוי מעל קודש הקודשים (והתעטשות בגלל כל האבק שהצטבר שם). ניקוי האבק (במטלית יבשה, ללא מים לא-קדושים). פירוק ארבעה ברגים ושני חוטים המחזיקים את הצורב הגוסס. הכנסת החדש. ושוב לאחור, בסימטריה מוחלטת: החזרת הברגים, החוטים, הכיסוי, הברגים-של-הכיסוי. חיבור החוטים (לא לטעות ביניהם. החשמל אחרון). הדלקה.

חרדת הקודש נמשכה עוד דקות ארוכות, ונרגעה רק בשלבים. נראה שמנחתנו ריצתה את אל הנקמות: הוא העלה את החלונות בקצב הרגיל, טען את התוכנות, זיהה את הצורב החדש. לפחות לא הרענו, פרימום נון נוצ'רה. ואז: הבדיקה גדושת המתח של הצריבה עצמה. כל הטקסים, כל הוויה דולורוזה שעברנו, מוליכים לנקודה הזו. הדיסק. התוכנה. האצבעות הקפוצות. והנה מתחילה הצריבה עצמה. לאט לאט, כמו חול על האצבעות. צופה, מצפה, חרד מטעות. בכל שלב נמלטת אנחת רווחה קטנה. הנה הבשר הופך ללחם, הדם ליין, הצריבה הושלמה בהצלחה. עכשיו לוודא את החומר הכתוב. וידוא כמו וידוי, כל הלחצים עולים על פני השטח. אבל הנה, זה זה. הצרוב. עכשיו יש לנו אלפיים שנה ליהנות ממנו, לעשות ממנו סרטים, לקרוא על שמו כנסיות. מנחתנו נתקבלה, אפשר לחזור לשגרה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/6/2008 10:34, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, סטיות אישיות, שחרור קיטור
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/6/2008 22:28

---

מה למדתי בגן, פרק 13 (ותוספות)
אני תוהה אם בסוף נגלה שאנחנו בעצם על אי בודד, וכל החיים האלה אינם אלא שקר מתוק. כי סאגת האינטרנט הולכת ונראית יותר ויותר כמו סוג של ניסוי פסיכולוגי מתוחכם כדי לגרום לנו להבין את התלות שפיתחנו ולשוב אל הטבע ואל ישו. או משהו כזה. אחרי שחגגתי ביום ו' כשהאינטרנט חזר לפתע בלי סיבה נראית לעין, הוא נגוז שוב בשבת בבוקר, אחרי קצת יותר מ-12 שעות, ובמרכז התמיכה הטכנית חזרו על המנטרות 'תקלה במערכת המרכזית', 'הקולגות שלנו עובדים כל הזמן לתקן' ו'אין לנו מושג עד מתי זה יימשך'. בינתיים אנחנו שבים לאינטרנט המקרטע, או מנסים להתנתק ממנו ולהתמקד בהנאות לא-אינטרנטיות - למשל השמש שיצאה היום ואפשרה לנו לעשות טיול חמים בחוץ. מצד שני, יש מחויבות לעם ולעולם, ולכן הנה גם פרק נוסף בסדרה הלא-נגמרת (או יותר נכון: נגמרת בעוד שבועיים).

המחליף
בשבוע שעבר נכנס לכיתה, בפעם הראשונה, מורה ממין זכר. השתשלות העניינים שהביאה לכך היתה משונה למדי. כעיקרון יש בבית הספר שתי מורות, אחת בכל כיתה, ומורה שלישית, פראו פטו, שהיתה באה פעם בשבוע לכל אחת מהקבוצות. אלא שפרט לפעם אחת לא ראיתי את פראו פטו - כבר בשבוע השני לקורס הודיעו שהיא לא תבוא השבוע, אבל אז החליפה אותה המנהלת; שבוע אחר כך התברר שפראו פטו לא תבוא יותר, אבל אף אחד לא שאל שאלות. אולי היא הלכה בדרכו של קונסטנטין.
המחליף היה גבר רחב-כתפיים, לבן-שיער ובעל קול רועם, שמיד כתב את שמו על הלוח - Herr Weishaar - ושאל את התלמידים אם הם מבינים את המלים. אז Haar זה שיער, ברור, וגם לגבי המילה הראשונה היה לכיתה די ברור שמדובר ב-Weiss, לבן. אלא שהמורה מיהר לתקן את כולנו ולהפנות את תשומת לבנו שיש שם רק s אחת, ולכן מדובר ב-Weis שפירושו חכם (כמו Wize באנגלית). לי ההתעקשות הזו נראתה קצת מיותרת, שכן די ברור לי שאי-שם בעבר החליט אחד מאבותיו של הר ווייזהאאר להשמיט את ה-s כדי להיפטר מהתדמית ה'זקנה'. קשה לי פשוט לראות איך אחרת יתפתח שם משפחה שפירושו המילולי הוא 'מר שיער-חכם'.
הנטייה האגוצנטרית-קלות הזו התבטאה גם אחר-כך במהלך השיעור. מר ווייזהאאר אוהב מאוד לדבר, על כל נושא שבעולם, והוא עושה זאת באופן די משכנע. הוא גם מחליף נושאים באורח היסטרי, ובאופן מעצבן נוטה לקטוע גם את התלמידים ולהיכנס למונולוג משל עצמו, עם כל מיני מלים חדשות שהוא כותב על הלוח. כשאני, למשל, סיפרתי איך אני ניגש למחשב לבדוק אימייל על הבוקר (במסגרת תרגיל על השימוש שלנו במדיה) הוא הצליח להגיע מכך לסיפורים על אנשים שהולכים בשנתם, איך אומרים את זה בגרמנית, מה מקום המילה וכדומה. התכונה הזו דווקא חיבבה אותו על הכיתה, שאהבה להקשיב לסיפורים ולבדיחות במקום ללמוד, אבל לי הוא עלה על העצבים (ולכך נוסף גם הקול הרועם, שמנע ממני להתעלם ממנו לגמרי).
מעצבנות לא פחות היו הדעות שהביע. נראה היה שהוא מרסן את עצמו, אולי לבקשת המנהלת, אבל פה ושם הספיק לספר לנו כמה היום אנשים לא מתיישבים במקום אחד ומנהלים מערכות יחסים לכל החיים, אלא עוברים כל כמה שנים לפרק אחר, במקום אחר, עם בן זוג אחר. או להזכיר איך היום אנשים רק יושבים מול הטלוויזיה ולא עושים ספורט, מה שעושה אותם שמנים וחולים. לא הצלחתי להבין למה הוא זורק מדי פעם - בין הבדיחות והנחמדות - את ההערות האלה, עד שבחצי משפט לפני ההפסקה הוא סיפר שהוא בדרך כלל עובד ב-diakonische kirche, כלומר מלמד גרמנית בבית הספר של הכנסייה. אם יש משהו שאני אוהב פחות ממטיף דתי, זה מטיף דתי שמתחזה לאדם פתוח שמבין את הכל ובסך הכל מנסה ללמד גרמנית (ומי שראה/רואה את העונה השלישית של 'העשב של השכן' יודע למה אני מתכוון). מר ווייזהאאר, אגב, גאה מאוד בקבוצה שלו שם, ולפחות חמש פעמים הזכיר עד כמה הם נחושים בדעתם ללמוד, תוך השוואה לקבוצה העייפה-עד-עצלה שלנו. אבל הירידות שלו על הקבוצה כנראה עברו להם מעל הראש, כי מוחמד יצא מגדרו לספר למנהלת כמה נהנה, ורובי כבר כמעט ארגנה עצומה להביא אותו ללמד אותנו עוד. אני, בדעת מיעוט, מעדיף את הייאוש המשועשע של אמיני.

תרבות העלבון
סיפרתי כבר על אקואה, שאין שום טעם שתיבחן אבל מתעקשת ועל אלנה, שלא מבינה למה המורה לא מאפשרת לה להשתמש כל הזמן במילון וחושבת שיש לה משהו נגדה. אבל פרדוקס ה'למה דווקא אני' הגיע לשיאו השבוע, כשהתחלנו לעשות סימולציית-בחינה. היינו אמורים לעשות במשך חצי שעה תרגיל של קריאה והבנת הנקרא, בזמן אמיתי כמו בבחינה. המורה נתנה את ההוראות ואז בקשה מכולם לכבות טלפונים סלולריים. מוחמד כמובן פטפט עם אלנה באותה רגע ולא שמע, ולכן פנתה אליו אישית המורה ובקשה ממנו לסגור את הפה ולכבות את הטלפון. יש לציין כרקע שלא עובר יום (כשמוחמד נמצא) בלי שהצלצול שלו מפריע בשיעור (הוא כמובן יוצא למסדרון לדבר).
תגובתו של מוחמד היתה מדהימה. היה רגע של שקט, שבמהלכו התחלתי להתרכז בתרגיל, אבל אז קם הבחור ממקומו ומבלי להתחשב באף אחד אחר פצח במונולוג כעוס בקול רם ובגרמנית רצוצה, על איך שלכולם יש טלפונים סלולריים, אז למה המורה מבקשת דווקא ממנו לכבות. הוא לא נתן למורה להסביר את הסיטואציה, רק נכנס יותר ויותר לעמדת הקורבן המסכן, ולבסוף פשוט אסף את הדברים שלו והלך.
אני תוהה אם זה מנגנון הגנה, מנטליות תוקפנית או סתם קצר בתקשורת.

היסטוריה של אילמות
אחד הדברים שעניינו אותי בקורס מתחילתו היה ה-Orientierung שהובטח - 30 שעות על גרמניה, ההיסטוריה שלה וחוקיה, כדי שנהיה (בעתיד) אזרחים טובים יותר. אין לי מושג למה חשבתי שלחובב היסטוריה כמוני זו תהיה חגיגה.
בינתיים השיעורים האלה, אותם מעבירה פראו פרוצט המנהלת, לא מוסיפים לי הרבה מידע, אבל הם לפחות משעשעים. השבוע, למשל, בתור מבוא להיסטוריה של גרמניה, ביקשה המורה מכל אחד לספר מה הם האירועים העיקריים בהיסטוריה של מדינתו, אלה שלומדים עליהם בבית הספר. ניסוח השאלה גרם לחלק מהאנשים לספר כל מיני דברים לא קשורים על בתי-הספר במולדתם, ולאחרים להישאר אילמים לחלוטין - או שלא הבינו את השאלה, או שהבריזו בקביעות משיעורי ההיסטוריה בבית הספר. טרזה האיטלקיה אמרה משהו על מוסוליני ועל העיר בה נולדה בסרדיניה - אני חשבתי שהיא אמרה שמוצאו של מוסוליני משם, אך חיפוש מהיר בוויקיפדיה הראה שהכוונה היתה שמוסוליני הוא שהורה על הקמת העיר. רובי הזכיר את קולומובוס שגילה את אמריקה (ועל שמו נקראצ קולומביה) וצ'אולין גילתה שבסין נחלקת ההיסטוריה ל'עתיקה' ו'מודרנית', ולומדים כל חלק בנפרד.
די מהר הבינה פראו פרוצט שבלי עזרה לא תצליח להוציא כלום מתלמידיה, ולכן ניסתה לזרוק לכל אחד שמות חשובים מההיסטוריה של מדינתו (התהליך חשף קצת בורות מצידה כשניסתה לכפות את גנדי על קארונה מסרי לנקה). אני, כמובן, הצטרפתי לחגיגה, וכך עזרתי לצ'אולין לספר על מרד הבוקסרים (נושא שעסקתי בו לא מעט במהלך התרגום של מדריך סין; למי שהולך לאיבוד וראה באפי - זה היה ב-1900, כשספייק הרג את הקוטלת הסינית), לאלכסיי לדון באימפריה של קתרינה הגדולה ולרובי לגולל את מלחמות האזרחים בקולומביה (עוד מדינה שתרגמתי מדריך טיולים אליה בשנה האחרונה). שני האחרונים היו שאדי (הפלסטיני-ירדני) ואני, שסיפרנו יחד את סיפורם העצוב של הישראלים והפלסטינים (ושאדי הוסיף שהוא לא מבין למה קוראים לזה מלחמת-דת. הרי דת זה משהו שבין אדם לאלוהיו).
בהמשך נכנסנו ממש להיסטוריה גרמנית, אבל היא היתה משוטחת כמו לאפה עיראקית: 1917 - סוף מלחמת העולם הראשונה; שנות ה-20 - פריחה אמנותית בברלין; סוף שנות ה-20 - משבר כלכלי; 1933 - היטלר עולה לשלטון. אני מניח שצריך לגדול בקצה השני של העולם (או לסבול מאוריינטציה אנטי-היסטורית מובהקת, כמו אלנה) כדי שמשהו כזה יהיה 'ללמוד'. מצד שני, לפחות בדפים שקיבלנו יש יותר פירוט על תקופת מלחמת העולם ואחריה, אז אולי יהיה יותר מעניין (או שלפחות תהיה עוד הזדמנות לדבר גרמנית).

[בפרקים הבאים: עוד על חיי האהבה של אלנה]

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/2/2008 13:01, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מה למדתי בגן היום
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-27/2/2008 15:35

---

יש אינטרנט!
ולצורך העניין, השיר הראשון שהציעה לי תחנת הרדיו האינטרנטית last.fm כששבתי אליה אחרי ניתוק של חמישה ימים, שמבטא באורח מרשים את התחושה שלי לגבי האינטרנט (למרות שאצלי לא נדרשו לכך 15 יום ומספר שעות, אלא רק חמישה ימים בערך):



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/2/2008 17:06, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, דברים שמצאתי ביוטיוב, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של יעלה@ ב-23/2/2008 19:33

---