קולרבו (לך עם הכעס)
היום בבוקר עברנו חוויה קשה. אחרי שנראה כי באדיבות חברת הכבלים הגענו אל המנוחה והנחלה האינטרנטית, ויחד עם האח הלינוקסאי פתרנו גם את בעייית הרשת האלחוטית והפכנו את וודאפון לפיסת היסטוריה עצובה, ראינו לפתע - ללא כל אזהרה - את האינטרנט שלנו, משוש עינינו, שובק חיים לכל חי, בשני המחשבים גם יחד. מספר נסיונות עקרים להיאבק בטכנולוגיה הובילו אותנו אל מקור התקלה - הכבלים עצמם: המודם המהבהב הודיעו כי אין לו שום קשר עם החוץ וגם התמונה בטלוויזיה היתה איומה ונוראה.
במסגרת המערך המקובל של חוקי מרפי, התברר במהרה ש:
1. יום שבת בצהריים הוא המקבילה הגרמנית של יום ו' בצהריים - היום בו נוטה הכל להתקלקל, בגלל שרוב המתקנים ואנשי השירות כבר נמצאים בדרכם אל מנוחת הסופ"ש.
2. הדרך לשירות הלקוחות של חברת הכבלים רצופה הודעות מבלבלות בגרמנית, וכשחוצים אותן מגלים ששיטת השירות שלהם היא 'תשאיר לנו מספר טלפון וטכנאי ייצור אתך קשר." "מתי?" "אנחנו לא יודעים."
3. בשל כל מיני שינויים שעשינו לקנפג את המערכת, אינטרנט-הגיבוי שלנו (וודאפון המקוללת) לא עובד.
4. כל זה קורה בדיוק 24 שעות אחרי שהאח הלינוקסאי נעלם לעבר אמסטרדם.

התגובה הנכונה לכל העניין הזה, במיוחד אחרי שמצאנו דרך להפעיל אינטרנט מהנייד ובהתחשב בכך שלא הייתי במיוחד צריך אינטרנט לעבודה הבוקר, היתה צריכה להיות להמשיך לעבוד בשלווה עד הטלפון מהטכנאי, או במקרה הגרוע להרים שוב טלפון לכבלים ולשבת להם על הראש עד שיתקנו. אבל אותי זה הוציא מהכלים, ועורר אצלי מפלצת של כעס שהיה קשה מאוד להסתיר, וקשה מאוד לעקוף, וקשה מאוד להתעלם ממנה. גרוע מכל, הכעס נותר כמו גוש קשה בתוך הבטן, חסר אובייקט אבל שריר וקיים, גם אחרי שפתאום באמצע הצהריים האינטרנט חזר והכל (כך נראה) שב על מקומו בשלום. "אז מה נעשה עם הכעס הזה?" כמו ששואל ברי סחרוף.

וזה מביא אותי לגיבור הפוסט הזה, קוּלֶרבוֹ, שהוא דמות במיתולוגיה הפינית, וגם גיבור האופרה הפינית שראינו אתמול. עלילת האופרה שונה במקצת מהמיתוס, אך לשניהם קווים משותפים. קולרבו הוא בנו (או נכדו) של קאלרבו, והסיפור מתחיל כאשר יריבם המושבע אוּנטוֹ תוקף את הכפר, שורף את ביתו של קאלרבו והורג את כל בני המשפחה, פרט לקולרבו הקטן, אותו הוא אוסף לביתו ומגדל כעבד מושפל. קולרבו גדל כשבלבו כעס ורצון לנקמה, ובהגיעו לגיל בגרות מוכר אותו קאלרבו (שלא מוצא בו שימוש) כעבד לנפח אילמארינן. אלא שבניגוד לגיבורים-יתומים אחרים הגדלים אצל משפחה מרושעת וצמאים לנקמה, קולרבו אינו הופך לאביר אציל-נפש כאיניגו מונטויה, או לגיבור בעל נפש רגישה כהארי פוטר, אלא נעשה אדם גס, מר נפש ואלים (במלים אחרות - וילדע חייע). כך יוצא שכאשר ארוסתו הצעירה של הנפח משתעשעת ומכניסה אבן ללחם אותו היא אופה לו כצידה למרעה, הוא מאבד את צלילות דעתו ושוחט תחילה את העדר ואחר-כך אותה. כעת, כשהוא משוטט בעולם כרוצח, נודע לו שמשפחתו לא מתה אלא חיה מוסתרת בבקתה ביער, אך מזגו הפראי והכעס הבוער בדמו אינם מאפשרים לו לחיות בקרבתם בשלווה (מה גם שאביו מסרב להכיר בו בהיותו רוצח). כשהוא מתודלק בכעסים ישנים וחדשים, יוצא קולרבו לנקמתו באונטו, ושורף את ביתו ואת הכפר כולו; השנאה והכעס מכלים את נשמתו לגמרי, כך שגם כשהוא שומע שמשפחתו מתה (אביו יצא מדעתו, הרג את אמו והתאבד) אין בלבו מקום לצער. לבסוף, כשאש הנקמה עולה אל על, לא נותר לקולרבו אלא לשחוט גם את עצמו.
יש במיתוס (ובאופרה המבוססת עליו) הרבה דברים מרתקים, למשל ההכרה בכך שילד שגדל בקרב הורים שונאים ומתעללים עלול להפוך לאדם המונע בידי שנראה בחייו הבוגרים; אבל מה שפורט עכשיו על המיתרים שלי הוא הדחף של קולרבו, כשהסיבה לכעסו ולנקמתו ניטלו ממנו, ליצור לעצמו סיבות חדשות לנקמה, כי ככה הוא רגיל. הדחף הזה מכניס את קולרבו למאבק פנימי, בין הקול הקורא לו לנדוד ולהרוג לבין זה המחפש את האנושיות שבו, את העדינות, קול ששואל 'למה כל הקושי הזה?' (באופרה יוצג המאבק הזה היטב באמצעות דמות בשם קימו, לכאורה חברו הטוב של קולרבו, המשמש כשיקוף החלק העדין בנפשו). נדמה לי שסיפורי נקמה רבים - מהרוזן ממונטה כריסטו ועד איניגו מונטויה - אינם נותנים דין וחשבון על ההשפעה שיש לחיים בכעס ובשנאה על הנפש, ועל חוסר היכולת של מי שהתמכר לכעס לחיות עוד בתוך החברה.
כמובן, אין כעס על חברת הכבלים ככעס על רצח-אב, ואצלי נשארו עוד אי-אלו פינות (נו, טוב, הרבה פינות) שהכעס והמרירות לא השתלטו עליהן; אבל בכל כעס, גם קטן וגם גדול, יש אינרציה, והוא מנציח את עצמו גם אחרי שהגורם לו נעלם. לכעס כזה, שאין לו מקור ויעד, קוראים אלימות; איך מכירים באלימות שבפנים מבלי לתת לה להשתלט?


לקוראים שאוהבים פוסטים קלילים: אל תדאגו, הם עוד יחזרו.
לקוראת יעל: לא שכחתי אותך; הולכות ומתבשלות לי מחשבות על יחסי למדינות ישראל על רקע המעבר לכאן, בתשובה לשאלתך מלפני כמה פוסטים. זה תהליך אטי, אבל אני מקווה שבסוף יביא לתוצאה מוצלחת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 20:14, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, המחשב ואני, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-29/4/2007 22:46

---

האורחים באים/העורכים באים
זארברוקן לובשת חג (פסחא) ושמש (לא יאומן, כבר כמעט שבוע רצוף!) לקראת בואם של האורחים הבאים שלנו, זמר ישראלי-רוסי ואשתו שעוברים גם הם מתל אביב לזארברוקן ללמוד מוזיקה (כלומר, הוא עובר לכאן ללמוד מוזיקה אצל ירון, והיא אתו). גם אנחנו בהמולה תזזיתית-משהו בניסיון לארגן להם במהרה דירה להשכיר ואת כל מה שצריך כדי להתחיל את החיים כאן; כפי שאפשר לראות מדפדוף בחלקיו הראשונים של הבלוג, קל זה לא. זו גם חזרה מפחידה (אבל פוטנציאלית מתקנת) לחוויות (ולחרדות) שאיפיינו את הימים הראשונים שלנו כאן - שוב לסמן דירות בעיתון, שוב לחפש רחובות במפה, שוב לקלוט בפליאה שכולם מדברים גרמנית ורק גרמנית. אורחינו אמנם דוברים קצת פחות גרמנית מאתנו, אבל יש להם יתרון אחד - הם יודעים רוסית, שפה פופולרית למדי (משום מה) באזור, אולי אפילו פופולרית יותר מאנגלית.

***
קיבלתי השבוע בדואר מהעורך את הטקסט לגב ספר השירה שלי, 'סימני נשיכה', שיראה אור באוגוסט. לי ולעורך היו כמה וכמה התנגשויות על השירים עצמם (הגישה שלו דורשת שקיפות כמעט מוחלטת של התקשורת עם הקורא, מה שבעיני לפעמים מרדד את השיר), אבל מאז שסגרנו את הטקסטים אני ממש נהנה מעבודתו - סידור השירים בחטיבות ובתוך החטיבות, השם המוצלח שבחר וגם הטקסט לכריכה האחורית, שגרם לי להסמיק קלות. אבל נדמה לי שכל עוד לא אראה את הגרפיקה לא אאמין שהספר באמת יוצא לאור. ככה זה היה גם בספר הקודם; כנראה שצריך משהו מוחשי ולא רק מלים כדי להרגיש שמשהו קורה.

***
בעורכים מסוג אחר אני נתקל בוויקיפדיה, שם ניהלתי בימים האחרונים דיון רב-מערכתי בניסיון להבהיר מהם הקריטריונים להכללתו של סופר או משורר בתחילת דרכו באנציקלופדיה מקוונת זו. איכשהו, למרות מיליון דיונים, לא התגבשה שום החלטה, ולא ברור אם נדרש פרסום שני ספרים, ספר אחד, או בכלל לא. הדיון קצת הרגיז אותי, משתי סיבות: ראשית, המצב המוזר הזה גורם לכך שמצד אחד אני לא בטוח אם כדאי לי להשקיע ולתרום ערכים על משוררים שעוד לא הוציאו שני ספרים, ומצד שני כל מיני משוררים שבקושי עשו משהו כותבים על עצמם ערכים (או שולחים מישהו שיכתוב בשבילם), כך שנוצר מצב שיש ערכים בעיקר על מי שטורחים לדחוף את עצמם. הסיבה השנייה הוא שמשום מה השתרבב לוויכוח גם העימות בין אנשי כתם (המכנה את עצמו 'עיתון לשירה יומית', אבל נכון יותר לכנותו 'צהובון שירה') ל'הליקון'. היה כבר מי שהטיח בי שאני לא אובייקטיבי בהיותי 'חבר בהליקון' (זה לא מדויק) והכניס לסיפור כל מיני פוליטיקות פנימיות. בסוף החלטתי לקחת פסק זמן ולתת לדברים להתקרר.

***
ארוע משונה נרשם אתמול, כשצפינו בפרק הרביעי של 'במרחק נגיעה': הדמויות ניהלו שיחה שלמה ביידיש ואנחנו מצאנו שאנחנו מבינים כל מילה - מה שלא היה גרמנית, היה עברית. מה שנקרא, להרוויח עוד שפה 'על הדרך'.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/4/2007 10:39, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, המחשב ואני
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-8/4/2007 19:18

---

באמצע הניקיון
אנחנו באמצע ניקיון פסח, שכבר השתלט על מרבית יום ו' ועכשיו גלש גם לשבת; בתקווה היום אחרי הצהריים נשאיר הכל מאחורינו. דרך אגב, הידעתם שהמילה Dreck בגרמנית פירושה לכלוך, ובניגוד לעברית - כאן זה לא סלנג אלא מילה ככל מילה, וכך אפשר לראות על פחי אשפה את המשפט weg mit dem Dreck, בתרגום חופשי 'הלאה הלכלוך'. האחראית לטרנספר המילולי הזה מגרמנית לעברית היא כרגיל מיודעיתנו האידיש.

את הסדר, אגב, אנחנו עושים אצל ירון, יחד עם בנו וידיד נוצרי קרוב. ירון הודיע לנו שהוא לוקח על עצמו את הכנת הארוחה, בתנאי שאנחנו נדאג לצלחת הפסח - כלומר למצוא זרוע (כנף עוף קפוא) לברר איך אומרים בגרמנית 'חזרת' (Meerrettich), להכין חרוסת (אסנת כבר ארגנה מתכון) ולברר בהגדה שלקחנו אתנו איך מסדרים את כל זה. יהדות זה שמחה, כבר אמרנו?

כתיבת הפוסט הזה נקטעה כי הניקיון הגיע לחדר המחשב. כדי לנקות את השטחים המאובקים שמאחורי שולחן המחשב נאלצנו לכבותו ואף להרים את סבך החוטים מאחוריו אל שולחן המחשב עצמו, וכמובן להוציא כל מיני שולחנות וחפצים שהיו מסביבו. הפעולה נסכה בי חרדה אדירה, שהחלה לשכוך רק כאשר החזרתי הכל למקום; עם כל פריט ששב להיכן שהיה, מצאתי את עצמי נרגע יותר, גם אם מדובר בסך הכל במנורה שליד המחשב. בגלל היחס החרדתי שלי לטכנולוגיה, כל שינוי במבנה שבו הדברים מסודרים גורם לי מיד לחשוש שהם לא יעבדו כמו שצריך כשאפעיל אותם מחדש. כאילו כל המערך המכושף הזה, שמאפשר לי לעבוד, לשמוע מוזיקה, לראות סרטים, לברר בירורים, לקנות כרטיסי נסיעה, לדבר עם חברים ולבטא את עצמי מול העולם, פשוט יתמוטט כמגדל קלפים עם משהו בו לא יהיה בסדר (למשל אם אמרתי אברה קדברה במקום אצ'יו פלאצ'יו, או השתמשתי ברגל של קרפדה במקום צפרדע). זה נכון כשמורידים תוכנה חדשה או מחברים למחשב גאדג'ט חדש, וזה נכון שבעתיים כשכל פינת העבודה מתפשטת מצורתה המוכרת.
את עשרים הדקות עד שהמים יתייבשו ביליתי בניסיון להסביר לחרדה שלי שהיא צריך לשבת בצד ולהקשיב להיגיון, מה שלא נורא עוזר כי ההיגיון יודע להצביע על לא מעט מקרים שבהם חיבור משהו חדש למערכת גרם לכל מיני נזקים משונים (הטלוויזיה שלנו, למשל, נוטה להגיב לכל מיני מכשירים בסביבתה בסימנים ירוקים המופיעים בשולי המסך ונעלמים אחרי זמן מה), ועלול פשוט להצטרף לחרדה במתקפה משותפת על התודעה. כפי שאתם יכולים להבין מעצם העובדה שאני כותב את הקטע הזה, הכל הסתדר לבסוף, אבל רק אחרי קפיצה חרדתית פתאומית כשלחצתי על כפתור המחשב וכלום לא קרה. נראה שהעולם המודרני, שהתנה אותנו לכך שלחיצה על כפתור גורמת למשהו לקרות, חיבר במוח שלי את ה'לחיצה ללא תגובה' ללחצן המצוקה. כמובן, תוך שניה התברר שחוט החשמל למחשב יצא קצת החוצה, והכנסתו פנימה פתרה את הבעיה.

תיכף אנחנו חוזרים לניקיון, ואני רק מקווה שפרט לערבול החדרים, בלגונם והכנסת שני שליש מיושבי הבית (אני והחתול) ללחץ, יהיו לו גם השפעות חיוביות. לא, האמת שאני יודע שיהיו השפעות חיוביות, וכבר אתמול אפשר היה לחוש הנאה מהמצב הנקי של הבית. אולי זו פשוט הידיעה שתוך זמן קצר המצב הזה ייעלם שגורמת לי לתהות כל-כך לגבי כל מושג הניקיון. מצד שני, הרבה מאוד הנאות (כולל אוכל, למשל) חולפות מהר וזה לא גורע מערכן.

הערת אגב אחרונה - למי שתוהה מה פתאום הבאתי את מטאפורת הכשפים לענייני המחשב, נותר לי רק לומר שבימים האחרונים התחלנו במסע השלמה של צפייה ב'באפי', מההתחלה, וההשפעות נראות לעין.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/3/2007 15:02, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, המחשב ואני
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אינשולדיגנזי ב-1/4/2007 18:06

---

אופניים וכבלים
בימים האחרונים עשינו עוד שני צעדי התמקמות חשובים בגרמניה: קנינו אופניים ועשינו כבלים. האופניים, כלי תחבורה שימושי שכבר מאז הגעתנו לכאן רומזים לנו שכדאי להשיג, היו תולדה של מספר ימים בהירים וחמימים ושלט של מבצע שאסנת ראתה על חנות אופניים. בדיעבד הסתבר שהחנות עם המבצע היתה בכלל סגורה כשהיא יצאה לקניות, אבל ההחלטה כבר נעשתה, והיא מצאה בסוף זוג משומש במצב טוב בחנות אופניים אחרת. שנינו עוד הספקנו לרכב עליהם בשמש, וליהנות מהשבילים הנהדרים שיש כאן בעיר, לפני שמזג האוויר עשה 'אחורה פנה' ובמקום להיות בהיר כמו שנטען באינטרנט הפך למעין שמיכה לבנה המונחת על העיר, בלי גשם ועם לא מעט אור - אבל בהיר זה לא.
את הכבלים, לעומת זאת, עשינו כדי שנוכל להוריד יותר בקלות וידיואים ביוטיוב וכדומה. זה נשמע פרדוקסלי, אבל הנה ההסבר: כשהגענו לכאן עשינו בטעות אינטרנט בחברה מאוד לא מוצלחת, בשם וודאפון. חיבור האינטרנט שלנו לא רק עלה כמו שאתם משלמים (אבל ביורו), אלא היה גם איטי, נוטה לניתוקים, גורם לדיליי עצבני בשיחות סקייפ ומסנג'ר, והכי גרוע - מוגבל בכמות המידע שניתן להעביר בו בכל חודש. ההגבלה, כפי שגילינו, אינה מגבילה מדי אם לא משתמשים ביישומים זוללי רוחב-פס (כמו הורדת וידאו ודברים דומים), אבל בהחלט הקשתה עלינו לעשות כל מה שאנחנו רוצים עם האינטרנט היקר. וכפי שהזכרתי כבר, הסכמים עם וודאפון הם חתונה קתולית לשנתיים, כך שאי-אפשר 'להחליף חברה' אלא רק להירשם לחברת אינטרנט אחרת בנוסף.
אבל החודש הגיעו מים עד נפש: במסגרת נסיונות לבחון כמה קטעי וידאו אנחנו יכולים בכל זאת לראות ברשת, ובגלל שלא היה לנו מושג כמה קרובים אנחנו למגבלה, מצאנו את עצמנו עוברים את הגבול שוודאפון הציבה לנו. ואז גילינו שלעבור את הגבול הזה זו פעולה מסוכנת כמעט כמו לחתוך את גדר התיל ולחדור לסוריה. הוודאפונים היקרים משיתים קנס דרקוני על כל מגה-בייט מעבר למותר, ואפילו לא טרחו לעדכן אותנו כשעברנו את המגבלה. רק בסוף החודש, כשנודע לנו החשבון המנופח, הבנו שאי-אפשר לחיות ככה.
מיד עשינו סקר שווקים וגילינו שהאינטרנט הזול והיעיל ביותר, במהירות סבירה ובלי גבולות הורדה, הוא של חברת הכבלים. פנייה אליהם חשפה בפנינו שכדי לעשות אינטרנט בכבלים חייבים לעשות גם כבלים, אבל שהכבלים עצמם ניתנים בחינם לשנה הראשונ ובסכום סביר לגמרי בהמשך; ומאחר שחצי העולם טוען בתוקף שהדרך הטובה ביותר לשפר את הגרמנית היא לצפות בטלוויזיה, הלכנו על זה.
אתמול התקינו לנו, ואחרי יום הזוי - שכלל ביקור של שני טכנאים גרמנים וחביבים, המון חיבורים, שינויי settings, נסיון להבין ספרי הדרכה בגרמנית, שינוי מבנה הרהיטים בחדר העבודה כדי שיהיה נוח יותר לגשת למודם הכבלים, תיקון טעות שנעשתה בהזמנה, קניית כל מיני חוטים וכבלים שנדרשים לחיבור, קניית עכבר במקום זה שהתקלקל לפני יומיים ותסכול אדיר כשהוא הפסיק לעבוד אחרי שעתיים - יש לנו אינטרנט כמו שצריך וגם כבלים עם שלושים ערוצים, כמעט כולם בגרמנית. אתמול שידרו רוב הערוצים את קרנבל ה'פאשינג' או 'פאסטנאכט', המקבילה הגרמנית למארדי גרא של ניו אורלינס ולקרנבל בברזיל. לפחות מהשידורים, זה נראה כמו פורים. הספקנו לראות סטנד-אפ בגרמנית (הבנו בערך כל בדיחה חמישית) וסאות' פארק (שאולי בזכות האנימציה הבנו כמעט לגמרי והיה מצחיק ביותר.) אנחנו מצפים (בכליון עיניים?) ל'מועדון קרב' שאמור להיות משודר בדיבוב לגרמנית בשבוע הקרוב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/2/2007 10:10, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., המחשב ואני, מעברים 10-20-30, אינטרנט, טלוויזיה וקולנוע
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-21/2/2007 15:30

---