קריז
הערב, מתישהו בסביבות שש, נפל שוב האינטרנט של הכבלים, והרס לי תגובה מושקעת בבלוג של קיטי. מי שעוקב יודע שזה כבר קרה פעם, כשאסנת היתה בברלין, ואז נכנסנו לסיפור של שלוה ימים עד שהכל תוקן. היום, מתברר, זו לא בעיה אצלנו בבניין, אלא mass stoerung - הפרעה כללית - בזארברוקן והסביבה. נציג השירות שאיתו דיברתי חזר וציין שצוותים יצאו לתקן את התקלה, אבל גם הבהיר שאין לו מושג כמה זמן זה ייקח. אולי מחר. לי ברור שאף צוות לא יצא לתקן את התקלה ביום ראשון בערב, ולכן הפתרון יימצא כנראה רק בבוקר לכל המוקדם.
השיחה הרגיעה את החששות אבל השאירה את הצורך. הניתוק מהרשת די משגע אותי, כי אני בעצם חי בה: עובד בה, יוצר בה, מנהל בה קשרים חברתיים. לכן לא יכול לעצור בעצמי, וכמו מי שמתפשר על וודקה זולה כשאין להשיג את הסוג הרגיל, מצאתי את עצמי מפעיל שוב את הנייד הישן, זה שיש לו קווים על המסך ובעיית זיכרון-זמן, ומתחבר לאינטרנט המקרטע של וודאפון רק כדי לספק את רצוני בעוד קצת מהמקושר-מקושר הזה: לבדוק מייל, לעבור על הבלוגים, להיות כאן.
בלילה חלמתי שאני טס כל יום לקורס הגרמנית שלי, מהארץ. זה גם סוג של תחושה של ניתוק. עם הסדרה הזו שאני כותב זה כאילו אני כתב העיתון בקורס, מפרסם כתבה בהמשכים. בדיוק קראתי את החלק הראשון באוטוביוגרפיה של גבריאל גרסיה מרקס, שבשלב זה ככה התפרנס - כתב כתבות ומאמרי מערכת לעיתונים חתרניים. כשהספר נגמר הוא בדיוק נשלח ע"י העיתון לאירופה לסקר איזו ועידה. נסע לשבועיים ונשאר שלוש שנים. אני לא נסעתי לשבועיים, אבל אני מרגיש עדיין כמו 'כתבנו בחו"ל'.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/2/2008 00:09, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/2/2008 23:08

---

דמוקרטיה
אז הילארי קלינטון הפתיעה את הסקרים בניצחון דחוק בניו המפשייר, ועכשיו הכל שוב פתוח. שהרי אם היתה מפסידה, המומנטום היה קובר את מסע הבחירות שלה, למרות שבסקרים הכלליים היא מובילה בעשרים אחוז.
משום מה, אולי בגלל ההיצמדות שלי למחשב ולאינטרנט, אני מבין רק הפעם כמה שיטת הבחירות האמריקאית מוזרה. בחירות מקדימות זה משהו אחד, בחירות אזוריות (שבהן מי שמנצח במדינה מסוימת לוקח את כל האלקטורים של המדינה הזו) זה אמנם מוזר אבל בעל היגיון פרברטי - אבל פריימריז אזוריים שלא נערכים כולם באותו זמן זה כבר די נשגב מבינתי. פיזור התאריכים יוצר מצבים מהסוג שתיארתי בפסקת הפתיחה: שתי מדינות קטנות ועלובות - איובה במערב התיכון וניו המפשייר הקטנטונת בצפון - יכולות לשנות משמעותית את גורלם של מועמדים להנהגת 250 מיליון בני אדם (ו'העולם החופשי' כולו, יהא אשר יהא). לא נשמע - אהם - קצת מטורף? מה אמור להרגיש הבוחר הממוצע בקליפורניה, ניו יורק או טקסס, שהמועמד המועדף עליו פרש עוד לפני שהבחירות הגיעו למדינה שלו? פסיכים האמריקאים.

על קורס הגרמנית המשונה עד מוטרף שהתחלתי השבוע אכתוב כשיהיה לי כוח לזה, מה שאומר - כנראה בסוף השבוע.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/1/2008 21:43, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, אקטואליה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/1/2008 10:06

---

אהבת חינם ואהבה חינם (וגם: אירועים לסוף דצמבר)
לי כתבה על פייסבוק, הרשת החברתית החדשה שכוווולם נמצאים בה, וסיפרה איך מוצאים שם אהבת חינם. ובעוד שאהבת חינם (כזו שלא תלויה בדבר) היא באמת הדבר הכי יפה בעולם (פרט אולי לכריך כבש, חסה ועגבניה), לי יש תחושה שזה לא בדיוק מה שמקבלים שם.
לקבל חיבוק סתם ככה זה באמת דבר נהדר (ואחת הסיבות היחידות להגיע לפסטיבלים בסגנון 'בומבמלה') אבל חיבוק וירטואלי וכל מיני 'אפליקציות מגניבות' זה ממש לא אותו דבר. הרי כבר היום אנשים יכולים לשלוח במייל כל מיני דברים נחמדים, שטויות וחיוכונים לחבריהם (והם גם עושים את זה, לפחות מי שלא יודעים ש-90% מהדברים האלה נמחקים אצלי מיידית). למה שכל מיני קשקושים וירטואליים ומחמאות-על-שום-דבר יעשו לי טוב על הלב? אני מעדיף לקבל מחמאות על משהו שעשיתי - קטן או גדול - ולא סתם מהאוויר. אני מעדיף לקבל מחמאות/מסרים/חיבוקים שהאדם ממול השקיע בהם שנייה (ובעולם האמיתי צריך להשקיע לא מעט פתיחות כדי לתת חיבוק למישהו שלא-ממש-מכירים), ולא כאלה שבאים חינם עם חשבון המשתמש ברשת החברתית.
כדאי לשים לב ש'חינם' כאן פירושו 'ללא תשלום', ולאו דווקא 'ללא סיבה', כמו במשמעות המקורית של 'אהבת חינם' (כניגוד ל'שנאת חינם' שבגלל חרב בית המקדש). בפייסבוק מקבלים אהבה חינם, אבל זו לא אהבת חינם במובנה המקורי; ודווקא בגלל שהיא בחינם ולא עולה יותר מדי לשולח, היא גם לא שווה הרבה למקבל (או לפחות לי כמקבל תיאורטי). עצם העובדה שכולם שולחים לכולם חמודונים ונשנושונים גורמת לירידה חדה בערכם - שנאמר, "אם כולנו מיוחדים אז אף אחד לא מיוחד". אני מעדיף לקבל מחמאה מכוונת לקטע בבלוג או למייל.
והאמת שזה גם לא ממש חינם, אלא אם חיים באיזה אי בודד. כי ההרשמה לפייסבוק, הכניסה לחשבון, איתור החברים ומשלוח כל מיני דברים (כדי לקבל חזרה) צורכים משאב די חשוב, הלא הוא זמן; בלי לבדוק, אני מניח שזה צורך בערך את כמות הזמן שצריך כדי לנהל בלוג (או אולי קצת פחות). אין ארוחות חינם.
מה שכן, יש לי אמונה אמיתית שיש אנשים שיודעים להשתמש בכלי הזה (פייסבוק) כדי לתת מעומק הלב ובלי להתחשבן - אבל זה פשוט בגלל שככה האנשים האלו. אבל אותי לא תמצאו שם בתקופה הקרובה; הרשת החברתית שלי היא צמד הבלוגים החביבים שלי ואלה שאני מבקר בהם, וזה מספיק לי מעל-על-הראש.

---

ואחרי ששכנעתי אתכם ששום דבר אינו חינם, אני אסתור את עצמי ואזמין אתכם לקבל משהו בחינם. בשבוע שאחרי-הבא ייערכו שני אירועים לרגל צאת ספר השירה שלי, 'סימני נשיכה'. הראשון (כרונולוגית) ייערך במרתף 10, מועדון הסטודנטים של עיריית חיפה ב-24/12/07:






השני, יומיים אחר-כך, הוא ערב ההשקה הרשמי מטעם ההוצאה (הליקון), וייערך בפאב 'לימה לימה' בתל אביב:





(התמונה בשתי ההזמנות היא זו המופיעה על כריכת הספר)

קוראי הבלוג בישראל מוזמנים מאוד-מאוד-מאוד להגיע לערב הקרוב למקום מגוריהם (לצערי לא היה זמן לארגן ערב גם בירושלים) ולהפציץ אותי בשאלות אם משהו לא ברור. לקוראינו בתפוצות - אולי פעם אחרת (-:


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/12/2007 23:13, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, אינטרנט
50 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-17/12/2007 23:18

---

עם תחושה
כל היום התפוקקה מועקה בוורידים ובבטן. אפשר למצוא לה המון סיבות - אם זה המחשב שהחליט להשמיע קולות משונים ולא לחדול מהם גם אחרי שנוקה מאבק, או הקור שהחליט לשוב למחוזותינו, או סתם חוסר ריכוז מתמשך ונטייה של סופרי לונלי פלנט ללהג שטויות על קישינב (קישינאו) בירת מולדובה - אבל כמו שאסנת ציינה בחוכמה, הסיבה העיקרית היא שיש לי לפעמים מצבי רוח כאלה, בלי סיבה.
כל היום חשבתי שדברים יוציאו אותי מזה. חשבתי שניקוי המחשב יעזור, חשבתי שכוס קפה, שהתעקשות על סיום העבודה, שפיצה תוצרת בית, שטוני סופרנו. אבל אחרי כל זה עדיין מצאתי את עצמי עם פה הפוך ויללה של חתלתול שהפסיד בפוקר. ואז, כשכבר נואשתי, ראיתי שהפרק הבא שלנו בבאפי הוא פרק 7 של עונה 6, וידעתי שזה מה שאני צריך.
מי שמכיר יודע, מי לא מכיר, לא נורא. מספיק לומר שמדובר בפרק שבנוי כמחזמר, ושבערך באמצע אני כבר הייתי שלולית דמעות סמרטוטית, וחלק ניכר מהמועקה ברח החוצה בדמות מים מלוחים. אפשר לתהות אם זה מצב טוב, אבל אני בטח מעדיף אותו על מועקה כזו שמעבירה את הזמן ממקום למקום ורק נזהרת לא להעלות אבק.
חרדה איננה רגש, היא העדר רגש, ורגש דוחה חרדה. אצלי זה ממילא תמיד עובד יותר טוב עם מוזיקה. אז מה הפלא שזה מה ששיחרר אצלי את הברזים? כי לחיות זה תמיד יותר קשה מכל פנטזיה, ולפעמים זה באמת דורש ללכת דרך האש.



(דוגמה למי שלא מכיר, תזכורת למי שכן)

מחר גם כן יום, וגם לתוכו צריך ללכת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/9/2007 23:20, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות, דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, המחשב ואני
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-24/9/2007 12:57

---