בכל זאת על המלחמה
1. על החמאס

יש נטייה לתייג כל מי שיש לו איזשהן השגות על הלחימה בעזה כ'אוהב את החמאס'. התיוג הזה מקל מאוד להוציא את המתנגדים מחוץ לגדר, כי החמאס הוא באמת לא גוף נחמד במיוחד. מדובר על ארגון דתי-פנאטי, מיליטריסטי, חסר פשרות ואלים, שמנהיג את הפלסטינים בכוח למדיניות של סירוב, התנגדות וסבל. קשה להאמין בזכויות אדם ולתמוך בארגון כזה, אבל גם לא צריך: כמו שלא כל אמריקאי שמתנגד למלחמה בעיראק תומך באל-קעידה, כך אפשר להתנגד ללחימה - מכל מיני סיבות - בלי להיחשד כתומך חמאס.

מה שכן, אפשר לנסות להבין מה הפלסטינים מוצאים בחמאס, פשוט בגלל שהשלטון הקודם שלהם היה כל-כך בעייתי. לא צריך לנבור עמוק בהיסטוריה כדי לראות דוגמאות למקרים שבהם הוחלף - במהלך דמוקרטי או לא - שלטון פשרני-יחסית אבל מושחת עד היסוד בשלטון דוגמטי, קיצוני וסופר-לאומני, אבל שיש לו לפחות מראית-עין של הוגנות. הפרוטסטנטים עשו את זה לקתולים, הפשיסטים באיטליה לקודמיהם המושחתים וכן הלאה.
עראפת תרם מאוד לתהליך הזה, בכך שלא הלך בנעליו של בן גוריון, ולא השכיל להבין ש'מדינה-בדרך' לא יכולה להתקיים כשאין לה מונופול על אמצעי הלחימה. פירוק האצ"ל והלח"י קנה לבן גוריון כמה וכמה שונאים שלא ישכחו לו את אלטלנה, אבל היה מהלך חיוני לגיבוש שלטון מסודר, שיכול לעמוד במעבר מ'מאבק' ל'מדינה'. דווקא החמאס בעזה למד את הלקח, וכשלקח את השלטון רדף אחרי פעילי פתח, אסף את הנשק מהרחובות והפך את עצמו לגוף החמוש היחידברצועה.

2. על חיסול החמאס

במסגרת התגובות המתלהמות באתרי החדשות צדה את עיני תגובה שקראה 'לא לעצור עד לחיסולו הפיזי של החמאס'. התגובה הזו מדגימה חלק מהבעייתיות בחשיבה המיליטריסטית, שמניחה שאפשר לעשות כל דבר באמצעות מתקפה צבאית. חיסול *פיזי* של החמאס אינו משימה אפשרית, פשוט בגלל שהארגון אינו גוף פיזי: אם ישראל תחסל מאה אנשי חמאס, ובמקביל יצטרפו מאה פלסטינים לארגון, מצבו של הארגון לא השתנה משמעותית (הוא הורע קצת, כי מאה חיילים מאומנים הוחלפו במאה מגויסים טריים, אבל לא נעשה צעד חד-משמעי לקראת חיסולו הפיזי). הדרך היחידה לחסל *פיזית* את החמאס היא לחסל את כל המצטרפים הפוטנציאליים, דהיינו את כל הפלסטינים.
מטרה אחרת שהטוקבקיסטים מציבים למבצע הצבאי היא 'להפיל את שלטון החמאס'. הפלת שלטון היא בהחלט במסגרת היכולות של מתקפה צבאית (בעלות הברית הפילו את השלטון הנאצי, ארצות הברית הפילה את סדאם חוסיין) אבל כפי שמוכיחות הדוגמאות לעיל, משימה כזו אינה עניין ל'מבצע' של זבנג וגמרנו, אלא לתהליך ארוך, הכולל כיבוש מוחלט של השטח ועבודה מסודרת ומאורגנת כדי ליצור מנהיגות מקומית חלופית. ישראל לא הצליחה בכך עם הפלנגות בלבנון, האמריקנים עדיין מתקשים בכך בעיראק, וההצלחה היחידה - מערב גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה - הושגה בזכות הזרמה של סכומי כסף עצומים (תוכנית מרשל) והצורך להתאחד מול אויב חדש (הקומוניזם). יתר על כן, מה שיכולה (בקושי רב!) לעשות מעצמת-על כמו ארה"ב אינו משימה סבירה למדינה קטנה ושולית יחסית במערכת העולמית, יהא כוחה הצבאי אשר יהא.

3. רציונליות והבית הלבן

שני סיפורים מהעונה הראשונה של הבית הלבן מתחברים לי היטב לשאלת הפעולה בעזה. הראשון הוא הפרק תגובה מידתית, אחד הראשונים בסדרה. בפרק מפילים הסורים מטוס אמריקני והנשיא מתבקש לבחור בין מספר אפשרויות לתגובה מידתית, אבל מתעקש לדרוש מאנשי הצבא שיביאו לו גם 'תגובה לא-מידתית' - בין השאר משום שבמטוס היה רופאו האישי. כאשר הוא רואה את התסריט ה'לא-מידתי' - מתקפה על מתקנים אזרחיים שתעלה בחיי מאות ותגרור את האזור למלחמה - הנשיא מתעשת וחוזר בו.
את הפופולריות של התגובה הלא-מידתית ('לשטח את עזה', 'להחזיר אותם לתקופת האבן' וכו') בטוקבקים של וויינט לא קשה להסביר. נקמה היא כוח רב-עוצמה, ותחושת הפגיעה האישית אצל האזרחים מובילה באורח מובן וטבעי לנקמה ישירה, כואבת ולא-מידתית בעליל. אבל במישור החברתי, נקמה כזו בדרך כלל אינה מקובלת: אנחנו לא מרשים לאנשים לקחת את החוק בידיים ולנקום את דם קרוביהם, ואפילו הוצאה להורג (צורה ממוסדת של נקמה) אינה קיימת כמעט בישראל ונדירה במדינות דמוקרטיות אחרות. הסיבה לבלמים האלה לתחושת הנקמה היא שזו להידרדר ולהחמיר בכל פעם, וכך יכול עלבון קטן להפוך למלחמת כנופיות שתצית עיר שלמה.
אבל במאבק עם החמאס נתפרה בישראל תיאורייה שלמה כדי להצדיק את התגובה הלא-מידתית, שמטרתה האמיתית היא לשחרר את רגשי הנקמה של הציבור. זוהי תיאוריית 'הבריון המשתולל': היא גורסת שאם נשחרר את חרון אפנו ונגיב בצורה קיצונית, ההשתוללות תכניס פחד עצום באויב, ואיש לא יעז עוד לתקוף אותנו. הגישה הזו היא שסיפקה את הבסיס להתקפה המאסיבית על תשתיות לבנוניות לפני שנתיים, ולמרות כישלונה המובהק שם מהווה בסיס גם למתקפה הנמשכת ברצועה עכשיו. למעשה, חסידי השיטה טוענים שגם המתקפה הנוכחית היא בבחינת 'מעט מדי', ושהכישלון נובע מכך שאיננו משתוללים *מספיק*. הם משתמשים במונחים כמו 'הכרעה', 'פתרון צבאי' ו'תנו לצה"ל לנצח', ומצפים ללא פחות מכניעה ללא תנאי.
יש לציין שיש בסיס רציונלי מסוים לגישה הזו, וגם הוא מחזיר אותנו למלחמת העולם השנייה. 'סערת האש' בדרזדן, ובייחוד פצצות האטום בהירושימה ונגאסקי, היו מסר חד-משמעי מצד בעלות הברית (בעיקר ארה"ב) שהן מוכנות 'להשתולל' ולנקוט אמצעים קיצוניים אם גרמניה ויפן לא ייכנעו מיידית. אם נתעלם לרגע מהשאלות המוסריות שמעלות החלטות אלה עד היום, הרי שמבחינה אסטרטגית הן השיגו את מטרתן - העבירו בבירור את מסר ה'אל תתעסקו אתנו' וקיצרו את המלחמה.
אבל ההבדל בין אז להיום הוא בדיוק הגורם שהופך את אסטרטגיית 'הבריון המשתולל' לבעייתית גם בשכונה. כי בשכונה יש מורים, מנהלים ושוטרים, שתפקידם לדאוג שבריונים לא ישתוללו. ואם אחד הבריונים יתחיל להפליא את מכותיו בילד מכיתה ב' שמציק לו, כדאי שלא יעשה זאת מול תחנת המשטרה, כי הילד יצרח במלוא גרונו והבריון יבלה את הלילה במעצר (ובהמשך ילך לכלא). במעבר חד לנמשל, כולם יודעים שטווח ה'השתוללות' של ישראל מוגבל; שכמדינה קטנה היא תלויה במדינות העולם ואלה תלויות בדעת הקהל ברחובותיהן; ושכל 'השתוללות' של ישראל מתועדת באלפי מצלמות, והפלסטינים יודעים יופי לצעוק חזק כשהם רוצים. ארה"ב היתה יכולה לכפות על היפנים כניעה כי הם ידעו שאין מי שיעצור אותה: בעלות הברית היו הקואליציה העולמית המנצחת, ולא היה מעליהם שום שוטר שיגיד נו-נו-נו. לעומת זאת, החיזבאללה והחמאס יודעים טוב מאוד שחלון הזמן להתקפה הישראלית תמיד קצר מאוד, וש'השתוללות' בצד הישראלי רק תקצר אותו עוד יותר (זוכרים את כפר כנא?).
האסטרטגיה טובה ביותר הפתוחה היום למי שרוצה ליצור לעצמו תדמית של 'בריון משתולל' היא להכות בחושך, במקום צדדי, ולברוח בלי להשאיר עקבות. פעולה מקבילה היא המכה המפתיעה שהנחיתה ישראל בשבת, יום לפני פקיעת האולטימטום, בזמן שאנשי חמאס עוד לא היו מוכנים. פעולה מסוג זה יכולה ליצור הרתעה מסוימת, אבל לבטח לא להביא לכניעה שמחפשים חסידי 'תנו לצה"ל לנצח'; אבל גם המתקפה הטוטאלית שהם רואים בעיני רוחם לא תוביל לשם, אלא רק תעלה בדם רב משני הצדדים.

סיפור אחר מ'הבית הלבן' שנדמה כמשקף את המציאות מתפרש על שני פרקים בעונה הראשונה ועוסק בהודו ובפקיסטן (כמה אקטואלי). האמריקנים מנסים לעצור מתקפה מאסיבית של הודו על פקיסטן (בעקבות התגרויות חוזרות ונשנות של האחרונה). העצה שמתקבלת בסוף לקוחה ממדעי המדינה של ימי הקולוניאליזם - שיטת המקל והגזר. השיטה, ששימשה את הבריטים בהתייחסותם לשליטים הודיים מקומיים, מתבססת על ההנחה שהצד השני יעדיף לבחור בפעולה שמניבה הישגים ופרסים (הגזר) מאשר בזו שגורמת לו כאב (המקל), ובכך בעצם מניחה איזושהי התנהגות רציונלית (או לפחות אינסטינקטיבית-רציונלית) אצל הצד השני (השיטה למשל לא תעבוד על בודהיסט שאין לו עניין בפרסים או על מזוכיסט שמעוניין בכאב).
כל תפיסת ה'הרתעה', ה'צריבה התודעתית' ושאר מלים מכובסות מתבססת בעצם על ה'מקל'. ההנחה היא ש"בשלב מסוים החמאס יבין שירי רקטות על יישובינו מוביל לתגובה כואבת" ונדמה שהשאלה היא רק מה סף הכאב שאחריו תפציע ה'הבנה' הזו. למקל הזה יש שתי בעיות: הראשונה, שהוא מניח שהחמאס שונה מאיתנו, ושמכות מבחוץ לא יגרמו אצלו לדבקות הפטריוטית הנפוצה בכל מקום בעתות מלחמה (לא ארחיב על כך, כי המאמר הזה, שכבר קישרתי אליו, אומר זאת מצוין). הבעיה השנייה היא שלמקל הזה לא מצורף שום גזר, כי אותם אנשים שמדברים על 'צריבה תודעתית' מדברים על כך ש'בשום מקרה לא נדבר עם החמאס'. ואיך אפשר להציע הטבות, הקלות וגזרים בלי לדבר? ה'גזר' היחידי שישראל מוכנה להציע הוא הפסקת אש, כלומר הפסקת השימוש במקל.
הגישה הזו, שהולכת על 'מקל ללא גזר', חוטאת בחוסר עקביות מבחינת התדמית של החמאס והפלסטינים: אם הם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות מלחמתיות נגדנו מובילות למכות במקל, הרי שהם גם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות חיוביות (רגיעה, שחרור גלעד שליט, פיקוח בינלאומי) יתוגמלו בהתאם. למעשה, אם בכלל, הדחף להיות לא רציונלי בתגובה למקל (כלומר הרצון לנקמה, הדחף למחאה, ה'אנטי') הוא חזק יותר מהדחף להיות לא-רציונלי בתגובה לגזר (חמדנות).

חשבתי שאין לי הרבה מה להגיד על המלחמה והסתבר שיש המון; כל-כך המון, שיהיה גם חלק שני לפוסט הזה. בינתיים, אני שולח את השתתפותי הכנה ואיחולים לסיום מהיר של הלחימה לתושבי הדרום, לאזרחים ברצועת עזה ולחיילי צה"ל. בלי קשר לכל ניתוח רציונלי או מוסרי של המלחמה, האנשים הסובלים ממנה סובלים באמת, ואני מקווה שסבלם יסתיים בקרוב.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/1/2009 10:06, ושייך לקטגוריות אקטואליה, טלוויזיה וקולנוע, מונולוגים מהאמבט
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/1/2009 10:58

---

דמיינו שאין מדינות
הרבה הוגים, חולמים, כותבי מד"ב וג'ון לנון האמינו שיבוא יום והעולם ייפטר מהעניין המטופש הזה שנקרא מדינות ולאומים, ויתארגן תחת איזושהיא ממשלת גג. בעידן של תקשורת מהירה ויעילה, ועל פי הדוגמה של אירופה, יש היגיון בתחושה שהעולם הולך לקראת איחוד שלם, שיהפוך את האו"ם מגוף שולי לממשלה מתפקדת. הרי מוצרי התקשורת והבידור חוצים גבולות: כולם רואים סי. אן. אן., משחקים בברבי, צופים בבאטמן וגולשים לאתה-צינור לראות את הטריילר החדש. בעולם כזה, מה החשיבות ללאומים?

אז זהו, שלא. ראשית, כמו שציינו כאן בעבר בתגובות, יש עדיין חלקים רבים מאוד מהעולם שאינם מחוברים לטכנולוגיה המודרנית (שלא לדבר על האינטרנט). וגם אם מתפתחים קשרים רב-לאומיים וחוץ-לאומיים, לאחוז ניכר (לדעתי בסביבות חצי) מאוכלוסיית העולם אין גישה לקשרים האלה ואין שותפות בצריכה התרבותית ששאר העולם חולק.
שנית, גם אם נצמצם את המבט לעולם המערבי-פלוס, נגלה שגדרות הלאום קצת יותר גבוהות ממה שאפשר לדמיין. נכון, בכל העולם יראו את באטמן, אבל הגרמנים יראו אותו מדבר גרמנית, והצרפתים - צרפתית. נכון, כולם באינטרנט - אבל נראה אתכם גולשים באינטרנט היפני, שכונה די מבודדת שלא מאירה פנים לזרים (שלא לדבר על הסיני, שנראה כמו מתחם מבוצר עם גדרות תייל ומכונות ירייה). וגם האמריקנים, כמה שהם קוסמופוליטיים (והם צריכים להיות: בתוך ארה"ב יש הבדלי תרבות עצומים), מעדיפים להשקיע הון תועפות בגרסאות מקומיות לסרטים ולסדרות מעבר לים ולא להקרין אותם בגרסתם המקורית. ובעצם, מה יש להתלונן על האמריקאים, כשלערוץ 10 דחוף להשקיע בגרסה ישראלית של 'הישרדות', רק בגלל שלישראלים חשוב לשמוע את התככים בין המתחרים בעברית.
אז נכון, יותר ויותר אנשים מבינים ומכירים תרבויות זרות - בזכות האינטרנט, בזכות הטלוויזיה, בזכות העובדה שקל ופשוט מאי פעם לעבור לארץ אחרת לשנה-שנתיים או בכלל. אבל הרוב הגדול עדיין סגורים בתוך גבולות הלאום, השפה וה 'שלנו', וכדי שאלה יתמסמסו לרמה שבה תתאפשר ממשלת-על עולמית צריך לעבור עוד די הרבה זמן - ולא ברור בכלל אם זה יקרה, או שסדרת מלחמות תכלה אותנו קודם. אני חושש שאפילו נכדיו של לנון לא יזכו לראות בהתגשמות חזונו.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/8/2008 09:54, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
58 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/9/2008 22:45

---

This crazy little thing that is not love
אהבה זה לא מספיק. אז מה עוד?

מה זאת אהבה בכלל?
לפני ששואלים מה זה הדבר הזה שאינו אהבה שצריך גם אותו למערכת יחסים טובה, צריך להבין למה אני מתכוון כשאני אומר 'אהבה'. זאת בגלל שיש מי שיקרא לדבר הזה 'התאהבות' ולמה שאני מתאר פה 'אהבה', או שיראה את שניהם כחלק ממכלול שרק לא הוא יקרא 'אהבה'.
כשאני מדבר על 'אהבה', אני מדבר על האהבה הרומנטית, המטופשת, המאושרת. אני מדבר על צירופי המקרים, החיוכים, השלמות המשפטים, ההקבלות, הסטיות הקטנות המשותפות, המלים שממציאים ביחד, ההיסחפויות. אני מדבר על מה שאנשים מרירים חושבים שהוא המצאה של קומדיות רומנטיות וסרטי דיסני, ובאמת הרבה הרבה פחות נפוץ ממה שמוכרים לנו, אבל בהחלט-בהחלט קיים.
אני לא קורא לזה 'התאהבות', פשוט בגלל שבשם הזה יש איזושהי הנחה מובלעת שזה לא שורד, כלומר שיש מגבלת זמן על המצב הזה. שזה בסך הכל מאפייו רגשי/כימי של תחילת מערכת יחסים. אבל זה לא, לפחות איך שאני רואה את הדברים; כמובן, בחיים היומיומיים לא כל יום הוא זהב וורדים, אבל היכולת להיסחף שוב עם אותו אדם, להיכנס למקומות הפרטיים והמאושרים והמתעלים רק-של-שנינו, לשיחות נפש של כל הלילה ובכלל - זה בעיני חלק חשוב, שחייב לשרוד גם כשמערכת היחסים מתארכת (לפחות בחברה של היום, ועוד אחזור לזה).

אבל זה לא מספיק.
למעשה, זה לא סתם לא מספיק: בקשר שנמשך זמן רב, האהבה הרומנטית היא כמו מלח ופלפל: משפרת מאוד את טעמו של התבשיל, ולפעמים הופכת אותו מבלתי אכיל לטעים עד מאוד - אבל לבדה, לא תספק אף אדם רעב. בגלל ה'רומנטיות' שלה, האהבה הזו מחפשת דרמות, היסחפויות ורגשות גדולים מהחיים, ומתקשה לטפל ביומיום, במערבלי הבטון, במכתבים מהבנק. והגרוע מכל - היא מתבבסת על כך שבני הזוג נמצאים בשיאם, במקום שבו הם חמודים, מתוקים, מושכים ומרשימים. לא סתם בקומדיות רומנטיות כולם יפים.
הדבר החמקמק השני הוא מה ש לי כתבה - היכולת של בן הזוג 'להיות שם', כל הזמן, לאורך זמן. אני חושב שאני רוצה לקרוא לדבר הזה 'בית'. "הבית זה מקום/ שאם אתה חייב לשוב אליו/ תמיד פתוחה בו דלת לקראתך" כתב נתן יונתן ושרה רונית אופיר. למובן הזה של בית אני מתכוון. זה המקום שבו לא צריך להיות יפה, חכם או בעל חוש הומור. זה המקום שבו בן הזוג מוכן לעשות מקום ולתת לאדם אחר להיכנס לו לחלל, ובכל זאת שתישאר תחושה כזו, שתמיד פתוחה הדלת לקראתך.
מעצם ההגדרה, די ברור למה, בניגוד לאהבה הרומנטית, זה לא משהו שיכול לקרות תוך שבועיים, אפילו לא תוך חצי שנה. אחרי שבועיים אפשר להרגיש 'בבית' עם מישהו - אבל מי יודע אם הוא לא בסה"כ מזייף שבועיים, אם זו באמת האישיות שלו או שהוא פשוט נורא מתאמץ. אפילו רוצח סדרתי יכול להיות נחמד לזמן קצת. רק אחרי זמן רב מאוד מאוד בא האמון הבסיסי הזה, התחושה שאותו אדם נמצא בעצם בצד שלך, לא משנה מה יקרה. זה הבית.
ה'בית' הוא מי שירים אותך בנפילה, או שתתמוך בך ותעזור לך ללכת - לאן שלא תלך. בניגוד לאהבה הרומנטית, שכמעט לגמרי מחייבת את שני השותפים להיות אחד, ורוד ומטופש, הבית נותן מרחב. כמה מרחב שאתה צריך. זה כמובן לא פשוט, ודורש הקרבה של דברים אחרים כדי להיות 'בית' לאדם האחר. אבל מה שמקבלים הוא גם נפלא: מקום בטוח, קן, מקום להתחיל ממנו הכל.

הבית והתשוקה
זה כמובן לא אני המצאתי. החוכמה הוותיקה של הזוגיות המסורתית, זו שמזלזלת באהבה הרומנטית ורואה בה גחמה, כבר מדברת מאות שנים על הבית, על האמון (ועל האמונה). אלא שבמקרים רבים מדי נשאר רק האלמנט הזה, הבסיס של התבשיל, ותבליני האהבה פורחים להם. הבית הוא בסיס לאדם להתפתח בעולם, והאדם יכול להתפתח להרבה כיוונים, אבל אם הבית הופך רק לתחנת מעבר שבה מניחים את הראש בין ההתרגשויות, איפה כאן הקשר? אם בקשר הזוגי אין תבלינים, הרי שאין תשוקה, ואנחנו נותרים עם בית בטוח, מוגן - ומוזנח. מקום נוח לפרוח ממנו ולשוב רק כשחייבים.
וזה גם לא דרך לחיות בזוגיות, בטח לא בחברה המודרנית-מערבית-ליברלית-חילונית שיש בה כל-כך הרבה אפשרויות בחוץ, שיש בה כזו האלהה של האהבה הרומנטית והחלשה של המחויבות החיצונית לאי-שבירת קשר הזוגיות. כי כמה זמן יכול אדם לחיות בבית, מוגן ככל שיהיה, בלי תבלינים? בשלב מסוים הקשר לא שורד, או שהתשוקה מוצאת נתיבים אחרים ומהקשר נותר רק שקר. בקיצור, אולי אהבה זה לא מספיק, אבל בלי אהבה (והיסחפויות זוגיות) הבית בסופו של דבר מתפורר.

ובכל זאת, אסור לתת למיתוס האהבה הרומנטית המאושרת והסיפוק הקפיטליסטי לערער את החשיבות הזו של מקום ה'בית' בזוגיות, של המקום בו מקבלים ותומכים, של המקום שלא סופרים בו דקות של סבלנות. זה אפילו חזק יותר מ- i love you just the way you are , שעלול להיות לא נעים כשאחד מבני הזוג עובר שינוי והשני מעדיף את איך שזה היה פעם (למרות שזה שיר נפלא, והנה יוטיוב שלו עם בילי ג'ואל).







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/11/2007 17:40, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, מעברים 10-20-30, דברים שמצאתי ביוטיוב
31 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-27/11/2007 20:49

---

מוזיקה מודרנית
אחד הדברים שתמיד היו בעיני קשים לעיכול במקצוע של אסנת הוא התחום של 'מוזיקה קלאסית מודרנית' (בקיצור מק"מ). למוזיקה הקלאסית-קלאסית התרגלתי עם הזמן, ולו בגלל שהיא עומדת בבסיס כל המוזיקה המערבית (ויש מי שאמר שכל המוזיקה המערבית היא רק אוסף של הערות שוליים לבאך). עזרה בכך העובדה שבמוסיקה קולית, שאסנת עוסקת בה, יש בדרך כלל גם טקסט - פואטי או דרמטי - שממנו אפשר לצאת לפרשנות ולבדוק כיצד המלחין התייחס למוטיבים המופיעים בטקסט. אבל המק"מ - שנוצרה החל משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 - כבר אינה משתמשת באותם כלים מלודיים המוכרים לנו מהמוזיקה הפופולרית; כמו האמנות המודרנית, היא בחרה לחפש את עצמה בארץ הלא-זרועה של האוונגארד, ולעסוק בכל מיני דרכים לא-מלודיות ולא-בהכרח-תקשורתיות לעשות מוזיקה. ולזה, כמובן, היה לי הרבה יותר קשה להתחבר.
הסתבר לי, למשל, שהמלחינים הסופר-מודרניים אינן מסתפקים בנגינה על כלי מסוים, אלא מנסים למצוא כל מיני דרכים חדשות להוציא ממנו צלילים. הוראות הביצוע שולחות את הפסנתרנים לחטט בקרבי הפסנתר, את הכנרים לפרוט על החלקים הלא-מתוכננים-לפריטה של הכלי (בערך באופן שבו אני חקרתי גיטרה בפעם וחצי שלקחתי אותה ליד) ונגן ויולה מסכן אחד לרקוד סטפס תוך שהוא מכה על הכלי המסכן באצבעותיו (ראיתי בעצמי). גם מקומם של הזמרים לא נפקד בהתעללות, והם נאלצים להשמיע קולות של ציפורים, לבצע קפיצות מטורפות ו'לשיר כמו מישהו שלא יודע לשיר' (למשל). אז זה נורא אוונגרדי וניסיוני, אבל ברוב המקרים זה סתם נורא, ואני מעדיף לחזור הביתה ולשמוע רחמנינוף.
כתבתי 'ברוב המקרים', והתכוונתי לכך. כי מדי פעם הצלחתי לתפוס בתוך האוונגרד-למען-האוונגרד משהו מעניין, איזו אמירה שלא רק הבנתי באורח אינטלקטואלי מהי אלא גם נגעה בי. אחד המוטיבים שהצליחו לדבר אליו במק"מ הוא הוויתור על מתן הבכורה למלודיה - כלומר לקו המוזיקלי - והחלפתו בשימוש באלמנטים מוזיקליים כמו בציור מופשט (תחשבו על קנדינסקי או מונדריאן). ביצירה כזו שולט המינימליזם, וצלילים שונים - שאינם בהכרח קשורים זה לזה מבחינה מלודית - יוצרים 'סביבה' מוזיקלית הפועלת על המאזין. בקונצרט אחד בו הייתי הורחב הרעיון הזה ליצירה קוואדרופונית, שבה עמדו הכלים השונים בפינות שונות של האולם ויצרו יחד חוויה רב-כיוונית לשומע שבמרכז.

למה אני מספר את כל זה? כי אתמול הצלחתי בפעם הראשונה ליהנות לכל האורך מקונצרט של מק"מ. היה זה קונצרט מחווה למלחין הישראלי צבי אבני, יליד זארברוקן, לרגל יום הולדתו השמונים. אסנת ביצעה במהלך הקונצרט חמישה שירים של אבני עם המלווה הקבוע שלה, סבסטיאן פולץ, ובנוסף היו בו יצירות לויולה, לצמד כינורות ולפסנתר, כולן של אבני, בביצוע תלמידי ומורי ביה"ס למוזיקה כאן (הקונצרט, אגב, ישודר ברדיו המקומי, שניתן להקשיב לו כאן, ביום רביעי הבא, 19 בספטמבר, בשעה 21:04 שעון ישראל).
לא באתי עם הרבה ציפיות (אחרי הכל, מק"מ), אבל לשמחתי, לא רק שהקונצרט היה חף לחלוטין מהתעללויות בכלים תמימים, אלא שגם ממש נהניתי מהנסיונות שעשה המלחין. אבני, כך מתברר, למד בילדותו גם ציור, ולכן מתחבר מאוד לגישת 'היצירה המוזיקלית כציור מופשט'; ביצירות שנוגנו בקונצרט התבטאה התפיסה הזו שוב ושוב, ושוב ושוב התענגתי על האווירה שנוצרה - לעתים סוריאליסטית, לעתים בוערת בתשוקה. ומתוך האווירה הזו, שפעלה עלי גם ברמה הרגשית, נפתחתי לאמירה האינטלקטואלית (שהתבטאה בדרך כלל בקשרים המרתקים בין היצירות לשמותיהם, נושא שצריך לחקור אותו יותר לעומק). במלים אחרות, דווקא בגלל שההתנסויות לא ניסו לדחוף בכוח את גבולות האוונגרד, היה בהם עומק שאין בסתם התעללות בפסנתר (ואם מישהו רוצה לקשור את זה לדיון על אוונגרד ופרובוקציה שנפתח בבלוג השני שלי, קשה לי לומר שהוא/היא טועה).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/9/2007 21:09, ושייך לקטגוריות אסנת, אמנות, מונולוגים מהאמבט
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/9/2007 16:24

---