תל אביב שלי (2)
אחד הדברים היפים בתל אביב, הוא שהגיאוגרפיה שלה אינה רק פיזית. הפוסט הקודם עסק ב'אתרים': רחובות, מבנים עתיקים, חופים ושאר ירקות, שלא זזים מהמקום ולא משתנים (עד כדי שיפוץ); אבל חלק ניכר מהקסם של תל אביב הוא ה'מקומות' - מסעדות, פאבים, חנויות ואפילו סופרמרקטים, שנפתחים ונסגרים חליפות אבל לפעמים נשארים מספיק זמן כדי להיות חלק בלתי-נפרד מהמרקם העירוני. לכל אחד יש את המקומות שלו, שהם לא בהכרח הידועים, המפורסמים או היוקרתיים ביותר; עשרת הבאים הם שלי. יש בהם מסעדות, מועדונים, חנויות ומזנונים מהירים; כמה מהם עוד קיימים ואחרים נסגרו מזמן; הם פזורים בכל העיר - מהצפון ועד יפו; אבל כולם חרותים מבחינתי בגיאוגרפיה של תל אביב, לא פחות מהים ומנתיבי איילון.

רוקסן
את ימי הזוהר של שנות ה-80 האלטרנטיביות בתל אביב פספסתי, והמועדונים החדשים בנמל נראים לי מבהילים; אבל בין לבין, בתפר של שנות ה-90 המוקדמות, לא היה צריך הרבה כדי לשים את ה'רוקסן' על מפת תל אביב שלי. הנקודה המציינת את המועדון ממוקמת כמובן הרחק מכל שאר המפה, אי-שם בספר הרחוק של קריית עתידים, ברחוב הברזל (זכרונות של תעשייה ופרשים דוהרים), סמוך לקיר שאליו סחב אותי ל' כדי לכתוב גרפיטי ענק שרק הוא הבין ('פוגו ברוקסן - סיוט שהתגשם'. תודה, ל'). ברוקסן רקדנו, הכרנו להקות עם שמות משונים כמו 'הקבצן ואשת המכסה', ניסינו לברר איך תופסים טרמפ הביתה וכמעט פתחנו בקלפים לאביב גפן. סוף הדרך, לפחות בגרסת 90 וקצת.

סופר באבא (והאזור)
אם הייתי כתב של 'העיר' הייתי ודאי קורא לפינה הזו 'מתחם הנביאים', בגלל שנפשגים בה ישעיהו, ירמיהו ויואל (וגם אושיסקין, שאולי לא נביא אבל יש אנשים שאומרים שהוא קדוש). זוהי גם הפינה שבה שבק חיים האוטו הראשון והיחיד שהיה אי-פעם בבעלותי, סובארו חצי-אוטמטית שענתה לשם 'לאצי'. מה לא היה כאן? סופר באבא עצמו, סופרמרקט שלא רק פתוח 24 שעות ביממה אלא גם מחזיק במלאי כמה וכמה מוצרים שאין בשום מקום בעיר (בזכותו, למשל, הכנו פסטה ברוטב שבלולים); קולנוע 'פאר', לא מפואר במיוחד אבל בהחלט לא קוטל קנים; פאב מהוה, ממש מול הסופר, לשם גררתי פעם שני ידידים מהצפון שחיפשו משהו לאכול ביום ג' בשעה 3:30 בבוקר והוכחתי להם שתל אביב היא באמת 'עיר בלי הפסקה'; הבלינצ'ס ההונגרי המקורי, כל מילה מיותרת; וחומוסייה מוצלחת למדי, ששימשה אותנו כל פעם שהקדמנו נואשות לסרט (זה קרה משום מה הרבה מאוד). רחוב ירמיהו, אגב, מקשר את הפינה לאזור שאני אוהב לכנות Lower dizengoff, או הסוף של דיזנגוף ובן יהודה, שם מתנקזים כל הצירים כמעט לנקודה אחת וחבויה מסעדת יאקימונו, שבה זכיתי לראשונה להכיר את טעמם האלוהי של סושי וסשימי טריים.

תיאודור
הכל התחיל בסתם יום של חול, בתקופה שעוד גרתי בצפון אבל ביליתי בתל אביב לא מעט. עומס ופקקים גרמו לי להחמיץ רכבת לצפון, וכשהבנתי שלא אספיק החלטתי לרדת מהאוטובוס מהאונברסיטה באמצע הדרך ולנסות לחטוף משהו לאכול בשעה שנותרה עד הרכבת הבאה. למרבה המזל, ירדתי בדיוק ברחוב יהודה המכבי, ולמרבה העוד-יותר-מזל, הגעתי לסנדביץ'-בר עם השם הלא-תיאורי-במיוחד 'תיאודור' כשהוא פתוח ואין בו תור (צירוף אירועים שרק שנים אחר-כך למדתי להעריכו במלואו). כהרגלי מהסנדביץ'-ברים של חיפה [1] ציפיתי לבגט חם וזול, ממולא עד גדותיו בכרוב במיונז, רוטב אלף האיים ונקניק פשוט. מה שקיבלתי, לעומת זאת, היתה חקירת שתי-וערב - שגרמה לי לתהות אם לא אפספס גם את הרכבת הבאה - לגבי כל פרט ופרט בסנדביץ' שלי, כולל דברים שלא חשבתי מעולם שיכולים למצוא את דרכם לסנדביץ' ועוד להתאים יחד (כמו פלפל קלוי, קישוא אפוי, בצל סגול אפוי בתנור, אבוקדו, רכז רימונים, בלסמי איכותי ועוד היד נטויה). מיותר לציין שהטעם היה שמיימי..
בשנים הבאות עשיתי מאמץ לקפוץ ל'תיאודור' בכל פעם שאני באזור, ונרשמו עוד כמה חוויות נפלאות כאלה, לצד מפחי נפש בנוסח 'אוי, סגור', או 'תראו איזה תור' (זה מה שקורה כשמקדישים עשר דקות לכל לקוח). מאוחר יותר אפילו גרתי במרחק שתי דקות משם, מה שהוביל להגדלה משמעותית של תדירות הביקורים ושל היקף המותניים (מי יכול להגיד 'לא' לברי כחולה ואבוקדו עם רוקט ורכז רימונים?).
אין לי מושג אם המקום עדיין פתוח, ואם כן - באלה שעות; אבל לו הייתי כותב מדריך לונלי פלאנט לתל אביב, זו היה ללא ספק 'המלצת המחבר'.

תולעת ספרים והכוסית
לא, זה לא גרסה לא-נכונה-פוליטית של 'היפה והחנון', אלא פשוט הנוף השכונתי בתקופה שבה גרנו ברחוב גורדון, בדירה המשקיפה לכיכר. 'תולעת ספרים' הוא הבית-קפה-חנות-ספרים האהוב עלי, למרות האווירה הסנובית-משהו והעובדה שבפנים מותר לעשן. איכשהו, בכל פעם שהתיישבתי שם כדי לעבוד על כוס קפה ו'איטלקי קישואים' נתפסה אוזני לאיזושהי פגישה או שיחה שהתנהלה בסמוך, ותמיד נראה ששם נחרצים גורלות ומתוכננים אירועי תרבות וספרות שישנו את גורל המדינה. ובסמוך, ההיפך הגמור - ה'כוסית', שם לא נחרץ שום דבר חשוב אלא רק שותים בירה בכמויות אדירות (לפחות כך חשבתי עד שהגעתי לגרמניה) ומדברים שטויות בקצב רצחני. לא אשכח איך ישבנו שם בארבע בבוקר וצפינו על הכיכר המכוסה קונפטי אחרי חגיגות הניצחון של אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה (אז, בתקופה שעוד יכולתי לחגוג משהו שקשור באהוד ברק).

כל דבר בדולר וחנות הרהיטים הסקנדינבית
הכותרת הזו אולי נשמעת כמו שם של להקה צעירה מתחילת שנות ה-90 ב'רוקסן' (ראו לעיל), אבל למעשה זוהי אחת הפינות החביבות עלינו בדיזנגוף סנטר (ראו פוסט קודם). אי שם בנבכי הסנטר חבויה אחת מהחנויות הרבות המתהדרות בכינוי 'כל דבר בדולר' (מה שלמעשה צריך להיות 'כל דבר בסכום מסוים בשקלים שהיה מתישהו קשור לדולר אבל בשלב מסוים פרש כנפיים והשתחרר ממנו, או בכל כפולה שלמה של הסכום הזה'). אלא שבחנות הזו היה באמת אוסף יוצא דופן של שניקנקים ושמיד'גקינים ות'ינגאמג'יגים מהסוג שתמיד צריך ואף אחד לא יודע איפה לקנות, לצד כל מיני טריקים מטבחיים שנותנים פתרון לבעיות שלא ידעת שיש (אבל פתאום הן נעשות בוערות וחשובות) וגם כלים, סיכות לשיער, קלטות וידיאו (אלה היו הימים) ואפילו צורכי אמנות. ומול אימפריית השניקנקים-בזול ניצבה פעם חנות שהמשיכה את הקונפסט, רק בלי מחירים קבועים. אני באמת לא זוכר את השם שלה, כי אצלנו היא זכתה רק לכינוי 'הסקנדינבית', ושם היינו קונים את כל הכלים, הקישוטים והטריקים-של-מטבח שהיו יקרים מכדי לככב בדולרייה השכנה. (לצערנו, הנ"לית עברה מאז מקום ונדמה לי שבסוף גם נסגרה; אסנת מציינת ששמה היה Viking). אם אני לא טועה (ובדיזנגוף סנטר תמיד קיים סיכוי שאני טועה), ממש בסמוך ממוקם קפה נטו - הקפה האהוב עלינו בסנטר - ובאותה קומה אפשר למצוא גם את המעדנים הלא-כשרים של מזרע, חנות מדליקה של רהיטים ומזכרות מאפריקה ובימים חמישי ושישי גם את שוק האוכל, פתרון מושלם לרעב פתאומי.

משוגעת
אפשר לומר שזה המקום הראשון שאליו הייתי לוקח תייר בתל אביב, אבל אין צורך להשתמש בזמן המיוחד למשפטים היפותטיים (בעצם בעברית אין זמן כזה), כי כבר לקחתי כמה וכמה פעמים תיירים בעירנו למסעדה הקטנה באָפֶּר אבן גבירול, אחרי קפלן, שמוציאה שם רע לתפריטים המנופחים והיקרים של מסעדות אחרות בסביבה. אוכל ביתי, יחס אישי, מלצר מקסים שמפטפט עם הלקוחות, מרק קובה סלק to die for והעסקית המשתלמת ביותר בעיר הם ללא ספק סיבות טובות לציין את ה'משוגעת' כאחת המסעדות הטובות ביותר בעיר; אבל מה שממקם אותה בוודאות במפת 'תל אביב שלי' היא האווירה-שאי-אפשר-ממש-לתאר-במלים - ישראלית, ביתית, חמימה.... אולי הכל מתסכם במשפט שמופיע בסוף התפריט (באלתור מהזיכרון) - 'אם מתחשק לכם משהו שאין בתפריט, אמרו לנו ונעשה כמיטב יכולתנו'.

הנקניקיה בקינג ג'ורג'
מזון מהיר ייחודי הוא עמוד השדרה של כל עיר מודרנית, ובתל אביב יש כמה וכמה פלפליות ופיצריות שזכו לקהל לקוחות גאה ונאמן. אבל אצלי שמורה פינה חמה דווקא למקום קטנטן באמצע רחוב קינג ג'ורג', שם נפתח יום אחד מזנון נקניקיות. היום, מנקודת מבטי הגרמנית אני עשוי אולי ללגלג על המבחר הקטן של נקניקיות בקר ועוף (איפה השינקן??) שנמכרו שם, אבל אז זו היתה תחושה של אירופה: נקניקיה חמה מהגריל, בתוך לחמניה, עם רטבים וכרוב חמוץ ובצל שאפשר למלא לבד כמה שרוצים. החיוך המקסים של המוכרת הקבועה, העיתונים שהיו פזורים תמיד לקריאה חופשית במקום, והעובדה שלקראת הבחירות נוצר שם מטה מאולתר של 'עלה ירוק' השרו אווירה של חופש ושל אפשרויות לא מוגבלות (למרות שהאפשרויות היו מוגבלות רק לבקר, הודו, עוף ומרגז חריפה).

האוזן
עצם העובדה שאין צורך להוסיף 'השלישית' רק מוכיחה את חשיבותה של האוזן בתחום הבידור בתל אביב. עם השנים התקדמנו מחנות הדיסקים - שהיתה מקום מועדף לשיטוטים באגף המציאות כדי לחפש בוטלגים נדירים של טורי איימוס ו/או דיסקים בועטים של להקות ישראליות שאף אחד לא שמע עליהם חוץ ממני ומר. ג. - לספריית הוידיאו והדי.וי.די מאחור, עם המנוי המשונה שלא מתיישן לעולם וסידור חצי-אינטואיטיבי וחצי-אסוציאטיבי של הסרטים לפי ז'אנרים, במאים ומה לא. הפספוס היחיד הוא שמעולם לא גרתי במתחם שיינקין והסביבה, ולכן הגיחות לאוזן היו עניין של פעם ב ולא מנהג קבוע. אבל אם כבר, עשיתי מזה טקס: מסלול קבוע במורד קינג ג'ורג', הפסקה קצרה בנקניקיה (לעיל) ואז חותכים דרך הסמטאות לגינת שיינקין ושמאלה, אל המנוחה והנחלה.

תהל
בנחלת בנימין יש משהו מאוד תל-אביבי - אבל גם מאוד חיצוני, כאילו מישהו מנסה להוכיח משהו. החלקים המעניינים מתחילים בעומק הנחלה, כשהמדרחוב נגמר והרחובות מתמלאים רפדיות, סוחרי בגדים ומוכרי רהיטים. ובסביבה משונה זו חבויה תהל, סתירה פנימית מושלמת: מסעדת גורמה עם ארוחות-טעימות משתלמות גם לסטודנטים ולאמנים תפרנים, מקום מלא אווירה אבל נטול כל יומרנות, וקוקטיילים שמסובבים לי את הראש עד היום. הפאייה לזוג היא הר של אורז ופירות-ים, שמתאים למעשה יותר לשלושה. שמועות אומרות שהמסעדה נסגרה בינתיים, אשמח לעדכון. ולא רחוק משם יש גם חנות מקסימה לכל-מיני-טריקים-של-מטבח, אליה סחב אותי פעם אחי ההרצליאני (במובן הרצליה, לא רחוב הרצל).

קפה תיאו
עוד מקום שכבר אינו אתנו, וחבל. בלילנבלום פינת פינס פתח אילן שיינפלד שילוב ייחודי של בית-קפה אמנותי ובר לגייז, שלקח לו זמן להבין מה הוא בדיוק רוצה מעצמו. היו ערבי הקראת שירה שכללו רק עשרה אנשים סביב שולחן, ואירועים אחרים שבהם היה צריך לשכור נערי גומי כמלצרים מרוב צפיפות. ודווקא כשהדברים קצת הסתדרו, התפריט בהרצה התייצב ואפילו לי יצא לקרוא על הבמה הקטנה והמאולתרת - דווקא אז החליטו השכנים שגייז שקוראים ספרים זה לא כוס הקפה שלהם, התאגדו ודאגו לסגור את המקום ולהרוס עוד פינה מתל אביב שלי.

חומוס ביפו
זה לא מקום אחד, אלא כמה, כי לכל אחד יש את ה'חומוס ביפו' שלו, וכולם מעדיפים את הפרטי שלהם (גם אם אף פעם לא זוכרים בדיוק את שמו). היה אחד ליד אצטדיון בלומפילד, שם היינו אוכלים 'משוואשה' ומספרים סיפורים; ועוד אחד בהמשך של יפת, במסעדה שמפוצלת לשתיים משני צדי הרחוב. בצפון יטענו כמובן שהחומוס של עכו לוקח, אבל ליפו יש יתרון חשוב אחד: עשרים דקות אחרי, אתה בתל אביב.


[1] שגם להם מגיע כבוד משלהם, אבל עכשיו תור תל אביב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/4/2009 23:22, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מונולוגים מהאמבט, אופטימי
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של פ.פ. ב-3/5/2009 13:28

---

תל אביב שלי [1]
עם חגיגות המאה לתל אביב, מצאתי את עצמי קורא בשקיקה את כל מה שיש לוויינט ולאנשים בכלל להגיד על העיר, ויותר מזה - רוצה לתרום את שלי. גרתי בתל אביב שמונה שנים (לא רצופות) אבל למדתי, ביליתי והסתובבתי בה הרבה יותר, והיא אחד המקומות האהובים עלי ביותר בעולם, ואחת הערים הייחודיות ביותר שאני מכיר. הבעיה של תל אביב היא שהיא קצת מכוערת מבחוץ: הרחובות הראשיים, הנראים לראשונה לעיני תייר מזדמן, צפופים, מוזנחים ומפויחים, והמקומות היפים סמויים מעין ביניהם.
לכן החלטתי (במסגרת אחת השיחות העצמיות באמבטיה) לכתוב פוסט שיעבור על המקומות שהם 'הכי תל אביב' מבחינתי, ויספר עליהם קצת. הכוונה בעיקר (אם כי לא רק) למקומות שאינם כל-כך מוכרים ומזוהים, ולא יופיעו בהכרח בכל מיני רשימות של אחרים (ומצד שני, לא פסלתי מקומות רק בגלל שהם פופולריים ו/או מוכרים). מהר מאוד, כשהתחלתי לאסוף את הרשימה, הבנתי שפוסט אחד לא יספיק, ולכן זו תהיה סדרה (של שלושה לפחות, נראה לאן נגיע). ובלי הקדמות מיותרות, להלן - תל אביב שלי, - חלק א': האתרים.


הגינה ברחוב יל"ג
רק בגלל שגרתי ברחוב גורדון, התברר לי שיש בתל אביב שני רחובות על שם המשורר י.ל. גורדון: רחוב גורדון המוכר לכולם, ורחוב קטנטן בשם יל"ג. אבל דווקא יל"ג הוא זה שמוביל לגינה קטנה, שקטנה וסמויה בין העצים, רחוק כל-כך מההמולה של כיכר רבין הקרובה כל-כך. איכשהו, הגינה מוכרת רק לתושבי הרחוב ואפשר לתפוס בה שלווה שחבל על הזמן.

חוף הצוק
את חוף הצוק אני חייב לחברתי ד', שנולדה וגדלה בתל אביב (או אם נדייק - בהדר יוסף) ולקחה אותי פעם דרך הנתיבים גדושי-הזונות של חוף תל ברוך אל חוף אחר, רחוק כל-כך מהצפיפות המייגעת של שאר חופי העיר (למרות שגם להם יש רגעים מקסימים, ולזה עוד נגיע). ה'צוק' המפורסם, שחוסם את החוף ומנתק אותו מהסביבה, יוצר פינת חמד שאפשר לשכוח בה את כל תנופת הפיתוח מסביב (או לפחות היה אפשר בשנות ה-90, אז הייתי שם לאחרונה).

רחוב גאולה
רבות מדובר על הטרגדיה שברחובות תל אביב שאינם פונים אל הים. רחוב גאולה אולי מדגיש את זה בהפוכה. הוא בדיוק באורך הנכון ובצורה הנכונה כדי להיות ירידה מושלמת מאלנבי לים. זה המקום שבו הדקדנטיות של אלנבי פוגשת בחופשיות של הבריזה, ובאורח טבעי לחלוטין נפתח שם בשנות ה-90 פאב חביב בשם X-ta, שהוקדש בין השאר להקרנות וידיאו מחתרתיות, ושם צפיתי בפעם הראשונה (והשנייה, והשלישית, והעשירית) ב'מופע הקולנוע של רוקי'. דקדנטיות וחופש אינדיד.

דיזנגוף סנטר
אחת הפנטזיות הגדולות ביותר שלי היא להשיג את התוכניות של דיזנגוף סנטר ולהריץ משחק D&D שהתוכניות משמשות לו כמפה. שינויי הגובה הלא-מורגשים, המעברים הסודיים (מעל ומתחת לאדמה) ותחושת הדיסאוריינטציה המובהקת כשאתה מגיע למקום אחר-אבל-מוכר (למרות שיכולת להישבע שאתה זוכר בדיוק איך מגיעים לאותה חנות ספרים/מתנות/נרות שבה היית בפעם האחרונה) - כל אלה יכולים להיות מושלמים למשחק. רק צריך למלא את החלל המרכזי בעשן מסתורי ולאכלס את סניפי 'קפה נטו' במפלצות מפחידות, והמשחק מושלם.

מרכז השחמט והגינה שמאחוריו, רמת אביב
שלוש מתוך שמונה שנותיי כתל אביבי עברו עלי ברמת אביב, ושם גיליתי אמת חשובה: ברמת אביב, הרחוב הוא הדרך הארוכה ביותר בין שתי נקודות. המחול הגיאומטרי המשונה של רחובות כמו רידינג, ברודצקי וטאגור משתלב במספר בלתי סביר של מעברים להולכי רגל, גינות ומעקפים, שדרכם ניתן להגיע מכל מקום לכל מקום הרבה יותר מהר משנדמה. האהובה עלי מבין דרכי הקיצור האלה היא זו שמובילה ישירות ממרכז הקניות של טאגור אל האוניברסיטה, וסמוכה למבנה חללי משונה העונה לשם 'מרכז השחמט'. שנים אחרי שהשתמשתי בדרך הזו באורח יומיומי כדי לא לאחר לאנליזה נומרית, חזרתי לשכונה כמנחה באו"פ וזכיתי לראות את המרכז מבפנים - מבנה נקי, מהודר וטכנולוגי, שנראה כאילו הוצנח כאן מהירח (או לפחות ממכון וייצמן). והוא עוד מוקדש לשחמט - פלא אמיתי בעידן של קיצוצים בכל דבר שמריח מ'תרבות גבוהה'.

רחוב ז'אן ז'ורס ואחרים
יש במרכז תל אביב כמה רחובות שמבהיריים למה היה מי שקרא לה 'עיר גנים'. כשנכנסים אליהם מציף הירוק את העיניים והצל את הגוף, וכל השרירים נדרכים כדי לחפש בית למכירה או להשכרה (אין סיכוי. התושבים יודעים בדיוק כמה שווה לגור כאן). הרחובות האלה כל-כך נסתרים וחבויים, עד שברוב המקרים אני רק זוכר בערך איפה נמצא הרחוב, ואפילו לא את שמו; פרט לז'אן ז'ורס שהוזכר לעיל, אני יכול לציין רק את רחוב דפנה (כל-כך הרבה שקט וירוק וכל-כך קרוב לתחנת הרכבת) ואת רחוב חיסין, שם היה סבא שלי גר, ובחודש אחד שבו גרתי אצלו בין שנות לימודים התארחו אצלי ידידים תל-אביבים ולא האמינו שהרחוב הזה נמצא כל-כך קרוב לדיזנגוף סנטר ולהיכל התרבות, והם לא מכירים אותו כלל.

הבית הצר בפינסקר
עכשיו אני באמת מאותגר לקסיקלית, כי אין לי שום מושג מה הבית הזה, למי הוא שייך ואיזו תופעה הוא מתאר. אבל אם הולכים ברחוב פינסקר (או כמו שהיו אומרים אצלנו, פין-סאקֶר) מכיכר דיזנגוף לכיוון אלנבי, ועוברים את בוגרשוב, פתאום מגיח בצד הרחוב בית צר להפליא בין שני חללים ריקים - חוויה אדריכלית מבלבלת, שתמיד נותרה אצלי במחשבה לפחות עד שהגעתי לאלנבי. שני מטר משם, אגב, שוכן בית הקברות ברחוב טרומפלדור, שם קבורים רבים מאותם חבר'ה שעל שמם נקראו הרחובות באזור, ויכול לשמש שיעור היסטוריה/סדנת כתיבה מושלמת.ואם אנחנו כבר באזור, רצוי לטפס את המדרגות המרשימות (כאילו אנחנו ברומא לפחות) לכיכר ביאליק, המלאה מבנים היסטוריים משוחזרים פחות-או-יותר, ואווירה אמיתית של 'כאן הכל התחיל' (למרות שזה דווקא לא שם, אלא יותר דרומה. אז מה).

נחמני פינת מלצ'ט (ובצלאל יפה, ומונטיפיורי)
(או 'הפינה של עלמא').
כשיוצאים ממכללת עלמא ולא פונים לכיוון יהודה הלוי אלא לעומק השכונה, מגיעים למפגש הרחובות הזה, שמכל צדדיו בתים ישנים ומקסימים, ובערב הוא נראה כמו איזו פינה אירופית שהועתקה איכשהו למזרח התיכון.
(בתגובות דיווחו לי כעת שהפינה היא בעצם כיכר, הנקראת 'כיכר המלך אלברט', ושעוד בתים בה עוברים שיפוצים, כך שבקרוב תהיה אפילו יותר יפה משהיא עכשיו)

מגדל שלום
ב'סיפורי סן פרנסיסקו' של ארמיסטד מופין, שואלת מרי אן, שרק התגלגלה לעיר הגדולה, את בעלת הבית הוותיקה גברת מדריגל "את מכאן במקור?" וזו עונה לה "את בסן פרנסיסקו. אף אחד לא מכאן במקור."
אותו דבר נכון גם לתל אביב. וגם אני, כמובן, לא תל אביבי במקור (גם אם נולדתי בבית היולדות של הקריה, אבל זה סיפור אחר), אלא קרייתי (מהקריות שליד חיפה, לא הקריה של משרד הביטחון) שעבר לעיר הגדולה. ולכבוד אותו ילד מהקריות שהיה נוסע עם ההורים לתל אביב, הכללתי את המבנה שהיה מזוהה באורח חד-משמעי עם אותן גיחות - מגדל שלום, אז הבניין הגבוה ביותר במדינה, ומבנה מרשים מאוד בעיניו של ילד קטן שנסע שעתיים מהצפון. שלא לדבר על זה שהיתה שם משחקייה מצוינת באחת הקומות העליונות. מעל לכל אני זוכר את השלט הגדול, 'מגדל שלום מאיר', ואת הרצון העז שלי להישאר בתל אביב עד הלילה, כדי לראות אם הוא באמת מאיר.

התיאטרון הערבי-עברי ביפו
כשהחלטתי לכתוב על עשרה אתרים בתל-אביב, תהיתי לגבי יפו. מצד אחד, אני ממש לא רוצה להנציח את החלוקה של העיר (בירושלים ובברלין זה לא עבד משהו), ולכן יהיה לא לעניין לא לכלול את יפו; מצד שני, אני בקושי מכיר את יפו, והאתרים שכן הייתי בהם - כמו מגדל השעון, או גן הפסגה - מוכרים ונדושים.
אבל אז נזכרתי בבניין התיאטרון, שם ביליתי שעות ארוכות בתכנון והפקה של ערבי שירה של 'הליקון' ושל פסטיבל 'שער' לשירה חדשה. מעבר לתפקידו כבמה לאירועי תיאטרון ושירה, המבנה הוא גם בית ערבי מרשים, עם קשתות שמשרות אווירה נהדרת, במיקום נפלא, ממש בקצה הצפוני של יפו העתיקה. ההגעה אליו ברגל פשוטה להפליא (באבולעפיה ימינה ואז ישר עד הים) ואילו ברכב צריך לנווט בכל מיני דרכים משונות ביפו העתיקה, כי הכל חד-סטרי, ואמנים ימצאו כל דרך ללכת לאיבוד ולאחר כמה שעות לבאלאנס, אבל מה לעשות - זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו.


וגם: גבעת היל - אתר ארכיאולוגי בצפון תל-אביב; הגלים המתנפצים בגן צ'רלס קלור; גינת דובנוב - ירק ופסלים מאחורי האופרה; הרחובות של העשירים סביב כיכר המדינה; לואי מרשל, אולי הרחוב עם הבתים הכי יפים בתל אביב; נווה צדק, כמובן; מוזיאון בית ראובן; ועוד מקומות ואתרים שונים ומשונים, שלהם יוקדשו הפוסטים הבאים.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/4/2009 00:52, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-24/4/2009 19:36

---

מלחמת המעמדות הגלובלית
כעיקרון חשבתי להפנות אליו כחלק מ'רשימת קריאה' מסורתית לפסח, אבל המאמר הזה חשוב מכדי שילך לאיבוד בין אחרים. זו אולי נקודת המבט המעניינת ביותר שראיתי על המשבר הפיננסי העולמי, תוך קישור מעניין שלו למחלות האמיתיות של הקפיטליזם במספר רמות.

הנתונים המובאים במאמר - ובעיקר אלו העוסקים בהתנפחות 'בועת הכסף', כלומר בעובדה שיש היום הרבה יותר 'כסף' בצינורות הפיננסיים מאשר העולם באמת מייצר, מזכיר לי קטע מ'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', שבו חבורת רואי חשבון וכלכלנים נוחתים על כוכב בראשיתי (למעשה, כדהא"צ הקדמון) ומכריזים על העלה כמטבע הרשמי, מה שמוביל לאינפלציה מטורפת (אאל"ט, בשלב מסוים עומד מחירו של בוטן ממחסני הספינה על שלושה יערות נשירים). [לינק לציטוט מדויק].

למעשה, המאמר הזה גורם לי לחשוב שמר קרל מרקס, שחזה שבסופו של דבר הקפיטליזם יוביל לפער מעמדות כזה שייצור מנגנון מהפכני - כלומר, מהפכה קומוניסטית - לא היה כל-כך רחוק מהאמת; רק שקנה המידה של המהפכה הזו הוא קנה המידה הגלובלי ולא הלאומי - כלומר, העולם השלישי הוא הפרולטריון שמרקס דיבר עליו, ומלחמת המעמדות כבר לפתחנו.

אולי בעצם הגורם שהכי הפריע להתגשמות תחזיתו של מרקס הם חסידיו, שפירשו את תורתו כאישור למהפכה 'כאן ועכשיו' (ועוד במדינות שלא היו מוכנות אליה), ובכך הפכו את המילה 'קומוניזם' (ובמקום מסוימים גם 'סוציאליזם') למילה גסה כל-כך, שעצם האזכור שלה הוא רעל לכל קמפיין בחירות. בכך, אפקטיבית, מנעו הקומוניסטים את התממשותה של מהפכה פועלית במערב, ואילצו את הקפיטליזם למצוא פתרונות בדמות העברת הייצור למדינות-של-עולם-שלישי, כדי שהקפיטליזם הצרכני ימשיך לדהור.

התהליך הזה גורם גם לכלכלנים אמריקניים לחוש שאמריקה מאבדת את הבכורה בעולם הכלכלי, ולאורו מעניין מאוד לקרוא את הראיון שהעניק נשיא איראן אחמדיניג'אד ל'דר שפיגל' (באנגלית). הנשיא האיראני חוזר שוב ושוב על הלגיטימציה שיש למשטרו מ'ארגון המדינות הבלתי מזדהות' המייצג בדיוק את אותו פרולטריון-בזירה-העולמית, ובכך מנסה למצב את עצמו כמנהיג המהפכה המרקסיסטית של המאה ה-21 (אף כי מדינתו היא התגלמות השמרנות האיסלמית). ללא פעולה נחרצת מהסוג המתואר במאמר הראשון אליו הפניתי, הפופולריות של אחמדיניג'אד ודומיו צפויה רק להתגבר בעתיד.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/4/2009 10:37, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, רשימת קריאה, אקטואליה
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-14/4/2009 14:34

---

זכות הצעדה
מצעד הימין באום אל פאחם מעורר אצל הטוקבקיסטים הפבלוביים קישור קבוע למצעד אחר, שגם אותו אישר בג"ץ - מצעד הגאווה בירושלים. לצד ההבדלים המשמעותיים בין שני המצעדים (שאעמוד עליהם בהמשך), יש ביניהם אכן דמיון עקרוני, וזו אחת הסיבות לכך שבג"ץ פסק באורח דומה בשני המקרים. אותו קו דמיון מקשר את שני המצעדים גם למצעד אחר, שלא נערך לבסוף, שם הנושאים העומדים לדיון ברורים וחדים אף יותר.
בשנת 1977 ביקשו חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית האמריקנית (בדיוק מה ששמעתם: ניאו-נאצים) להפגין את נוכחותם בשיקגו על ידי צעדה בפרבר סקוקי. בפרבר היה רוב יהודי ואחוז ניכר של ניצולי שואה, שמחו כנגד כוונתם של הניאו-נאצים לצעוד במקום. למעשה ביקשו הניאו-נאצים תחילה לצעוד בפארק בלב שיקגו, אך כאשר העירייה התנתה את השימוש בפארק בתשלום דמי ביטוח דמיוניים, הודיעו הנציונל-סוציאליסטים על כוונתם לצעוד ברחובות הפרבר היהודי.
נדמה שקשה לנסח מקרה יותר קלאסי של עימות בין חופש הדיבור, ההתארגנות וההפגנה לבין שיקולי 'פגיעה ברגשות הציבור'. המאיימים לצעוד נמנים עם הקיצונים המתועבים ביותר, המעלים על נס את הדמויות המזוהות ביותר בעולם המודרני עם הרוע המוחלט, והם דורשים לצעוד בדיוק במקום שבו מתגוררים הקורבנות הישירים של אותן דמויות. אפשר היה לחשוב שרגישות הציבור תיקח את הבכורה במקרה הזה, אבל בית המשפט העליון חשב אחרת: בהחלט דרמטית נקבע שהאיסור על הצעדה מנוגד לתיקון הראשון לחוקה, ושניתן לקיים את המצעד. עם זאת, כדי לצמצם את הפגיעה ברגשות התושבים, אסר בית המשפט על הצגת צלב הקרס, בכל צורה שהיא, במהלך המצעד.
המצעד עצמו לא נערך לבסוף [1] אבל ההחלטה העקרונית היא מה שחשוב. ההחלטה הזו היא יישום של משפטו הידוע של וולטייר, "אני מתנגד לדבריך מכל וכל, אבל אאבק עד מותי על זכותך לומר זאת". החלטת בית המשפט היא גם תקדים לכך שרגשות הציבור אמנם אינם עילה לאסור על חופש הביטוי, אבל עשויים להיות עילה להגבלה של *סגנון* המחאה, כדי לא לאפשר 'פרובוקציה לשם הפרובוקציה'.
ואם זכות ההתארגנות וזכות הדיבור עומדת לניאו-נאצים בסקוקי, הרי על אחת כמה וכמה שהיא עומדת למרזל באום-אל-פאחם. התנגדות לצעדה על רקע עמדותיו של מרזל היא צביעות מוסרית מהסוג שהימין נוטה להאשים בו את השמאל; אם חופש הביטוי יקר לנו, הוא צריך להיות יקר לנו בכל מקרה שמאיימים עליו, יהא אשר יהא מי שמנסה להתבטא באותו רגע.
ובכל זאת, יש הבדל מהותי בין סקוקי ואופ אל פאחם מצד אחד, לבין מצעד הגאווה הירושלמי מצד שני, וההבדל הזה הוא בדיוק הסיבה לחשיבותו של מצעד הגאווה. הסיבה שמצעדי סקוקי ואום-אל-פאחם כל-כך קשים לעיכול, היא שברור לכל בר-דעת שלא מדובר כאן על סתם התבטאות, אלא על פרובוקציה מכוונת. זאת מכיוון שהמצעדים אינם מייצגים, למעשה, *אף אחד* במקום שבו הם צועדים: לא היה סניף ניאו-נאצי בסקוקי ואין כהניסטים באום-אל-פאחם. הצעדות האלה לא נועדו להפגין נוכחות שקיימת באוכלוסיה אבל סמויה מעין, אלא להפגין נוכחות שאינה קיימת באזור, על מנת לעורר אותן תגובות רגשיות צפויות וליצור מהומה שתמשוך תשומת לב. לעומת זאת, בירושלים דווקא יש הומוסקסואלים ולסביות, כולל קהילה פעילה וענפה ומצעד הגאווה נועד בדיוק כדי להבהיר את הנקודה הזו, כדי לתת למי שמגלה את עצמו בעיר הקודש את התחושה שהוא לא לבד. לא תמיד קל להבחין בין התארגנויות מהסוג שחופש הביטוי שואף להגן עליהם לבין פרובוקציות שנועדו לנצל את חופש הביטוי, ולכן עלינו לדאוג עקרונית לשימורו של חופש הביטוי גם במקרי הקצה; אבל מצעד הגאווה, לדוגמה, הוא לא מקרה קצה ולא בטיח, אלא בדיוק סוג ההתארגנויות שחופש הביטוי נועד להגן עליהן.

[1] הניאו נאצים ביטלו את האירוע לאחר שהצליחו לשכנע את עיריית שיקגו לאפשר להם לצעוד בפארק העירוני, כפי שתכננו בתחילה.

נ.ב.: הפוסט האקטואלי הזה, שיאבד את האקטואליות שלו עוד יום וחצי במקרה הטוב, נדחק למקום שהיה אמור להכיל תמונות מטיול יום א'. אבל גם אלה עוד יגיעו.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/3/2009 20:11, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-25/4/2009 21:03

---