Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << מאי 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

5/2013

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

ספיישל

"I Wish I was special/But I'm a creep"

Radiohead, "Creep"


התחלנו השבוע לצפות בסדרה חדשה, שכולם מדברים עליה אבל אנחנו לא ידענו עליה כמעט כלום לפני שלחצנו Play. לסידרה קוראים 'גיבורים', וממבט ראשון (דהיינו, חמישה פרקים ראשונים) היא מזכירה מאוד את '4400', עוד סדרה חביבה עלינו: בשני המקרים מדובר על אנשים רגילים פלוס מינוס, שמגלים פתאום שיש להם כוחות מיוחדים, ושבגלל הכוחות האלה הם צריכים להציל את העולם. שהרי 'עם כוח אדיר, באה אחריות אדירה', כפי שלימד אותנו ספיידרמן, שלא לדבר על באפי, האקס-מן, דוקטור הו, ג'ק באוור וניצולי טיסת 'אושיאניק' - כולם אנשים שגילו בדרך זו או אחרת שהם מיוחדים, שיש להם שליחות, שיש להם מטרה אחרת מלכולנו.
הגל הזה של אנשים 'מיוחדים' גרם לי לחשוב על המושג הזה. עד ממש לא מזמן בהיסטוריה האנושית, המילה 'מיוחד' הלכה יד ביד עם 'חריג', ושתי אלה הלכו עם 'לא נורמלי', 'מופרע' ו'לכלוא אותם באיזו פינה חשוכה'. במשך רוב ההיסטוריה חלמה רוב האנושות את מה שמכונה 'החלום הבורגני': פרנסה, משפחה, יציבות, התאמה, השתלבות בחברה. נכון, היו תמיד מעטים שחיו אחרת, מחוץ לחוק או למוסר המקובל, וחלק מהם אפילו היה די מאושרים מזה; אבל זו לא היתה משאת הנפש של רוב החברה.
גם היום, כמובן, יש מי שחולמים על יציבות, בית, פרנסה וכסף. אבל יותר ויותר אנשים חולמים להיות מיוחדים: להיות כוכב רוק, זמרת מפורסמת, זוכה בתוכנית ריאליטי. או סתם לגלות שאתה קורא מחשבות/לוחם בערפדים/רואה את ישו בשנתך. וזה לא רק הכסף, הכבוד והפרסום: גילוי הייחוד הוא היום מטרה בפני עצמה.
לפני יותר ממאה שנה כתב דוסטוייבסקי רומן על איש שחשב שהוא מיוחד, ולכן לא חלים עליו החוקים הרגילים. כבר אז התברר שזה לא כך, ושגם אצל המיוחדים זוכה החטא לעונשו. גרוע מכך: המיוחדים חייבים לחיות חיים כפולים, ולעמוד הן בחוקי החברה הרגילים והן באחריות המוטלת עליהם בתוקף היותם מיוחדים. לפחות לפי הסדרות והסרטים שהזכרתי, זה ממש לא כיף להיות מיוחד. ועדיין, יש רבים שרוצים (אם כי, לפחות ב'גיבורים', יש גם כאלה שלא); וזה לא היה קיים לפני מאה שנה. אז, הדרך היחידה להיות special היתה להיות creep, כזה שמזהירים את הילדים ממנו לפני השינה.



נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/6/2007 18:24, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, מונולוגים מהאמבט
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/6/2007 21:12


למה ללמוד אמנות (או: למי קראת משויף?)
מפוליטיקה מדינית לפוליטיקה של השירה: מלחמת כתבי-העת בישראל לא נרגעת. אם לא מספיק שמתחת כל אבן שהופכים מסתתר כתב עת חדש לספרות (גללו למטה את הלינק), חולק (כך מתברר) בשבוע הספר 'בפיצוצייה של התרבות', עלון בהוצאת הליקון ובו שלושה מאמרים התוקפים (או אולי לא תוקפים?) את 'כתם' (או אולי את 'מעין'?); ומיד כבר חיבר צ'יקי ארד, עורך "מעין" טקסט תגובה ארוך ומפורט , מתובל הגיגים, קטעי שיחות והעלבות למכביר.

נדמה לי שצ'יקי הזדרז קצת לקבוע שהגיליון תוקף דווקא את מעין, ואני מניח שאפשר לסמוך על דבריו של אמיר אור, שציין כי " 'בפיצוציה של התרבות' לא באה לתקוף את מעיין. זו ברושורת מידע שהוצאה לשבוע הספר. אין לה "עורכים" והיא מכנסת שלושה מאמרים מתוך הליקון עם המידע האמור". נראה לי שאם בכלל עוסקים המאמרים בתופעת כתבי העת החדשים וההצהרתיים, ש'מעין' ו'כתם' הן רק שתי הדוגמאות הקולניות ביותר שלה.
למרבה הצער, את דעתי על הפמפלט/קונטרס/עלון/אסופה/ברושורה לא אוכל לכתוב בפוסט זה, ולו בגלל שבניגוד לתגובות עליו, הוא עצמו לא פורסם באינטרנט (מה שנראה, לפחות במבט ראשון, כטעות טקטית של הליקון). אבל לקראת סוף הפוסט שלו צ'יקי מנצל את ההדמנות להביע את דעתו על כיתות השירה של הליקון, ועל זה דווקא יש לי מה להגיד.
צ'יקי כותב ש"המשוררים שיוצאים מהסדנאות של הליקון הם משוייפים מדי ולכן לא מעניינים. בסדנאות מסירים מהם את מה שמעניין בשירה, את מה שמבהיל ושבור ומחוספס וראשוני ולא מעובד." ובמידה מסוימת הוא גם צודק: יש משהו מקבע ו'משייף' בכל מסגרת לימודית בתחום האמנות, כפי שיעידו בוגרי האקדמיה למוזיקה בתל אביב, בצלאל וקמרה אובסקורה. אישית, אני זוכר שבשנה הראשונה אחרי כיתת השירה מצאתי את עצמי כותב שירים מאוד 'סגורים', הרבה פחות 'מתפרצים' משכתבתי לפני כן, ולא טובים במיוחד; אלא שבנקודה מסוימת - אחרי תקופה של מרד במה שראיתי כמוסכמות כפויות מבחוץ - נוצר פתאום שילוב בין הדברים, ויכולתי להשתמש בכלים שלמדתי לבטא באופן מדויק תחושות אמיתיות, מתפרצות ופרועות כקודם. את הכלים שקיבלתי בכיתת השירה הטמעתי במלואם והפכתי לשלי רק שנים אחר כך, ורק אז הם באו לידי ביטוי אמיתי, לא כ'תרגילים' של 'תלמיד' אלא כשירים של ממש.
נדמה לי שההתייחסות הנפוצה (לא רק אצל צ'יקי) לבוגרי הליקון כ'משויפים מדי' נובעת מכך שפועלם נחשף בצורה המובהקת ביותר בחוברות של כיתת השירה, שמטבען תופסות את המשוררים כשהכוח ה'מקבע' בשיאו - כמו לשפוט בצורה אמנותית רסיטל סיום של זמר בבית ספר למוזיקה (ולא אותו זמר, על במת האופרה, שנתיים אחר כך). אין שום דבר 'משויף' בעיני בפואמה המצוינת של מאיה קופרמן שראתה אור ב'מטעם', בשירים האנרגטיים של חבורת 'חמישה גיליונות שירה', בפואטיקה המכשפת של שרון אס, בסגנון הייחודי של תמיר להב-רדלמסר או בטקסטים הבהירים והישירים של נוואל נפעא - כולם בוגרי הליקון, והרשימה עוד ארוכה. כפי שכותב צ'יקי, אמן אמיתי נמדד ביכולתו להתמודד עם הקיבוע, עם החוקים, עם ההיסטוריה של האמנות, ולעשות משהו משלו; יש בוגרים של הליקון שמתקשים לעשות זאת, אבל רבים אחרים בהחלט פורצים החוצה - וכשהם עושים זאת, יש להם כלים לבטא את עצמם הכי מדויק שאפשר, ומודעות לתחום שבתוכו הם פועלים.
אותם כלים ואותה מודעות הם חלק ממה שחסר בתיאור של צ'יקי; כי מה שקורה בכיתות השירה של הליקון (ובהרבה סדנאות כתיבה טובות אחרות) הוא בעיקר לא הסרה ושיוף אלא העברה של משהו חדש - קראו לזה טכניקה, מודעות, מערכת שיקולים או איך שתרצו. ההעברה הזו בוודאי מקבעת (כי היא באה 'על חשבון' בלגן שהיה שם קודם) אבל היא גם פותחת אופקים חדשים; ברמה הפשוטה ביותר, למשורר שהתנסה בכתיבת הייקו, סונטה ומרובע תהיה תיבת כלים מלאה וגדושה יותר בבואו לבטא את סבך הרגשות שבנפשו (או את מחאתו כנגד השלטון המושחת, או תיאור של ילדה אוכלת פרוסת לחם). ברמה הגבוהה יותר, תהיה לו מערכת שיקולים שלמה שאותה יוכל להפעיל (או: שממנה יוכל להתעלם) בבואו אל השירה. אני מאמין שצריך תמיד להיאבק בטכניקה, לחתור תחתיה ולשאול אותה שאלות קשות, שכן אחרת נוצרת באמת שירה משויפת, נטולת נשמה וטכנית; אבל כדי לעשות את כל זה, חייב האמן שתהיה לו טכניקה מלכתחילה.
נדמה לי שזהו אולי בסיס הניגוד בין האסתטיקה של 'הליקון' לזו של 'מעין': עיון בחוברות הקודמות של כתב העת ובפוסט של צ'יקי הביאו אותי למסקנה שאנשי 'מעין' שוללים את הצורך הזה, ורואים בטכניקה התייפיפות, או התהדרות ב"מטפורות רעועות שכבר שמעתי קודם" וב"בזיקת אזכורים של אירועים מהמיתולוגיה היוונית". כחלופה מציעים שם טקסטים 'בגובה העיניים', שלכתיבתם לא נדרשים לימוד והשקעה, והם באים ישירות מתוך 'המציאות'. מכאן גם נגזרת עמדת-האנטי לכיתות השירה - אם אין כל צורך בטכניקה, ממילא אין גם צורך לקבל את הרע שבסדנאות כתיבה (הנטייה להתקבעות) עם הטוב (לימוד כלים חדשים ופתיחת אופקים).
אפשר להתייחס לעמדה הזו כפוסטמודרניזם, ולהזכיר שהאמנות המודרנית העלתה על נס יצירות שהדגישו את הרעיון על חשבון הטכניקה ("רדי מייד" למיניהם). אך נראה לי שיש הבדל בין ויתור מודע על הטכניקה כדי להדגיש את הרעיון הטהור ביצירה מסוימת לבין ההכרזה על הטכניקה כולה, ועימה כל הֵקשֶר של היצירה לגוף החי של אמנות העבר, כמיותרת.נדמה לי שזה ה'ניהיליזם' שרואה אמיר אור בעמדה של 'מעין' (אם כי, מאחר שלא קראתי את מאמרו, ייתכן ואני טועה).
לימוד אמנות - בין אם בסדנא או תוך כדי קריאה עצמאית בשירת יפן - הוא חוויה שעלולה להיות מקבעת, כי היא חושפת אותנו לידע שכבר עבר עיבוד ויצא החוצה; אבל זו גם חוויה מפרה, דווקא בגלל ההתנגדות שנוצרת בנו למורה/לספר, שמתפרצת במקרים רבים בסופו של דבר דווקא בכלים שלמדנו מאותו מורה עצמו. אותו מתח כמעט-מיני של יריבות/משיכה, שצ'יקי איתר בחוכמה ב'מלחמת כתבי העת', קיים גם בכיתות השירה; כמי שחווה אותן הן מצד התלמיד והן מצד המנחה, אני יכול להעיד שיש בהן יותר מקורטוב של "יצורים מיניים, ראוותנים ונהנתנים, עם רעב אמיתי ותשוקה", ושהדינמיקה המשכרת שנוצרת מתוך המאבק המתמיד הזה מעניינת הרבה יותר מהשיוף הסבלני וה'נקי' שאולי מעלה בדמיון המושג הזה, 'כיתת שירה'.

תוספת:
המאמרים של אמיר אור ושל נועם וואהל (אל תתיחסו לשם 'איתמר הלוי' שהטעה גם אותי) עלו לרשת, ואפשר לקרוא אותם ישירות. כך התבהר לי גם שמדובר במאמרים שתוכננו לראות אור בגיליון הבא של הליקון 'רעב וגעגוע', והסיבה להוצאתם המהירה בנפרד היא כנראה רצון להגיע לקהל רחב יותר באירועי שבוע הספר.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/6/2007 00:25, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, אינטרנט
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-17/6/2007 01:54


על תקשורת והבנה
במהלך לימודי הגרמנית שלי (הן הפורמליים במכון גתה והן הלא-פורמליים כאן) נתקלתי מדי פעם במלים ובביטוים שנראו לי קשים מאוד להבנה אינטואיטיבית. כוונתי היא דווקא לא לדקדוק הגרמני המבהיל, שמבני המשפטים שלו מתעוותים לכל הכיוונים, אלא לכל מיני מילים בעלות משמעות שונה לחלוטין, שנהגות אותו דבר, או כמעט אותו דבר. למשל הפעלים können ו-kennen (להיות יכול ולהכיר), schwul ו-schwül ('הומו' והביל), schön ו-schon (יפה וכבר) ואחרים. בקריאה, חשבתי לעצמי, אפשר להבדיל ביניהן, או בין שתי משמעויות שונות לאותה מילה, מתוך ההקשר ובגלל שיש מספיק זמן לקרוא את המשפט פעמיים ולפענחו. אבל איך אגיע אי פעם למצב שבו אבין באורח מלא כשאנשים סתם מדברים גרמנית, במיוחד כשהם עושים זאת מהר, מחברים מלים, ומשנים את הגרמנית המוכרת לי במבטא הזארלנדי הכבד?איזה מין תהליך יקפיץ אותי מעל משוכת ההבנה?
כדי לנסות לגעת בשאלה הזו, חזרתי למקור, לשפות שאני יודע - עברית ואנגלית. גם בהן יש הרבה מלים שנשמעות בדיוק אותו דבר אבל יש להן משמעויות שונות, וגם בהן אנשים מחברים מלים ומדברים במבטא. שלא לדבר על להחסיר מלים ממשפטים או לא לומר אותם במלוא הדיוק הדקדוקי. איך בעצם תיתכן תקשורת כשהשפה היא כל-כך רב-משמעית?
המחשבה הזו הזכירה לי שני סיפורים מלפני שנים. הראשון התרחש כשאני ואבי הקשבנו לחדשות ברדיו, ושמענו את הקריין אומר את הטקסט הבא:
"לראשות מרצ נבחרה, כצפוי, שולמית אלוני. היא רק טענה שמטוס איראני חדר לתחומה."
רק אחרי שהסתכלנו זה בזה כמה שניות ותהינו האם האיראנים פיתחו מטוסי אולטרה-אולטרה-לייט ומה יש להם לחפש אצל הגברת אלוני, נפל האסימון והבנו שמדובר בשתי ידיעות שונות, שהקריין קרא ברצף: "לראשות מרצ נבחרה, כצפוי, שולמית אלוני./ *עיראק* טענה שמטוס איראני חדר לתחומה." עברית, ועוד בחדשות, אבל ההחלטה של עורך המהדורה לקצר את הידיעה על שולמית אלוני למשפט אחד כבר גרמה לנו לאי הבנה.
סיפור שני, בערך באותו זמן: שיחת טלפון ביני לבין ידידה חובבת נונסנס, שהייתי תמיד מנהל אתה שיחות משעשעות בטלפון, הופרעה שוב ושוב ע"י צפצופים, ביפים משונים וקולות גריסה. בשלב מסוים, כששאלתי אותה מה קורה, היא ניסתה לענות "אה, בזק הרסו לי את הקו." אבל מאחר שציפיתי לתשובה משעשעת, ואולי בגלל ההפרעות, היה לי ברור שהיא אמרה "אה, זה קרסולית הקו" ומיד הבנתי (באופן שגוי לחלוטין) שהיא המציאה יצור מיקרוסקופי שחי בקווי טלפון ומתקיים באמצעות אכילתם (ומכאן הקולות).

שני הסיפורים האלה (ובערך כל פרק של 'שלושה בדירה אחת') חושפים אמת שנוטים להתעלם ממנה: גם כששני אנשים מדברים אותה שפה, הם בהחלט עלולים לגמרי לא להבין זה את זה - לא רק במובן של "אתה לא מבין אותי" אלא במובן הפשוט של המלים שהצד השני אמר. זה נכון במיוחד דווקא לאנשים שחיים בקרבה רבה, ובדרך כלל התקשורת הטובה שביניהם מאפשרת לקצר, לוותר על כללי דקדוק מסוימים ולהשתמש בסלנג; ואכן, לא פעם ולא פעמיים אני מוצא את עצמי מגיע למסקנה שממש לא ייתכן שאסנת אמרה את המשפט האבסורדי ששמעתי, ומבקש ממנה לחזור על דבריה, בדיוק כמו שאני מבקש מדוברי גרמנית wie bitte?
יש משהו מעודד בכך שגם דוברי אותה שפה ברמת שפת אם לפעמים מצליחים לא להבין זה את זה; אולי זה אומר שהמרחק בין המצב הנוכחי שלנו לבין 'להבין גרמנית' הוא לא כזה פער כמו שנראה לי.





נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/6/2007 09:43, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מונולוגים מהאמבט, הגרמנים האלו...
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של punktchen ב-12/7/2007 23:43


קווים מנחים
(לקוראי הלא-משוררים: אף כי הפוסט הזה נוגע בעיקר בענייני שירה, נדמה לי שרובו יכול להתייחס - בשינויים המתאימים - גם לסוגים אחרים של אמנות, ולכן עשוי לעניין גם אתכם).


בסרט הנפלא Dead poets society ('ללכת שבי אחריו') יש סצינה שבה קורא המורה החדש רובין וויליאמס מספר לימוד (מומצא) לספרות. מחבר הספר, ג'יי אוואנס פריצ'ארד, מציג סקלה (למעשה שני צירים, אחד של חשיבות ואחד של איכות טכנית) לקביעת איכותו של שיר (במספרים!); באופן טבעי (אך מעורר השראה) קובע וויליאמס כי מדובר ב'שטויות' ומורה לתלמידים לקרוע את הדף מספרם. הסצנה נועדה להביא לאבסורד את הרעיון שניתן לקבוע, לכמת ולמדוד את איכותו של שיר כלשהו, ולהשוותו לאחרים. אך האם ניתן בכל זאת לגבש קווים מנחים כלשהם לשאלה מהו שיר טוב ומהו שיר פחות טוב (ובכללי - מהי אמנות טובה וגרועה)? ברור שלא רצוי להיגרר לאבסורד של אוואנס-פריצ'ארד, אך אם נתרחק ממנו ככל האפשר נמצא בצד השני את הרלטיביזם המוחלט, את המקום בו אין אמנות טובה ופחות טובה. במקום המפחיד הזה גרים יחד צ'ייקובסקי ובריטני ספירס, קפקא ורם אורן, פיקאסו ובאומן-בר-ריבנאי. הוא יכול להיות מעניין מבחינה סוציולוגית, אבל אי אפשר ללמוד ממנו כלום, ואני לפחות מסתייג גם אינסטינקטיבית ממסקנותיו מרחיקות הלכת.
בחלל שבין הערכה כמותית של שירה לבין 'איש הישר בעיניו יעשה' אפשר לדעתי בכל זאת לגבש מספר קווים מנחים ראשוניים, שמאפשרים ליהנות משירה וגם להעריך אותה, להשתפר בה, לבקר אותה וללמוד וללמד אותה. את הקווים האלה אפשר לחלק לסובייקטיביים ולחצי-אובייקטיביים (אני לא מאמין בקריטריונים אובייקטיביים לחלוטין לשיפוט שירה).

שיא הרגש
סוג ראשון של קריטריונים, או כלים לשפוט שיר, הוא הסוג הסובייקטיבי לחלוטין: שיפוט השיר לפי 'מה הוא עושה לי'. זוהי בדרך כלל התגובה הראשונה כשנתקלים בטקסט ('זה מרגש אותי', 'זה מזכיר לי...', 'זה מעורר בי כעס ותדהמה' או לחילופין 'זה עבר לידי'). בשיפוט הזה יש בעיות רבות מספור, אבל יש לו חשיבות עצומה: שיר שאינו מצליח לעורר תגובה רגשית לפחות אצל חלק מהקוראים, אינו יכול בעיני להיות שיר גדול, גם אם ירשמו לזכותו הישגים 'אמנותיים' רבים. מצד שני, שיר שמצליח לחדור את ההגנות ולגעת בקוראים מנוסים, שהתמודדו כבר עם טקסטים רבים - חייב להיות משהו מיוחד.
אבל שיפוט המבוסס רק על קריטריונים רגשיים סובייקטיביים נתון למספר בעיות. השיפוט הסובייקטיבי עלול להיות תלוי בדברים שאינם קשורים כלל לשיר - אלא ליחס של הקורא לכותב, לסיטואציית הקריאה, או להדהוד של הנושאים בהם עוסק השיר עם נושאים אחרים, וטקסטים אחרים, שמרגשים את הקורא. יתר על כן, 'רלטיביזם סובייקטיבי' מסוג זה אינו מאפשר בעצם ביקורת בונה על היצירה - הכותב לא יכול לדעת מה עשה טוב ומה בעייתי, מה עבד ומה נכשל, אלא רק הערכה כללית.

שירה חייבת לעמוד ולדבר
הסוג האחר של קריטריונים הוא מה שאני קורא לו קריטריונים חצי-אובייקטיביים. הם רק חצי-אובייקטיביים, כי גם אם נסכים שיש תכונה מסוימת המהווה מדד לשיר טוב, עדיין יכולים בהחלט אנשים שונים לשפוט אחרת את מידת הצלחתו של שיר מסוים במדד זה. עם זאת, ברגע שהקווים המנחים מוגדרים היטב, אפשר בהחלט לשאוף שברוב המקרים תהיה בין עורכים, קוראים ותיקים ומבקרים הסכמה מסוימת לגבי איכותו של שיר ולגבי הגורמים שהופכים אותו לשיר טוב, ועל הבסיס הזה אפשר יהיה ליצור דיון מקצועי על שירה.
אבל מה הם הקווים המנחים שיכולים לשמש כקריטריונים כאלה? ואיפה בשיר יש לחפש אותם? במידה מסוימת מחזירות השאלות את הכדור לידי ג'יי אוואנס פריצ'ארד, ששני המדדים שלו מייצגים את אחד הוויכוחים העתיקים בתולדות השירה (והאמנות בכלל) - מה חשוב יותר, הצורה או התוכן?
כל אחד מהגורמים האלה ייתן תוצאות מגוחכות אם ניקח אותו לקיצוניות: שיר על נושא חשוב מעין כמוהו (התחממות כדור הארץ, אלימות, אלוהים יודע מה), הכתוב בדימויים בנליים ותוך שליטה מינימלית בשפה אינו יכול להיחשב לשיר טוב; מצד שני, סונטה מושלמת מבחינה טכנית ומלאה מטאפורות מורכבות תיראה מגוחכת אם כל מה שאני רוצה להגיד הוא כמה חמוד הכלבלב שפגשתי אתמול (ללא שום רובד נוסף). על הנקודה האחרונה הזו ראוי להתעכב: כוונתי היא לא שיש נושאים שאינם ראויים לשירה, אלא שמבחינה תוכנית על השירה להתעלות מעל התובנות הבסיסיות ולגעת ב'משהו נוסף'. למשל בשיר הזה של וויליאם קרלוס וויליאמס, שלכאורה מתאר סיטואציה פשוטה ויומיומית, אך החיתוכים, והשימוש במלים מסוימות ולא באחרות, מוסיפים לו עוד נדבך, ואמירה מרתקת על מערכת היחסים בין הדמויותועל אינטימיות בכלל.
אבל להסיק מכאן ששיר צריך להיות 'טוב' גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן פירושו לחזור על הטעות של פריצ'ארד, רק בלי מספרים. השיר של וויליאמס, למשל, היה מפסיד הרבה מאוד לו היה מורכב יותר מבחינה צורנית (אם היו בו חרוזים, או מטאפורות מורכבות). קו מנחה טוב יותר הוא ה*התאמה* בין התוכן והצורה; כלומר שלכותב יהיה מה להגיד, ושהוא ישתמש בכלים הטכניים המתאימים ביותר לומר את מה שיש לו להגיד.
שתי מלים על "יהיה מה להגיד". הכוונה היא לא שלשיר יהיה מסר שאפשר לתמצת במשפט אחד. למעשה, שירים עם מסר שאפשר לתמצת במשפט אחד ('אני תומך בחיילי צה"ל הנלחמים בלבנון') הם בעיני שירים קצת פחות טובים, שכן למה לכתוב שיר שלם אם אתה יכול לכתוב אותו דבר במשפט יחיד? "יש מה להגיד", בעיני, פירושו שהמשורר התעמק בסיטואציה/באמירה מבחינה רגשית ו/או אינטלקטואלית, זיהה גוונים שונים בה, הקשיב לזרמי העומק שלה ועשה ככל יכולתו להעביר את כל המכלול הזה לקורא. דוגמה טובה לכך הם שירי האיקו - לכאורה תיאור טבע ותו לא, אך כוחם נובע מכך שהמשורר התבונן לעומק בטבע סביבו ובחר באופן שקול את הגורמים היוצרים יחד תובנה כלשהי על הדרך בה פועל העולם.
עוד מילה על 'התאמה' בין צורה לתוכן: אין זה אומר בהכרח שההתאמה ביניהם היא אחד-לאחד. יש שירים נפלאים שבהם הצורה מנוגדת לתוכן - למשל צורה סגורה מאוד בשיר המדבר על מאבק לחופש - אבל הניגוד הזה נוצר בכוונה, כדי שהעימות בין הצורה לתוכן ייצוק רובד נוסף לשיר או יחדד את העוצמה שבה התוכן עובר אל הקורא (שכן המאבק לחופש, למשל, מתעצם ככל שהמצב הקיים הוא כבול ומסוגר).

ישן מפני חדש תוציאו
הקו המנחה של 'התאמה בין שירה לתוכן' גם מתקרב בעיני לאידיאל שהציג ואלרי ודנתי בו בעבר. שהרי שיאו של השימוש המדויק בצורה כדי להעביר תוכן היא יצירת צורות חדשות וטכניקות חדשות (אותה 'שפה בתוך שפה' שואלרי מדבר עליה) כדי להעביר בדיוק המושלם את מה שיש לך לומר. כפי שאבידן כתב "לדייק במילים עד כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו".
האידיאל של ואלרי גם מכניס לדיון גורם נוסף, שמשמש במקרים רבים קו מנחה מקובל לאיכות בשירה ובאמנות בכלל - קריטריון החדשנות. החזרה הטכנית על הישג שכבר הושג (נניח, העתקת ציור של ון גוך) עשויה להיות תרגיל חשוב לאמן, אבל אין בה עניין רב מבחינת איכות אמנותית. ביצירה חדשנית עשוי התוכן להיות טמון בצורה, ובאתגר שהיא מציבה לקריטריונים הקיימים: עד לנקודה מסוימת, למשל, נכתבה רוב השירה המערבית בחרוז ובמשקל, והחריגה מכללים צורניים אלה היתה כשלעצמה אמירה בעלת תוכן.
עם זאת, בעיני חדשנות גרידא היא קו מנחה בעייתי לבחינת איכות אמנותית. בתחום האמנות החזותית, למשל, מרחיקה הגישה הזו את הקהל חובב-האמנות מהיצירות הנוצרות היום, ואת האמנים ממורשתם, באופן שיוצר ספק כלפי השדה כולו. ידידה שלנו שניסתה להתקבל כאן לביה"ס לציור התפלאה לגלות ש"הם בכלל לא מתעניינים בטכניקה, כל מה שהם רצו הוא לדעת אם יש לי רעיונות מעניינים". זו בעיני שגיאה, כי בשלב הלימוד חשוב להכיר היטב את הטכניקות הקיימות כדי לדעת מתי לחרוג מהם; לפני שעושים קוביזם, צריך לדעת לצייר עץ, בית, או קערת פירות. ויתור על לימוד הטכניקה, והדגשת החדשנות כקריטריון אמנותי, עלול להוביל לחדשנות שאין לה מה להגיד, או שאינה משתמשת בטכניקות קיימות שהיו מביעות יותר טוב את מסריה. במצב כזה, יצירה 'חדשנית לשם החדשנות' מאבדת את ערכה האמנותי והופכת לפרובוקציה בלבד.
יתר על כן, הסגידה לחדש יוצרת עולם שבו כל רגע יש מהפכה, ואין בו מקום לעבודה אמנותית שקטה ומעמיקה. אם נשווה זאת לרגע למדע, יהיה זה כאילו כל מדען ישאף לתגלית מדעית המשנה את העולם, ושמי שעובד בתוך הפרדיגמה (הגישה המקובלת השלטת, ראו " המבנה של מהפכות מדעיות" , מאת תומס קון) לא יחשב למדען כלל.
מצד שני, אני רואה חשיבות בשאיפה לחדש - ולו 'בקטן' - בכל שיר, ולהיאבק על מציאת הדרך המדויקת ביותר להעביר לקורא תחושות ומחשבות שמטבען אינן נכנעות בקלות למלים, גם אם פירוש הדבר הוא המצאת דרכים חדשות לגמרי (אבל בלי ניסיון מאולץ להמציא משהו במקום גלגל אם הגלגל כבר שם והוא בדיוק מה שאתה צריך). שיר שעושה ככל שביכולתו למטרה הזו, הוא בעיני שיר טוב.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2007 10:06, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סיפרותי, ביקורת
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-3/6/2007 05:34



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  9  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד