קולרבו (לך עם הכעס)
היום בבוקר עברנו חוויה קשה. אחרי שנראה כי באדיבות חברת הכבלים הגענו אל המנוחה והנחלה האינטרנטית, ויחד עם האח הלינוקסאי פתרנו גם את בעייית הרשת האלחוטית והפכנו את וודאפון לפיסת היסטוריה עצובה, ראינו לפתע - ללא כל אזהרה - את האינטרנט שלנו, משוש עינינו, שובק חיים לכל חי, בשני המחשבים גם יחד. מספר נסיונות עקרים להיאבק בטכנולוגיה הובילו אותנו אל מקור התקלה - הכבלים עצמם: המודם המהבהב הודיעו כי אין לו שום קשר עם החוץ וגם התמונה בטלוויזיה היתה איומה ונוראה.
במסגרת המערך המקובל של חוקי מרפי, התברר במהרה ש:
1. יום שבת בצהריים הוא המקבילה הגרמנית של יום ו' בצהריים - היום בו נוטה הכל להתקלקל, בגלל שרוב המתקנים ואנשי השירות כבר נמצאים בדרכם אל מנוחת הסופ"ש.
2. הדרך לשירות הלקוחות של חברת הכבלים רצופה הודעות מבלבלות בגרמנית, וכשחוצים אותן מגלים ששיטת השירות שלהם היא 'תשאיר לנו מספר טלפון וטכנאי ייצור אתך קשר." "מתי?" "אנחנו לא יודעים."
3. בשל כל מיני שינויים שעשינו לקנפג את המערכת, אינטרנט-הגיבוי שלנו (וודאפון המקוללת) לא עובד.
4. כל זה קורה בדיוק 24 שעות אחרי שהאח הלינוקסאי נעלם לעבר אמסטרדם.

התגובה הנכונה לכל העניין הזה, במיוחד אחרי שמצאנו דרך להפעיל אינטרנט מהנייד ובהתחשב בכך שלא הייתי במיוחד צריך אינטרנט לעבודה הבוקר, היתה צריכה להיות להמשיך לעבוד בשלווה עד הטלפון מהטכנאי, או במקרה הגרוע להרים שוב טלפון לכבלים ולשבת להם על הראש עד שיתקנו. אבל אותי זה הוציא מהכלים, ועורר אצלי מפלצת של כעס שהיה קשה מאוד להסתיר, וקשה מאוד לעקוף, וקשה מאוד להתעלם ממנה. גרוע מכל, הכעס נותר כמו גוש קשה בתוך הבטן, חסר אובייקט אבל שריר וקיים, גם אחרי שפתאום באמצע הצהריים האינטרנט חזר והכל (כך נראה) שב על מקומו בשלום. "אז מה נעשה עם הכעס הזה?" כמו ששואל ברי סחרוף.

וזה מביא אותי לגיבור הפוסט הזה, קוּלֶרבוֹ, שהוא דמות במיתולוגיה הפינית, וגם גיבור האופרה הפינית שראינו אתמול. עלילת האופרה שונה במקצת מהמיתוס, אך לשניהם קווים משותפים. קולרבו הוא בנו (או נכדו) של קאלרבו, והסיפור מתחיל כאשר יריבם המושבע אוּנטוֹ תוקף את הכפר, שורף את ביתו של קאלרבו והורג את כל בני המשפחה, פרט לקולרבו הקטן, אותו הוא אוסף לביתו ומגדל כעבד מושפל. קולרבו גדל כשבלבו כעס ורצון לנקמה, ובהגיעו לגיל בגרות מוכר אותו קאלרבו (שלא מוצא בו שימוש) כעבד לנפח אילמארינן. אלא שבניגוד לגיבורים-יתומים אחרים הגדלים אצל משפחה מרושעת וצמאים לנקמה, קולרבו אינו הופך לאביר אציל-נפש כאיניגו מונטויה, או לגיבור בעל נפש רגישה כהארי פוטר, אלא נעשה אדם גס, מר נפש ואלים (במלים אחרות - וילדע חייע). כך יוצא שכאשר ארוסתו הצעירה של הנפח משתעשעת ומכניסה אבן ללחם אותו היא אופה לו כצידה למרעה, הוא מאבד את צלילות דעתו ושוחט תחילה את העדר ואחר-כך אותה. כעת, כשהוא משוטט בעולם כרוצח, נודע לו שמשפחתו לא מתה אלא חיה מוסתרת בבקתה ביער, אך מזגו הפראי והכעס הבוער בדמו אינם מאפשרים לו לחיות בקרבתם בשלווה (מה גם שאביו מסרב להכיר בו בהיותו רוצח). כשהוא מתודלק בכעסים ישנים וחדשים, יוצא קולרבו לנקמתו באונטו, ושורף את ביתו ואת הכפר כולו; השנאה והכעס מכלים את נשמתו לגמרי, כך שגם כשהוא שומע שמשפחתו מתה (אביו יצא מדעתו, הרג את אמו והתאבד) אין בלבו מקום לצער. לבסוף, כשאש הנקמה עולה אל על, לא נותר לקולרבו אלא לשחוט גם את עצמו.
יש במיתוס (ובאופרה המבוססת עליו) הרבה דברים מרתקים, למשל ההכרה בכך שילד שגדל בקרב הורים שונאים ומתעללים עלול להפוך לאדם המונע בידי שנראה בחייו הבוגרים; אבל מה שפורט עכשיו על המיתרים שלי הוא הדחף של קולרבו, כשהסיבה לכעסו ולנקמתו ניטלו ממנו, ליצור לעצמו סיבות חדשות לנקמה, כי ככה הוא רגיל. הדחף הזה מכניס את קולרבו למאבק פנימי, בין הקול הקורא לו לנדוד ולהרוג לבין זה המחפש את האנושיות שבו, את העדינות, קול ששואל 'למה כל הקושי הזה?' (באופרה יוצג המאבק הזה היטב באמצעות דמות בשם קימו, לכאורה חברו הטוב של קולרבו, המשמש כשיקוף החלק העדין בנפשו). נדמה לי שסיפורי נקמה רבים - מהרוזן ממונטה כריסטו ועד איניגו מונטויה - אינם נותנים דין וחשבון על ההשפעה שיש לחיים בכעס ובשנאה על הנפש, ועל חוסר היכולת של מי שהתמכר לכעס לחיות עוד בתוך החברה.
כמובן, אין כעס על חברת הכבלים ככעס על רצח-אב, ואצלי נשארו עוד אי-אלו פינות (נו, טוב, הרבה פינות) שהכעס והמרירות לא השתלטו עליהן; אבל בכל כעס, גם קטן וגם גדול, יש אינרציה, והוא מנציח את עצמו גם אחרי שהגורם לו נעלם. לכעס כזה, שאין לו מקור ויעד, קוראים אלימות; איך מכירים באלימות שבפנים מבלי לתת לה להשתלט?


לקוראים שאוהבים פוסטים קלילים: אל תדאגו, הם עוד יחזרו.
לקוראת יעל: לא שכחתי אותך; הולכות ומתבשלות לי מחשבות על יחסי למדינות ישראל על רקע המעבר לכאן, בתשובה לשאלתך מלפני כמה פוסטים. זה תהליך אטי, אבל אני מקווה שבסוף יביא לתוצאה מוצלחת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 20:14, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, המחשב ואני, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-29/4/2007 22:46

---

תלוי בנקודת המבט

ויקיפדיה היא אנציקלופדיית-רשת שימושית, שכל אחד יכול לערוך (אבל לא כל עריכה נשמרת). הזכרתי אותה כאן כבר מספר פעמים, והפניתי אליה הרבה יותר. באופן מוצהר, הוויקיפדיה באנגלית (וכל אחיותיה) אמונות על עיקרון שנקרא "נקודת מבט נייטרלית" (Neutral point of view; בקיצור נמ"נ או NPOV) - דהיינו שהכתיבה על כל נושא תיעשה בצורה מרוחקת ונייטרלית ככל האפשר, על מנת שהערכים ישקפו עובדות והסכמות ולא אמונות ודעות פרטיים של הכותבים. מהי בדיוק נמ"נ הוא נושא לוויכוח ער בכל מקום שנפגשים בו שני וויקיפדים (וכמו אצל יהודים, לפחות שלוש דעות), ולא בכדי: ההנחה שאנציקלופדיה נכתבת מאיזו 'נקודת משען' חיצונית היפותטית, מעין 'מבטו של אלוהים על הקוסמוס' רחוקה מלהיות מדויקת, ואפשר לשלוף אנציקלופדיות נייר רבות כדי להראות שערכים רבים בהם משקפים היטב את נקודת המבט של כותביהם, שאינם בהכרח נייטרלי. הוויכוח על נקודת המבט (אם תרצו - על הנראטיב) מתחדד בוויקיפדיה, שמעצם היותה אינטרנטית ומתחדשת עוסקת יותר באנשים הנמצאים בלב החדשות ובאירועים שטרם יבש עליהם הדיו; אבל מחלוקות על נקודת מבט ועל נייטרליות עולות גם בערכים היסטוריים (למשל מלחמת העצמאות) או מדעיים (אבולוציה, מישהו?). ערן בילינסקי, אחד הכותבים הבולטים בוויקיפדיה העברית, פירט לאחרונה בבלוג שלו את התפיסה שלו לגבי ויקיפדיה. אם אני קורא אותו נכון, בילינסקי בעצם מודה שהשאיפה לנקודת מבט נייטרלית היא משימה בלתי אפשרית, ומאתר נכונה את נטייתה של ויקיפדיה לשקף את העמדה ההגמונית, אותה הוא מכנה 'קונצנזוס'. העמדה הזו משתנה, כמובן, משפה לשפה; הוויקיפדיה העברית, למשל, מבטאת היטב את הנראטיב היהודי-ציוני-אשכנזי-מרכזי, המנצח במאבקים עם נראטיבים אחרים משמאל ומימין: בוויקי העברית כל הארגונים הפלסטיניים (כולל 'כוח 17') הם ארגוני טרור, ואילו האצ"ל והלח"י היו רק 'מחתרות'; מצד שני, היישובים מעבר לקו הירוק הם 'התנחלויות' ולא 'יישובים' כפי שדורש הימין. בעצם, בכך שהוא מודה שוויקיפדיה משקפת את ההגמוניה, עושה בילינסקי שירות חשוב לשוליים; שהרי חשיפת העובדה שהנראטיב ה'לא פוליטי/לא מוטה/נייטרלי' הוא בעצם 'פוליטי/מוטה/לא נייטרלי' בדיוק כמו כל האחרים, ושהוא משרת לא קבוצת שוליים זו או אחרת אלא את ההגמוניה, שומטת את הדרישה לקבלתו של נראטיב זה כפשוטו על-ידי כולם, ובעצם שומטת את הקרקע מתחת להגדרתו כ'קונצנזוס' (בסיס משותף שעליו כולם מסכימים). בילינסקי עושה עוד צעד מרתק, ולאחר שחשף את ההטיה לטובת ההגמוניה בוויקיפדיה, הוא קובע כי זה גם מה שצריך להיות (דהיינו 'הרצוי הוא המצוי'). ההסבר הוא שאנציקלופדיה אמורה לשקף את הידע הקיים בחברה ולא לשאוף לשנותו. בכך הוא כמובן צודק, אך רק בהנחה ש'מה שהיה הוא שיהיה' ושוויקיפדיה אמורה להיות אנציקלופדיה ככל אנציקלופדיה אחרת, רק ברשת ועם גישה חופשית. בעיני זוהי גישה מצרה, ששוללת מראש את האפשרות שהמדיום החדש (הן האינטרנט והן פורמט הוויקי) ישנה גם את כללי המשחק, כמו שהמצאת הקולנוע, למשל, שינתה חלק מכללי המשחק במערכת היחסים בין אמנות ובידור. כוונתי אינה דווקא לכך שבוויקיפדיה צריכה לשלוט עמדה אחרת מהעמדה ההגמונית בחוץ (שכן אז זו פשוט החלפה של הגמוניה בהגמוניה) אלא שבזכות הפורמט האינטרנטי, שאין בו בעיות מקום, אפשר במקרים רבים לנהל משא ומתן בין נראטיבים שונים ולכתוב ערך שמכיר ביותר מאחד. אפשר לראות דוגמא מעניינת בערך טרור (כדאי להציץ בדף השיחה), שם נפתר ויכוח על הגדרות שונות של המונח באמצעות כתיבת פרק שלם על ההיסטוריה של הגדרת המונח ועל הוויכוח סביבו. זהו בעיני הדיאלוג שמאפשר הפורמט החדש, והמרתו בשיקוף ישיר של ההגמוניה המקובלת פירושה לרדד הרבה מהיתרונות של וויקיפדיה, וחבל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 02:31, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
תגיות בטכנורטי: מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/4/2007 09:11

---

מה אתה רוצה?

"חירות פירושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם"
ג'ורג' ברנרד שו

זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו בבחינת הבגרות בחיבור, בגיל 17, ומאז המשפט הזה רודף אותי. במבט ראשון הוא נראה מוזר: הרי החירות ('חופש' בשפה פשוטה יותר) היא מה שכולם שואפים אליו בעולם של היום, הפנטזיה והאידיאל שכולם אמורים לחשוק בו. חירות פוליטית, חירות תרבותית, ויותר מכל - אישית: החופש "לעשות מה שבא לי", "לא לתת דין וחשבון לאף אחד", "ללכת בדרך שלי" וכן הלאה. החירות היא היעד הטבעי שמציבים כשבאים לנמק את הצורך בכסף, המשחרר הגדול, או לחלופין את הפרישה מהעולם הגשמי ואת ההתכנסות למיסטיקה ('חירות הנשמה'). ואם כולם רוצים, אז למה אומר שו שאנחנו מ-פ-ח-דים?
התשובה נמצאת במשפט עצמו. חירות פירושה אחריות, ואנחנו מפחדים מאחריות. דרך אחת לפרש את הטענה הזאת היא הזווית המשפטית-מוסרית: אם בידינו זכות הבחירה - לעשות משהו או לא - ואם יש לנו חירות להחליט על מעשינו, אז אנחנו בהכרח נושאים באחריות המוסרית על פעולתנו, ולא יכולים להתחמק בתואנה ש'לא היתה ברירה' או ש'רק מילאתי פקודות'. כלומר, הבחירה בחירות היא בחירה בנטל כבד, בידיעה שמתישהו בעתיד ניתן את הדין על מעשינו בפני מישהו - בית-דין של מעלה או של מטה - ולא תהיה לנו האפשרות לגלגל את כל העסק על מישהו אחר.
אבל זה לא הכל. הפחד מאחריות על תוצאות מעשינו הוא מובן, אבל הוא מתבסס על קיומה של סמכות מוסרית חיצונית שכלפיה נישפט, כלומר על כך שהחירות עודה מוגבלת בעצם; חירות אבסולוטית היתה אמורה לשחרר אותנו מפחד החוק והמוסר. מצד שני, יש עוד אחריות שמביאה עמה החירות, וזו האחריות כלפי עצמנו. כי אם אני יכול לעשות מה שאני רוצה, הרי שמוטלת עלי החובה לענות כל הזמן, ובכנות, על השאלה "*מה*, בעצם, אתה רוצה?". אני חושב שכל מי שניסה לענות בכנות על השאלה הזו יסכים אתי שמדובר בשאלה קשה, ובאחריות כבדה לכל תשובה שניתן עליה. זו האחריות - והחירות - שכה רבים מפחדים ממנה.

"הבנאדם מתחתן, כי הממשלה לא יכולה להיות אשמה בהכל"
(בדיחה ישנה)

בציטוט שבו פתחתי יש משהו מאשים: כולנו, אומר שו, מפחדים לקחת אחריות, ולכן איננו מנצלים את החירות. אבל נראה לי שהוא קצת מגזים: חיים בחירות מלאה ובאחריות מלאה אינם רק קשים מנשוא אלא גם בודדים עד אימה. במקום להטיל בנו אשמה על ההשתמטות, אפשר לקרוא את המשוואה הזאת גם בדרך הפוכה, כלומר שכל מה שמגביל את החרות שלנו גם מקל בדרך קצת על משא האחריות הרובץ על כתפנו. על ההבנה הזאת מבוססת הבדיחה העבשה לעיל, בה מככבים שניים ממגבילי-החירות הנפוצים ביותר, המדינה/ממשלה והזוגיות. בשני המקרים, אותו גורם המגביל אותנו (בחוקים כתובים ובדרכים אחרות) גם מאפשר אותנו להאשים מישהו אחר בבעיותינו. כמו שהממשלה אשמה בכך שאנחנו לא מרוויחים מספיק, כך בן הזוג אשם בתסכולים שלנו, בחוסר ההתקדמות שלנו בעבודה, ובאלף תחומים אחרים. זה קורה הן במערכות יחסים בעייתיות (שבהן עשוי בן זוג אחד להאשים את השני בעיכוב התפתחותו האישית, ולנצל את האחריות הקולקטיבית של הזוגיות כדי להתחמק מלהכיר בחוסר היכולות שלו להגשים את עצמו) והן במערכות יחסים פתוחות ובריאות, בהן צד אחד ביחסים לוקח אחריות מלאה על תחום מסוים (נניח מסים או תיקונים באוטו) ומוריד מבן הזוג השני לחלוטין את האחריות הזאת.
הדבר המעניין כאן הוא שבעוד שהגבלת החירות בידי המדינה אינה נתונה לבחירתנו, הרי שזוגיות (בעולם הליברלי) היא בדרך כלל עניין של בחירה, ולא משנה כמה המשפחה תלחיץ, תמיד אפשר להחליט לא להיכנס לזוגיות וזהו. והרי המגבלות על החירות הכרוכות במערכת זוגית חמורות בהרבה מאלה שמשיתה המדינה: בעוד שהמדינה כמעט ולא מגבילה את מה שמותר לך לעשות בבית, בד' אמותייך ובלי לערב אנשים מלבדך [1], הרי שבמערכת זוגית תמצא את עצמך בשלב מסוים משנה את הרגלייך, את שעות השינה שלך ואת רשימת הדברים שאתה עושה על הבוקר מתוך פשרה עם רצונותיו של אדם אחר [2]. הקרבה כזו של החירות, מתוך החלטה, דורשת הסבר, ונשאלת השאלה האם ההפחתה בנטל האחריות היא הסבר מספיק.

"במאבק בין אהבה לחירות אישית אין לך סיכוי לנצח. גם אם תנצח, תפסיד את הדבר החשוב ביותר."
[קז'ישטוף קישלובסקי]

גם המשפט הזה מלווה אותי הרבה זמן, והרבה זמן עסקתי בלנסות לפרש אותו לעצמי. במשך שנים התלבטתי מיהו ה"אתה" שאין לו סיכוי לנצח. האם לאיש האוהב אין סיכוי לנצח, כי אם ינצח יפסיד את חירותו, שהיא הדבר החשוב ביותר, או - מה שיותר התאים לי באותה תקופה - שלחירות האישית אין סיכוי לנצח, כי האהבה תביס אותה כל פעם, ואם מישהו יתעקש לנצח, הוא יפסיד את האהבה, שהיא הדבר החשוב ביותר. אבל יש פרשנות שלישית (או וריאציה על הדרך השנייה) שעלתה אצלי בעקבות המחשבות על חרות ואחריות, והיא שהדבר החשוב ביותר שיפסיד מי שיתעקש על חירותו הוא את היכולת לוותר מדי פעם על האחריות ולהניח את משא העולם על כתפיו של אדם אחר. כי אם אין אף אחד שאתה יכול לסמוך עליו, שייקח מדי פעם חלק מהאחריות, העולם נעשה בודד מאוד ועצוב מאוד ובלתי אפשרי לקיום. וגם מי שקנאי לחירותו ומבין כמה הזוגיות מגבילה אותה יתקשה מאוד לשלם את המחיר הזה ועדיין לחוש שיש טעם לחיים.
האתגר האמיתי במערכת זוגית היא לנסות לשמר משהו מהחירות האישית ומהזהות האישית בתוך האחריות הקולקטיבית של ה'אנחנו'. להפריד בין המקומות שבהן עוברת האחריות לבן הזוג או לישות המשותפת המסתורית שנוצרת לבין המקומות שבהם מוטלת עלינו - עלי - החובה לשמר את החירות (ואת האחריות הבאה אתה) ולא להשתמט מחובתנו להיות חופשיים.

(קלי קלארקסון)

לא, אני ממש לא בטוח שזוכת 'אמריקן איידול' התכוונה למה שאני קיבלתי מהשיר הזה. אבל זה לא ממש משנה. השיר, למי שלא מכיר, הוא לכאורה (ואולי באמת) טקסט נדוש למדי על בחורה שהיתה מאוהבת עמוקות במישהו והוא עזב אותה, ועכשיו היא מבינה כמה טוב לה בלעדיו. ה'טוב' הזה הוא אותה חירות אבסולוטית, שמתבטאת במשפט המצוטט, "אני מקבלת מה שאני רוצה". אלא שבשיר באה השורה הזאת בדיוק בשיאו של הפזמון המוזיקלי, שיש בו - לפחות לאוזן שלי, שרוצה לשמוע את זה - משהו מיוסר, משהו שלא לגמרי שלם עם האושר והחופש המושלם שהשיר עוסק בהם. בתוך כל שיר ההלל הזה לעצמאות ולחופש הנשי, אני שומע גם איזשהו עצב הנלווה ל"אני מקבלת מה שאני רוצה". כי זה מפחיד, לקבל מה שרוצים. כי מה אני יודעת מה אני רוצה. כי איך אני יכולה לטפל ברצון הזה שהשתחרר עכשיו.
זה מזכיר לי את האי ב"הנסיך כספיאן" שבו מתגשמים חלומות. האם אנחנו באמת רוצים לעמוד בפני ההשלכות של התגשמות כל חלומותינו? האם אנחנו באמת רוצים להיות אחראיים למה שהרצון שלנו יעשה כשאין מי שינווט אותו, ישים לו גבולות ויתחום אותו?

"אדון לשונות החתולים/ השואל אותי מה אני רוצה/
לו ידעת כמה התרחקו חיי/ מדלפק הקסם הזה/ ואיך הסתבכה מאז בנפשי השאלה"
(אגי משעול)

אין לי תשובה לכל השאלות האלה. לפעמים אני חושב שאני לא חי מספיק, שאני לא משחרר מספיק את הנחש המפלצתי של הרצון, שאני מפחד לקחת עליו אחריות. לפעמים אני מרגיש שאני קנאי מדי לחירות האישית שלי ולוקח על עצמי אחריות, אשמה וחרדה שהייתי יכול בשקט להשאיר לאחרים. אני רק יודע שהשאלה "מה אני רוצה" היא שאלה מפחידה, מסובכת ומורכבת.

[1] כן, המדינה מגבילה את זכותך לצרוך חומרים מסוימים; אבל צריך לזכור שאין לה מערכת מרגלים 24 שעות ביממה (לפחות בדמוקרטיה), כך שגם מגבלות מעין אלה קשה לאכוף.
[2] כמובן שגם האחר משנה את כל הדברים האלה לפי רצונותייך, אבל אין בכך פיצוי; נהפוך הוא, המהלך עשוי לגרום לך לחוש לא רק כאסיר אלא גם כסוהר, וגם זו אינה תחושה נעימה.

*****
בפוסט הזה אני פותח קטגוריה חדשה, 'מונולוגים מהאמבט', שמקורה בתובנה מעניינת שהגעתי אליה, והיא שהפוסטים כאן מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה שאני פשוט ניגש למחשב וכותב, ויוצאים בדרך כלל הומוריסטיים, דיווחיים או מבולבלים; וכאלה שעולים לי כרצף מחשבות בזמן המקלחת, ומתגבשים לפוסט מסודר, עם התחלה, אמצע וסוף, כל מיני ציטוטים ועוד פרפראות, העוסק בנושא פילוסופי ומנסה לגעת בו מכמה כיוונים. כדי לציין זאת, בחרתי להכניס פוסטים מהסוג השני לקטגוריה החדשה, שמקור שמה הוא דווקא מנהגו של חתולנו טריסטן להיכנס לאמבטיה ולפצוח בסדרת יללות קורעות-לב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/4/2007 22:55, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, אהבה ויחסים
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/4/2007 18:26

---