החיים כקליידוסקופ
"המוח קולט 10 מיליון אירועים לשנייה
אבל משדר לתודעה שניים-שלושה.
אח חכם, גדול, וזהיר, המוח. שומר על
אחותו הקטנה מפני השיגעון."

(רחל חלפי, "מכתב גלוי לקוראי השירה")

צודקת. למעשה, התודעה ברוב המקרים מתמקדת רק באחד מתוך השניים-שלושה האלה, ושומרת על האחרים בשוליים, כמו בזווית העין. "יש דברים שקיימים בפנים אבל אנחנו לא מודעים אליהם", אמרה ענבל פרלמוטר, ואולי לזה היא התכוונה: לכל הרשמים שקולט המוח, אם מבפנים ואם מבחוץ, אבל אינם מרחפים למודעות אף פעם.
התודעה שלי מדלגת מהר מאוד בין מודעויות, נתפסת די מהר לזרמי מחשבה, רגש וחוש שונים. אבל היא גם ממהרת להינעל על אחד מהם ולנתק קשר עם כל האחרים שקורים בו-זמנית (שמו שיודע כל מי שניסה לדבר אתי בזמן שאני קורא ספר/מרוכז בעבודה/משחק במחשב. בזמנים שבהם הרגשות סוערים, התכונה הזו גורמת לי להזדהות עם רגש או מחשבה אחת ברגעים האלה, ואז למצוא את עצמי נסחף בחרדה או ננעל על המחשבות הרציונליות ומתעלם מהחרדה - ושניהם בעייתיים.
אולי דרך אחת להיות יותר 'בעין ההוריקן' כפי שתיארתי היא לנסות לשבור את הכלל הזה. בניגוד לתפיסת הזן, הדורשת לא להיות מודע לכלום, נראה לי שאחת הדרכים להימנע מהזדהות עם הסערה הוא לקחת מרחק ולנסות להיות מודע לכמה שיותר זרמי-מחשבה בו-זמנית. לא רק המחשבה הרציונלית, לא רק הרגש, לא רק החרדה - אלא גם רעש המכוניות הנוסעות בחוץ, איך שהתקרה נראית באור הזה, וכל מיני מחשבות שמתחבאות מתחת לשטיח. המודעות לכולם מאפשרת לראות אותם בפרופורציה, ולא להיסחף יותר מדי לכל אחד מהם - וזו אולי דרך להישאר מחובר לעולם מבלי לאבד את יציבות העצמי.
עם זאת, רצוי לא להתיר את החגורה יותר מדי, שהרי מודעות לכל 10 מיליון הדברים שקורים מובילה לשיגעון מסוג אחר, זה שחלפי מזהירה ממנו. אבל נראה לי שהמוח המיומן לא יאפשר בכל מקרה תודעה כזו, כך שאין סכנה אמיתית.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/8/2007 09:37, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/8/2007 18:18

---

התעטשויות והוריקנים
אאאאאאאאאאאאאאא-פצ'י!
יש משהו מאוד משחרר בהתעטשות. היא מוציאה החוצה את כל מה שהיה אגור בפנים, בבת-אחת, בלי התחשבות, בלי התנצלות ובלי עריכה. היא מגיע מתוך עומק המחלה, מתוך עומק הכאב, ומביאה להקלה מיידית.
אבל האם זו אמנות?
רוב הסיכויים שאם אתעטש על מישהו הוא יהיה עסוק בקללות נמרצות ובניסיון נואש לנקות את עצמו, ולא יודה לי על החוויה האמנותית.

טקסט שנכתב מתוך סערה רגשית, ללא התחשבות וללא בלמים, הוא כמו התעטשות: הוא כנה, משחרר, רב-עוצמה. הוא חיוני לתפקוד הרגיל של המערכת, וצריך ללא ספק לכתוב אותו, ולכתוב אותו שוב ושוב. אבל הטקסט הזה כשלעצמו אינו יכול להיות זה שיעביר את החוויה האמנותית הלאה, או יתקשר אותה למישהו; מעצם הווייתו, טקסט כזה הוא עיטוש, יריקה, אנרגיה לא מכוונת וחסרת מטרה. הוא עשוי להיות מעניין בתוך יומן, עבור מי שחוקרים (בעתיד) את הווייתו המעורערת של הסופר, אבל הוא אינו באמת חלק מהאמירה.

הסערות הרגשיות הן כמובן דלק לכתיבה, אבל הכתיבה לא מתבצעת במהלכן. כפי שכתבתי לפני שני פוסטים, השיטה הרגילה שלי היא "לעבור דרך המונסון" - להקצין את המצב הרגשי הקשה, להביא אותו לאבסורד, ואז להגיע לשקט שאחריו, לאיזה Peace of mind שנמצא בצד השני, שם יש איזה אי בודד עליו אפשר לשבת ולכתוב, מתוך השקט, את הוויית הסערה בדיוק-בדיוק (אפשר להשתמש אז ב'התעטשויות' משיא הסערה כחומר גלם, או שלא).

במודל הזה יש כמה בעיות. ראשית, הניסיון להפוך את הסערה לגדולה יותר כדי לעבור כבר דרכה ולהגיע למה שנמצא בצד השני עלול לגרום להתמוטטיות ולהתעצבנויות שאינן נוחות במיוחד לאנשים קרובים (וגם מקשות על ביצוע עבודה יעילה). שנית, מונסונים הם דבר ארוך מטבעו, ואם מחכים יכול להיות שתחושת הסערה תלך לאיבוד לפני שנגיע לאי השקט בסוף. שלישית, יש בכל זאת משהו בכנות הטוטאלית של אמצע הסערה, של ההתעטשות, שהמקום שאחרי מתקשה להחזיק אותה יותר מכמה שורות.

בדרך-לא-דרך הוצע לי רעיון אחר, וגם לא יש מטאפורה מטארולוגית: הוריקן. להוריקן, כידוע, יש בתוכו - במרכזו - 'עין' שבה הכל שקט ואין רוחות או גשמים. ככל שההורידן חזק יותר, כך יש יותר סיכוי שאכן יש לו עין שקטה כזו. הרעיון, אם כך, הוא לשבת בעין ההוריקן: להיות כל הזמן בתוך הסערה, אבל במקום שקט ומודע, הצופה על כל הרגשות האלה אבל לא מזדהה עם אף אחד מהם. יש הבדל גדול בין התמונה הזו לתמונה הקודמת, כי כאן אין שום צורך להגיע למצב הדמיוני שבו הסערה שוככת.

השאלה היא אם זה אפשרי.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/8/2007 00:31, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, שחרור קיטור
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/8/2007 14:40

---

גשמי מונסון
בשבוע האחרון מסתובב לי בראש שיר פופולרי בגלגל"צ, ששמו monsoon. זה משגע קצת את אסנת, כי מה שנתקע לי בראש זה לא ממש השיר אלא רק שורה אחת מהפזמון שלו - go through the monsoon. אז ניסיתי להבין למה השורה הזו תקועה לי בראש.
מונסון הוא מונח גיאוגרפי המתייחס לכל מיני זרימות אויר עונתיות בהודו ובדרום אסיה, שיכולות להיות רטובות, יבשות ומה לא. אבל התפיסה המערבית, המונסון הוא קיצור ל'גשמי מונסון' - כלומר לעונת הגשמים הקשה המתרחשת לפעמים בהודו וגורמת להצפות ולאסונות. מונסון הוא לא סתם סערה, אלא הרבה מאוד גשם ולהרבה מאוד זמן.
ואם כך, מה הכוונה בלעבור 'דרך המונסון'? נראה שאין מדובר סתם בהליכה מצד אחד של חזית קרה לשני, אלא בתהליך שעלול לקחת זמן רב, ושעיקרו הליכה לתוך ההרבה-הרבה-גשם-שנראה-כי-אין-לו-סוף בתקווה שיש משהו שמחכה בצד השני. וזו תחושה שתמיד עשתה לי משהו.
בשיר "מי שחלם" (להבדיל) מופיעה השורה "מי שעבר את כל הלילה וראה אור יום". הלילה כאן מטאפורי למלחמה, ושניהם משחקים את תפקיד המונסון: משהו קשה, ארוך, אינסופי-למראה, שצריך לעבור דרכו ולהגיח מצדו השני. אם נניח לרגע למטואפורות, אפשר לחשוב על התמודדות עם כאב קשה - אובדן, טראומה, גמילה, פרידה. כשנתקלים במשהו כזה, הגישה שלי היא תמיד לנסות 'לעבור דרכו': לא להתעלם ממנו, להדחיק, להניח בצד ולהמשיך לתפקד (מצד אחד) אבל גם לא לטבוע ולהתבוסס בו (מצד שני). אלא לנסות ללכת דווקא אל המקום הכי כואב, הכי קיצוני, כדי לעבור דרכו להגיע אל השקט שאחריו, אל האור בסוף הלילה, הרגיעה שבסוף המונסון.
זה מהלך שנוגד את ההיגיון וגם את הרגש הטבעי. אבל אם צדק שלום חנוך ו"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", הרי שהליכה אל תוך האפלה והכאב הכי קשים היא הדרך לצאת מהם, ואולי אפילו להתחזק מהם. ידידה שלי, שעובדת כדוּלָה (מלווה ללידה), אמרה שהיא ממליצה לנשים על לידה טבעית (ללא אפידורל) בגלל שבדרך כלל המעבר דרך הכאב מעצים את האישה, גורם לה לדעת למנה הגוף שלה מסוגל ומחזק את הקשר שלה אתו. באיזשהו מקום, הכניסה המכוונת אל תוך הכאב הנפשי נועדה לאותה מטרה - בשביל לעבור את השינוי הגלום בכאב הזה, לעבור דרכו בעיניים פקוחות ובלי לברוח.

(בפוסט הבא - הוריקנים)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/8/2007 01:12, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/8/2007 17:49

---

קהל וקהילה
אמנות זקוקה לקהל
אפשר לשיר באמבטיה, לכתוב למגירה, לשרבט קשקושים במחברת, אבל זה פשוט לא זה. כי אמנות היא תקשורת, ובלי מי שישמע אותה היא פחות מהעץ הנופל ביער הריק (פחות - כי אין בה שום דבר טבעי והיא נידונה לרתוח ולאכול את עצמה).
אין זה אומר בהכרח שאמנות זקוקה לקהל גדול. לפעמים מספיק אדם אחד, סבלני מספיק, לפחות בשלב ראשון. אמנות יכולה לבקש לעצמה קהל רחב או מצומצם: אם כתבתי שיר בעברית, הדורש לצורך הבנתו הכרה מעמיקה הן של כתבי שייקספיר והן של בהאגאוואד-גיטה, צמצמתי את הקהל הפוטנציאלי שלי לקבוצה קטנה מאוד (אבל לא אפסית); אם הקלטתי שיר פופ מהיר וסקסי בספרדית, עם מלים בינלאומיות, כמו זה למשל, הקהל שלי יהיה קצת יותר רחב (אבל יש סיכוי שאחמיץ את שלושת הפרופסורים שהתלהבו מהשיר הקודם).

קהילות קדושות
המושג 'קהילה', למרות השימוש האינטרנטי הרב בו, הוא מונח ותיק מאוד. ה'קהילה' היתה קבוצת האנשים המתגוררים באותו מקום וחולקים אותו בית תפילה ואותה אמונה. באנגלית יש אפילו דמיון בין המילה community ל-communion (טקס המיסה), והמקור לשניהם היא המילה common (משותף) - רמז לכך שהמשותף הוא בעצם האמונה הדתית, הביקור השבועי באותו בית תפילה. מושג הקהילה התפתח בתקופה שבה אנשים הכירו היטב את שכניהם, ויצרו קשרים ענפים עם מי שגר בסביבה, אבל לעתים רחוקות הכירו בכלל מישהו שגר רחוק מהם (ההפך מהמצב היום, פרט ליישובים קטנים במיוחד). הקהילה, במלים אחרות, היא הגדרה מקומית ודתית.
הניתוח הבלשני בעברית אפילו יותר מעניין, כי הוא חושף את הקשר בין 'קהל' ל'קהילה'. שהרי הקהילה היא בעצם הקהל אליו פונה החזן בבית הכנסת; גם היום, כשמדובר בערים גדושות אדם, עוד מדברים בעולם הדתי על 'ק"ק (קהילה קדושה) בני ברק' למשל. דרך העברית אפשר גם לעמוד על ההבדל בין קהל לקהילה, הבדל שמקורו בסדרי הגודל. 'קהל' הוא קבוצה גדולה מאוד, לעתים אף כלל היהודים באשר הם ('קהל ישראל'), ואילו קהילה היא קטנה ומקומית. אבל ההבדל הכמותי הזה יוצר גם הבדל איכותי: בעוד שקהל הוא קבוצה גדולה שאין בהכרח קשרים בין חבריה, והמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא מי שהם מקשיבים לו (באנגלית audience מתקשר לשמיעה), הרי שה'קהילה', מעצם היותה מקומית, קטנה וקבועה, היא בסיס לקשרים הדוקים וענפים בין חבריה, לאו דווקא על בסיס הקשבתם לחזן/למטיף/לכוכב הרוק. ההבדל בין קהל לקהילה, אם כך, הוא זה שבין אינטרקציה חד-כיווניתף שיש בה רק 'משדר' אחד, לבין 'רשת' רב-כיוונית של קשרים ויחסי-גומלין.

גילדות, קומונות ואתרי אינטרנט
הקהילה המסורתית לא התפוררה רק בשנים האחרונות; השינוי בה התרחש עם המהפכה התעשייתית ואף קודם לכן. מעבר לערים, ניכור, היחלשות הדת - כל התהליכים האלה פירקו במידה רבה את עיקרון הקהילה ההומוגנית, בה כולם מכירים את כולם. אבל אז התברר שהצורך בקהילה לא נכחד, ואנשים המשיכו להתחבר בקבוצות רב-כיווניות על רקע משהו משותף, למשל מקצוע (גילדות ו'קהילות מקצועיות') או אידיאולוגיה (תוך שימוש בעוד מילה מאותו שורש - קומונה). לבסוף (ואני מקצר פה תהליך של מאות שנים לכמה שורות, יסלחו לי ההיסטוריונים) ייתרה רשת האינטרנט לחלוטין את הצורך במקום פיזי , ואפשר לקהילות להיווצר על כל בסיס משותף שאפשר לחשוב עליו, מספרי 'הארי פוטר' ועד איסוף צדפים. ה-common interest נשאר הבסיס היחיד להגדרת הקהילה; אך מה קרה בינתיים ל'קהל'?

קהילות אמנותיות
אמנות זקוקה לקהל. האמירה הזו מבוססת על הנחה סמויה של מודל בו קיימות שתי ישויות נפרדות ולא-סימטריות, ה'אמן' וה'קהל'. כמו בהופעת רוק בפארק: האמן עומד על הבמה, כל התאורה עליו, ולו התפקיד הפעיל היחיד; תפקידו של הקהל מצטמצם למחיאות כפיים ולתשואות נלהבות. בין שני אנשים זרים העומדים זה לצד זה בהופעה של דיוויד בואי יש אולי שותפות גורל רגעית, אבל הם אינם מקיימים שום אינטרקציה אמיתית (לא הרבה יותר משני זרים בתחנת רכבת).
לעומת זאת, אם נדמיין לעצמנו אינטרקציה קהילתית, הרי שהיא נראית כמו מפגש בין חברים בסלון: מישהו מספר בדיחה, וזה מזכיר למישהו אחר סיפור מעניין, והשלישי מוסיף אנקדוטה שקרא היכנשהוא, וכך נמשך הערב. במודל הזה, לכל סיפור יש קהל קטן - הקהילה עצמה - ומאחר שכבר החלטנו שגודלו של הקהל לא בהכרח קובע, מה מונע מכל אחד מחברי הקהילה להביא ל'סלון' את יצירתו האמנותית? והאם אין זה פתרון נפלא לצורך הנואש בקהל, המתנגש בקושי העצום 'לצאת החוצה' (להוציא ספר, תקליט, מופע)?

אלא שכשחושבים על קהילה אמנותית, עולה השאלה אם כל המשתתפים בה חייבים להיות אמנים. האם המודל הוא זה של 'חבורה ספרותית' (כמו שהיו בפאריז ואפילו בישראל בזמנו), של קבוצת אמנים העובדים לקראת תערוכה משותפת, של להקת תיאטרון? כי בקבוצה כזו, שכולם בה אמנים, נכנס גם האגו לפעולה, ובמקום קשב הדדי ואינטרקציה קהילתית אפשר להידרדר למאבק תמידי על המרכז, על תשומת הלב, על עמדת האמן הניצב על הבמה ומרביץ תורה בקהלו. בהקצנה מכוונת, אפשר לשאול איך מייבאים מודל של אינטרקציה רב כיוונית לחבורה של מגלומנים?

קהילות נושאיות וקהילות עצמוניות
מקורה של הקהילה, כפי שכבר צוין, במשהו המשותף, ה-common ground. ורוב הקהילות אכן מרוכזות סביב נושא או גורם המשותף לכל חבריהן. בין אם מדובר בפורום אימהות, בגולשי עין הדג או בחבר'ה מהמילואים, יש נושא משותף (אימהות, סרטים, המילואים) שסביבו כולם נעים. אבל לפעמים נוצרות גם קהילות שהקשרים בתוכן מורכבים יותר, ברמת 'זה הכיר את זה שהכיר לי את ההוא' וכן הלאה (לפני שנים הייתי חבר בקהילה כזאת; קראנו לה 'הביפ'). בשלב מסוים מפנים את מקומם הקשרים הנושאיים (שאולי היו קיימים בתחילה) לתחושת קהילה שנובעת מבפנים ולא מהגדרה חיצונית, והקהילה מתקיימת 'באופן עצמוני'.
קהילות אמנותיות הן לרוב קהילות נושאיות, כשהנושא הוא תחום האמנות הספציפי. מסיבה זו הן הופכות במקרים רבים לקהילות מקצועיות, הנפגשות כדי לדון בצדדים המקצועיים של היצירה, בטכניקה. אצל משוררים הן הופכות ל'קבוצות עריכה' (הייתי גם בכמה כאלה). בצמצום הקהילה לעיסוק המקצועי יש הרבה רווח והזדמנויות ללמוד, אבל הוא בא על חשבון האווירה הנינוחה של 'שיחת סלון', וגורם לחיכוכים (כי בסופו של דבר כולם פועלים באותו שדה אמנותי קטן, והצלחתו של אחד עלולה לבוא על חשבון האחרים). סכנה אחרת אורבת במקרה שאחד מחברי הקהילה מצליח או מוכר יותר מחבריו, ואז האינטרקציה עלולה לגלוש למודל ה'סדנא', ובמקום קהילה נחזור ל'קהל' - במקרה זה 'X וקהל חסידיו'.

נשאלת השאלה, איך מגיעים לקהילה אמנותית 'עצמונית'? השאלה היא כמובן מכשילה, כי אין שום 'מתכון' המאפשר 'להגיע' למצב כזה. אבל לי יש תחושה שאינטרקציה קהילתית רב-כיוונית אפשרית כשהאמנות איננה קו התקשורת היחיד; כשהקהילה אינה מגבילה את עצמה לאמנים בלבד (וכך גם מתחמקת מהצורך המטריד להגדיר מיהו אמן); וכשהיוצרים החברים בקהילה עושים זאת בדרכים רבות ושונות, שכל אחת מקבלת את הכבוד המגיע לה.

הערות:
1. בזמן הכתיבה שעשע אותי הדמיון בין הדיכוטומיה קהל/קהילה לדימוי הקתדרלה והבזאר מתחום התוכנה.
2. הפוסט הזה חייב תודה לכל המגיבים על הפוסטים האחרונים, שהאינטרקציה ביניהם נתנה לי את הרעיון.
3. כן, חזרתי לקוהרנטיות. לפעמים זה איך שהמח שלי עובד.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/7/2007 09:37, ושייך לקטגוריות אמנות, אטימולוגיה בשקל תשעים, מונולוגים מהאמבט
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-15/7/2007 09:51

---