Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << מאי 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

5/2013

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

חסומים
אחד המאפיינים המובהקים של מערכות הבחירות האחרונות בישראל הוא המיאוס מהמערכת הפוליטית. אולי בגלל הבחירות החוזרות-ונשנות ללא שינוי משמעותי במסרים ובדמויות, ואולי סתם כתסכול מהמצב הלא-משהו, שוב ושוב חוזרות המנטרות 'אין למי להצביע', 'נמאס מפוליטיקאים', 'צריך משהו חדש' וכולי. התסכול המתגבר הזה מתבטא בירידה משמעותית באחוזי ההצבעה, אבל בניגוד למה שאפשר אולי לצפות, לא מוביל למסקנה המתבקשת, הלוא היא הצבעה בעד מפלגות חדשות ומועמדים חדשים.
ולא שחסרות אופציות: בשנים האחרונות רצו לבחירות (ונכשלו) הצעירים האידיאליסטיים וחדורי-ההתלהבות של 'ישראל אחרת'; עוזי דיין, איש 'נקי' ובעל עקרונות ממשפחה טובה, ומפלגתו 'תפנית'; 'הירוקים', מפלגה המיוצגת בפרלמנטים רבים בעולם, עם תשתית ברמה המקומית ואידיאולוגיה שרבים תומכים בה; ו'עלה ירוק', שהמסרים הסוציאל-אנרכיסטיים שלה (והתמיכה בלגליזציה) אמורים להתלבש מצוין על עמדותיהם של אלה שמאסו בפוליטיקה המקובלת.
אבל למרות המבחר הזה, ולמרות המיאוס מהמבחר הקיים, הכנסת מפלגה חדשה לכנסת ישראל היא עדיין משימה קשה במיוחד. עד הבחירות הקודמות, ההיגיון המקובל היה שכדי להכניס מפלגה חדשה לכנסת צריך להעמיד בראשה דמות ציבורית מוכרת; התזה הזו מתבססת על בחירות 1999, אז נכנסו לכנסת 'שינוי' של טומי לפיד, 'מפלגת המרכז' של יצחק מרדכי ו'ישראל ביתנו' של ליברמן. אבל התזה הזו התערערה כשעוזי דיין ופנינה רוזנבלום לא הצליחו להיכנס לכנסת, והתמוטטה סופית בבחירות הקודמות, כשהגימלאים הצליחו [1]. כחלופה, אני מציע את התזה הפרדוקסלית הבאה: 'מפלגה חדשה בישראל עוברת את אחוז החסימה אם ורק אם היא עוברת את אחוז החסימה'. המשפט הזה הוא חסר מובן, אבל כל מה שצריך כדי להפוך אותו לתזה מסודרת הוא להוסיף בסוף, בסוגריים, את המילה 'בסקרים'.
כי באקלים שבו נמאס מהפוליטיקאים, וכולם מחפשים אופציה אחרת, כל מה שצריך כדי להיכנס לכנסת הוא לגרום לאנשים להאמין שהם אינם זורקים את קולם לפח, ושהם חלק מהשינוי. סקר שקראתי מציין, למשל, ש-7% מהנשאלים אמרו שהיו מצביעים לתנועה הירוקה-מימד אם היו יודעים שהיא תעבור את אחוז החסימה. שבעה אחוזים זה יותר משמונה מנדטים, אבל זה בהחלט נשמע אמין: ברגע שהיתה תחושה ש'שינוי' עוברת את אחוז החסימה (בגלל גל תקשורתי בעקבות מינוי לפיד) היא זינקה לשישה מנדטים; ברגע שהיתה תחושה שהגמלאים עוברים - בגלל שני סקרים של הרגע האחרון - הם זינקו לשבעה. אני חושד שגם 'הירוקים', עוזי דיין ו'עלה ירוק' (בשיאם לפחות) היו זוכים לאחוז דומה של מצביעים - אם מישהו היה מבטיח למצביעים הפוטנציאליים שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה.
התופעה הזו אינה חדשה, ומוכרת בכל מקום. אחוז החסימה האפקטיבי גבוה משמעותית מאחוז החסימה האמיתי. אלא שנראה לפי הנתונים הללו שאחוז החסימה האפקטיבי בישראל היום גבוה במיוחד, ועומד על כ- 7-8% - דווקא בתקופה שבה רבים משוועים לשינוי, לפוליטיקה חדשה. איך זה קרה?
שני גורמים חברו ליצירת אחוז החסימה האפקטיבי המאיים: העלאת אחוז החסימה, והסקרים.

העלאת אחוז החסימה - בשבילנו או בשבילם?
עד 1992 עמד אחוז החסימה בבחירות על אחוז אחד - קצת יותר מהמודד למנדט, אבל לא באמת משוכה קשה מדי. אחוז החסימה הנמוך גרם לכמה פאדיחות - בהם כניסתם של פלאטו שרון ושל מאיר כהנא לכנסת, ולקראת בחירות 1992 החליטו המפלגות הגדולות להעלותו. בין השאר, המטרה היתה למנוע רסיסי מפלגות שיוכלו לסחוט את המפלגות הגדולות תמורת מקום בקואליציה (זה כמובן לא עבד). באורח אירוני, מפלגת 'התחייה', שנמנתה עם התומכות הגדולות בשינוי, היתה הנפגעת הראשונה שלו, ולא עברה את אחוז החסימה.
כמו תמיד, יד שמאל לא ידעה מה יד ימין עושה, ובמקביל להעלאת אחוז החסימה הוכרזו בחירות ישירות לראשות הממלה, שהחלישו עוד יותר את המפלגות הגדולות. בניסיון אחרון לעצור את הסחף החליטו בשנת 2004 מפלגות הקואליציה דאז - הליכוד, שינוי, המפד"ל והאיחוד הלאומי - להעלות שוב את אחוז החסימה, מתוך אמונה שהדבר אינו פוגע בהם. במסגרת 'רבותי, האירוניה חוזרת', לא עברה שינוי את אחוז החסימה ב-2006, ואילו המפד"ל והאיחוד הלאומי עסוקות במאבק מתיש נגדו בבחירות הנוכחיות.
במלים אחרות, להעלאת אחוז החסימה אין שום קשר ישיר ליציבות שלטונית (נהפוך הוא, קצב הבחירות מאז שהועלה רק התגבר) אלא רק לרצונן של הגדולות להישאר גדולות, ולרצונם של אותם פוליטיקאים להישאר במקומם ולמנוע מתחושת המיאוס והמחאה להתבטא באמת בקלפי.

שקר הסקרים
ב-1984 נכנסה לכנסת מפלגה חדשה, שאף אחד לא הכיר, ואף אחד לא חזה את הצלחתה. אני זוכר היטב את השוק כשש"ס הגיע משומקום, זכתה בארבעה מנדטים ושינתה את מפת הפוליטיקה בישראל. אבל ב-1984 לא היו סקרים כל שני וחמישי, ולכן היה קל יחסית למפלגה לשכנע את קהל היעד שלה, 'המקופחים', ביכולתה לעבור את אחוז החסימה ולייצג אותם בכנסת.
אבל היום, כשרבים מצביעים לפי מה שהם קוראים בסקרים, נוצרת בעיה שמזכירה את עקרון אי-הוודאות של הייזנברג: עצם המדידה, עצם עריכת הסקר, משנה את התוצאות. גם אם למפלגה יש תמיכה יחסית גבוהה בציבור, היא לא תהפוך לאופציה סבירה עבור רבים מהמצביעים עד שסקר כלשהו (ועדיף כמה סקרים) יראה שהיא עוברת את אחוז החסימה. אבל כדי שזה יקרה, צריך ששני אחוז (!) יגידו בסקר שהם מצביעים למפלגה הזו (לא 'שוקלים להצביע', לא 'חושבים שהם נחמדים'. מצביעים!). ועם כל האידאולוגיה, קשה מאוד לשכנע שני אחוז מהמצביעים (שישים ומשהו אלף איש) להתחייב למפלגה שנראית (מבחינה ציבורית) כמו זריקה של הקול לפח.
את האפקט הבעייתי הזה מחדדות עוד כמה בעיות בסקרים, שאנשים לא מודעים להם. למשל העובדה שטווח השגיאה בדגימה של הצבעה למפלגות קטנות גדול בהרבה מאשר עבור מפלגות גדולות (מסיבות סטטיסטיות שלא אתעכב עליהם). או 'בעיית הסלולריים', שעלתה במהלך הקמפיין של אובאמה - העובדה שלצעירים רבים אין טלפונים קוויים, והם בדיוק המצביעים הפוטנציאליים למפלגות-מחאה חדשות. או העובדה שבסקרים רבים נותנים לנשאל רשימה סגורה של מפלגות, וכדי לבחור במפלגה אחרת עליו לנקוב בשמה באופן אקטיבי.
כל הבעיות האלה מעוותות את כוחן של מפלגות קטנות וחדשות בסקרים - וכתוצאה, מסיטות מהן קולות רבים של מצביעים רציונליים, שלא רוצם שקולם ייזרק. ואז, כ'נבואה שמגשימה את עצמה' מסתבר ש'הסקרים צדקו', והמפלגה החדשה לא עוברת. וכך נשכחת ונזנחת בצד הדרך העובדה שהסקרים הם שהובילו לכישלון (ההוכחה הטובה ביותר היא הפספוס של הסקרים לגבי הגמלאים בבחירות הקודמות).

סיכום
אחוז החסימה בישראל אינו גבוה, עקרונית, אבל צריך לקחת בחשבון שבמדינות אחרות עם אחוז חסימה גבוה יחסית (גרמניה למשל) יש כל מיני מנגנונים אזוריים שעוקפים את אחוז החסימה ומאפשרים כניסה של כוחות חדשים. במצב של מיאוס הולך וגובר מהמערכת הפוליטית, אחוז החסימה - שחוסם את דרכם של כוחות חדשים אל הכנסת - מוביל לתסכול הולך וגובר בקרב שכבות הולכות ומתרחבות, לאובדן האמון בכנסת, לירידה באחוזי ההצבעה ובסופו של דבר - להידרדרותה של הדמוקרטיה בישראל.

[1] באופן אירוני, דווקא בבחירות הנוכחיות מנסים הגמלאים את הטריק הישן של הדמות המפורסמת, ומנסים להציל את מעמדם באמצעות גדעון רייכר.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/2/2009 11:10, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, לפחות רוסיה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-10/2/2009 00:11


שם וכאן
(לפני כשבוע חשבתי לכתוב פוסט שינתח את האפשרויות בבחירות, ואת ההזדמנויות שחשבתי שראיתי. בינתיים הדברים השתנו, הסקרים הלכו לכיוון ההפוך משקיוויתי, ואין בעצם הרבה מקום לניתוח כזה. בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, והקואליציה שיקים תלויה פחות במתמטיקה של הבחירות ויותר בהעדפות האישיות שלו ושל המפלגות מסביבו. לכן במקום ניתוח, אקדיש את הפוסט הזה לדיון קצת רחב יותר בבחירות ובדמוקרטיה בכלל)

קשה להמעיט בחגיגה האמריקנית סביב בחירות 2008. אחוזי התמיכה של אובמה בציבור שוברים שיאים, והפופולריות של הנשיא החדש חוצה גבולות. עבור יותר ממחצית מהאמריקנים, זהו 'שינוי שאנחנו יכולים להאמין בו'. סיבה להקלה, למסיבה. יהא אשר יהא מי שייבחר בישראל, קשה לי להאמין שהרבה אנשים יחגגו.

בארה"ב היתה 2008 מלכתחילה שנה ייחודית של 'מרוץ פתוח', שבה אף נשיא או סגן נשיא מכהן או לשעבר לא התמודדו. זו הסיבה שהמרוץ הותיר אפשרות ניצחון לסנאטור צעיר, שנראה כמייצג דור חדש ורענן.
בישראל של 2009, שניים משלושת ה'מועמדים לראשות הממשלה' [1] היו מועמדים גם בבחירות 1999 - לפני *עשר* שנים. שניהם כיהנו כראשי ממשלה, לא השלימו כהונה מלאה והובסו בבחירות הבאות. האירוניה היא שהצבעה למועמדת ה'חדשה' היחידה (שנהנית גם מהילה 'היסטורית' של תיקון עוולות וקיפוח, כמו אובמה) היא בעצם הצבעה למפלגת השלטון הקיימת, מינוס הראש. כלומר, ההצבעה היחידה שתביא אדם חדש ללשכת רה"מ, תביא אתו גם בדיוק את הממשלה הנוכחית. הרבה 'תקווה' אין כאן.

אין ספק שלתחושת השינוי והאנרגיה החיובית בארה"ב יש קשר למועמד עצמו - צעיר, היסטורי (שחור ראשון), עירוני (גדל בשיקגו, בניגוד לנשיאים רבים שבאו מחוות ומעיירות קטנות), בעל יכולת רטורית מרשימה, וכו'. אבל הסחף האופטימי שהביא אתו הנשיא החדש נוסע, כך נראה לי, לא רק מהדברים שהוא מביא אתו, אלא גם מהדברים שהוא מחליף. שמונה השנים של בוש הם אולי הסיבה העיקרית לכך שיש תחושה של 'שחרור' בתוצאות הבחירות האחרונות, לפחות לחלק ניכר מהאמריקנים.
הסיבה לתחושה טבועה במידת מה באופיה של מערכת הממשל בארה"ב. השיטה הדו-מפלגתית, ו'המנצח לוקח הכל' גורמים לכך שאין שרים שנשארים 'תמיד בקואליציה' (ראו ערך ש"ס); המעבר מממשל אחד לבא אחריו הוא חד ומובהק. מצד שני, בארה"ב יש בחירות לנשיא כל ארבע שנים *בדיוק*, ושום דבר לא משנה את העובדה הזו (אפילו אם הנשיא נפטר או מודח). כתוצאה, לכל ממשל יש לפחות ארבע שנים להותיר את חותמו, ולצד השני יש ארבע שנים להתארגן באופוזיציה ולבנות כעס והתנגדות לשלטון - שמהווים מצע לתנועה לשינוי [2].

בישראל, לעומת זאת, נלך בפברואר 2009 לקלפי בפעם *החמישית* בעשר שנים. אי היציבות הזו לא רק מקשה על הממשלות לנהל מדיניות עקבית, אלא גם מקשה על האופוזיציה לעבור שידוד מערכות, למצוא מועמדים חדשים ולגייס את האנרגיה לא להפלת הממשלה אלא ליצירת אלטרנטיבה אמיתית לקראת הבחירות הבאות. אנרגיה כזו סחפה את מנחם בגין ב-1977, כאלטרנטיבה ל-28 שנות שלטון מפא"י; ואת יצחק רבין, שהקים ב-1992 את ממשלת השמאל הראשונה מזה 15 שנים. אבל כשהממשלה ממילא מקימה קואליציה אי-שם במרכז, עם אותם שותפים ואותם אנשים ואותם משרדים - ובמיוחד אחרי ש'קדימה' מוססה לגמרי את ההבדלים בין 'הצדדים' - קשה לגייס מועמד חדש ומלהיב, וקשה עוד יותר לגייס את ההתלהבות לעבוד עבורו.

מנקודת המבט הזו, אולי דווקא הניצחון הגדול של ביבי יוצר סיכוי למציאת מועמד בעל שיעור קומה משמאל עבור הפעם הבאה. לביבי יש בהחלט פוטנציאל להיות 'בוש ישראלי', ואם יבחר בקואליציה ימנית מובהקת, יהיה לשמאל משהו חד-משמעי להתנגד לו. תוך ארבע שנים, אולי ימצאו שם גם את אובמה המקומי.

[1] אני משתמש בביטוי במרכאות, כי הבחירות אינן ישירות וכוחן של המפלגות אינו שווה, אבל כך מתוארים השלושה בתקשורת.

[2] במקרה הנוכחי היו לבוש שמונה שנים, אחרי שני ניצחונות דחוקים (ב-2000 וב-2004) והוא ניצל אותן היטב לקידום האג'נדה שלו - מה שמסביר את תחושת השחרור.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/1/2009 09:52, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-31/1/2009 09:26


למה לנו בחירות עכשיו?
בעוד כשלושה שבועות ילכו אזרחי ישראל לקלפי - בפעם החמישית מזה עשר שנים. הקצב המטורף הזה מעלה שאלה חשובה, לפני ניתוח מערכת הבחירות עצמה - *למה*, בעצם, יש בחירות?

הממשלה ה-31, בראשות אולמרט, נראתה במבט ראשון כאחת היציבות ביותר בישראל בשנים האחרונות. היתה לה תמיכה של 67 מנדטים (קדימה, העבודה, גיל וש"ס), ואופוזיציה מפולגת (מימין ומשמאל). התפטרות אולמרט מסיבות אישיות (החקירות בעניינו) לא היתה אמורה להביא לבחירות; תיאורטית, לבני שהחליפה אותו היתה אמורה להיות מסוגלת להקים מחדש אותה קואליציה - כמו שפרס לא התקשה להקים ממשלה חדשה לאחר רצח רבין ב-1995 - או מגוון של קואליציות אחרות (בהיותה מנהיגת מפלגת מרכז עם הרבה אופציות).
יתר על כן, לרוב המפלגות שהרכיבו את קואליציית-אולמרט היה אינטרס חזק מאוד להימנע מבחירות: הסקרים חזו לקדימה ולמפלגת העבודה ירידה משמעותית, ולמפלגת הגמלאים - היעלמות מוחלטת מהמפה. לש"ס, המרכיב האחרון בקואליציה, אמנם לא היה אינטרס חזק למנוע את הבחירות , אבל גם לא היתה סיבה טוב להקדים אותן: הסקרים לא חזו שינוי משמעותי במעמדה. גם כל הוויכוחים, הדרישות והאולטימטומים במהלך המו"מ הקואליציוני לא נראו כמאיימים במיוחד, בהתחשב בכך שבישראל תמיד מתווכחים עד השנייה האחרונה, אבל בסוף מוצאים פשרה ומקימים ממשלה. אבל איכשהו, למרות כל האינטרסים החופפים, ולמרות המצב הנוח-יחסית בכנסת, זה לא קרה.
הנראטיב הרשמי טוען כי ש"ס - המפלגה היחידה שלא היה לה אינטרס למנוע את הבחירות - הציבה ללבני דרישות בלתי אפשריות (אם בגלל שהחרדים לא רצו להיכנס לממשלה בראשות אישה ואם בגלל כל מיני עסקאות אפלות עם ביבי), ולבני החליטה לא להיכנע ולהמר על בחירות. אם מאמינים לזה, ש"ס יוצאת סחטנית ומניפולטיבית, לבני יוצאת 'מגינת הציבור החילוני הנאור' וביבי יוצא ראש ממשלה. אלא שההסבר הזה פשוט לא הגיוני, מכמה סיבות שונות.
ראשית, בהתחשב בסחף ימינה שעבר על הציבור הישראלי בשנים האחרונות, ההימור על בחירות הוא כזה שבו לבני יכולה רק להפסיד; שכן גם אם תצליח איכשהו לזכות בבחירות ולהרכיב את הממשלה הבאה, היא תעמוד שוב באותו מצב, במו"מ עם ש"ס, רק עם הרבה פחות אופציות (כי השותפות האחרות שלה, העבודה והגמלאים, יאבדו מנדטים רבים). אפשר לטעון שאחרי הבחירות יהיה לש"ס קשה יותר לעשות שריר ולאיים, אבל ש"ס הוכיחה את עצמה כמסוגלת לכך, שלא לדבר על כך שאחרי הבחירות עלולה לבני להזדקק גם לש"ס וגם למפלגה נוספת מגוש הימין כדי להקים קואליציה.
שנית, הנראטיב שטוען כי לבני בחרה בין הרע (בחירות) לגרוע (כניעה לש"ס) אינו מסתדר עם העובדות. כי ללבני היו לא מעט אפשרויות להקמת קואליציה ללא ש"ס (וגם ללא יהדות התורה). למשל קואליציה 'צרה' של קדימה-עבודה-גמלאים-מרצ (60 מנדטים) - לא האופציה הכי נוחה בעולם, אבל בהחלט משהו שהיה יכול לתפקד זמנית (עם תמיכה מבחוץ של הח"כים הערבים ביוזמות מדיניות, ותקווה שש"ס תצטרף ברגע שתבין שיש קואליציה בלעדיה). או פנייה ל'ישראל ביתנו', שכבר היתה חברה בקואליציה. למפלגת מרכז יש הרבה אפשרויות לשחק עם הרכב הקואליציה לפני שניגשים לבחירות שנראות כהפסד בטוח.
שלישית, כל ההתנהלות של לבני לא מסתדרת עם עמדת ה'נורא רציתי להרכיב ממשלה אבל לא הצלחתי'. האולטימטום שהוצב לש"ס, חוסר הרצון לבחון קואליציות אחרות - כל אלה לא נראים כמו נואשות להרכיב ממשלה, אלא יותר כמו הצגה של 'ניסיתי ולא הלך'.

נשאלת השאלה, אם כך, *למה הלכה לבני לבחירות?*

השאלה הציקה לי זמן רב, אבל המאורעות סיפקו את התשובה. היו מי שחשבו (ודנתי בכך בפוסט הקודם) שהממשלה יצאה למלחמת עזה כסוג של תעמולת בחירות. אבל נראה שהמאורעות רומזים לפשרנו הפוכה לגמרי: לא המלחמה היא בגלל הבחירות, אלא הבחירות הן בגלל המלחמה.
התמונה שאני רואה בעיני רוחי היא זו: קברניטי צה"ל ניגשים למטבחון המדיני ואומרים לאולמרט, ללבני ולברק שלא יהיה מנוס ממבצע צבאי גדול בעזה, ובקרוב. חלון ההזדמנויות קצר: המבצע חייב להתחיל ולהסתיים בתקופת הביניים שלפני התחלפות הממשל בארה"ב, ולנצל גם את תקופת החגים שבה הפרלמנט האמריקני לא מכונס ומדינות אירופה עסוקות בחג המולד ובראש השנה האזרחית. המבצע חייב להיות החלטי וחד-משמעי מבחינה צבאית, אבל אסור שיסתבך, ועליו להסתיים בהפסקת אש מסודרת ויציאה מעזה.
בעקבות התדרוך, לבני וברק חייבים לבחון את הממשלה המתוכננת על רקע המלחמה. אלא שכל האפשרויות נראות בעייתיות. ממשלה צרה, עם מרצ ובתמיכה של הערבים, לא באה בחשבון - תוך יומיים של מלחמה היא מתפרקת. ממשלה עם ש"ס, לעומת זאת, תתקשה מאוד להגיע להפסקת אש ולהפסיק את הלחימה, ואם תגיע - ש"ס תפרוש ותיצור משבר קואליציוני. אותה בעיה, כמובן, ניצבת בפני כל ממשלה עם הימין.
ואז מישהו - אני מנחש שזה היה ברק - מעלה את הרעיון ללכת לבחירות. בתקופת הבחירות, הממשלה היא ממשלת מעבר, ובעצם לא ניתן להפיל אותה; אלי ישי יכול להצביע נגד הפסקת האש, אבל אינו יכול לאיים להפיל את הממשלה - כי היא כבר נפלה. יתר על כן, מבצע מוצלח (עם סיום מדיני מוצלח) ימחק ממערכת הבחירות את זכרון המלחמה הכושלת בלבנון, ויחליף את הדימוי של השותפות הכושלת הקודמת (אולמרט-פרץ) בשותפות המוצלחת החדשה (לבני-ברק). בצורה כזו, המלחמה ותוצאותיה לא יעיבו על המערכת הפוליטית, ואחרי הבחירות אפשר יהיה להתחיל את המו"מ מחדש.

יכול להיות, כמובן, שאני מייחס יותר מדי תחכום וראיית הנולד למנהיגינו. אבל האם לא ייתכן שלבני התלהבה מהרעיון, ולכן הציבה לש"ס אולטימטום שהיא ידעה שהחרדים לא יעמדו בו, ואז גם מימשה את איומה והלכה לנשיא?

(בפוסט הבא - ניתוח מערכת הבחירות עצמה)


נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/1/2009 00:13, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-24/1/2009 21:55


לדבר ולשתוק
1. זכות הדיבור
מדי פעם אני יוצא מהמקלט המבוצר של הבלוג שלי, שבו דעותיי נראות סבירות והגיוניות, לשטח ההפקר של וויינט, שם כל דעה שמשמאל לליברמן נחשבת לסוג של מחלת נפש. בהיותי בגרמניה, שכנעתי את עצמי שמטקבקי וויינט לא מהווים שום מדגם מייצג של כלום, ושמדובר בסך הכל בספורט (משהו בנוסח 'מי שיותר קיצוני מקבל ארטיק'). אבל במלחמה האחרונה החלו לקרות כמה דברים, ודיברתי עם כמה אנשים, ויחד עם הטוקבקים החלה להצטייר תמונה אחרת.
זה מתחיל באוניברסיטת חיפה, שאסרה על פעילות פוליטית בשטחה 'מחשש להפרות סדר' (האם פעילות פוליטית נאסרה גם בזמן ההתנתקות?); זה נמשך באיום להגביל את המחאה בתל אביב (זכותם של המפגינים להניף איזה דגל שהם רוצים); זה מתקשר לניסיונות לדחות את הבחירות (מהלך אנטי-דמוקרטי שיש לנקוט רק במקרים קיצוניים); וזה מתבטא בעיקר באיזו אווירה של התלהמות כלפי כל מי שמעז להיות נגד המלחמה או נגד המשכה 'עד להשגת כל היעדים' (מישהו יודע מה הם כל היעדים?), או מעז להרהר באפשרות שקברניטינו לא יודעים הכי טוב.
כי איכשהו, כשרוחות המלחמה נושבות, אנשים שוכחים שיש להם פה ודעה. איכשהו הם מאמינים שרק שיקולי ביטחון וכל מיני דיווחי מודיעין סודיים הם שמנווטים את החלטותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. וזאת למרות העובדה שראש הממשלה הוא אולמרט, שרוב הציבור לא היה קונה ממנו מכונית משומשת, ושר הביטחון הוא ברק - שלפני המלחמה נראה כמי שייקח את מפלגת העבודה למספר חד-ספרתי של מנדטים. אותם אנשים, שהציבור הישראלי לא קונה מהם בימים כתיקונם אף מילה, הם עכשיו האורים והתומים לגבי מה ניתן להשיג וכמה כוח יש להפעיל כדי להשיג אותו (התשובה הפופולרית ביותר, כמובן, היא 'יותר כוח').
מדובר בשני אפקטים שמשלימים זה את זה: ראשית, תופעת 'כשהתותחים רועמים, כולנו שותקים', הרואה בכל מתיחת ביקורת בימי מלחמה משהו שווה ערך לפרסום מיקומם המדויק של כוחות צה"ל המתקדמים; שנית, תחושת הכעס והנקמה המחלחלת בציבור, וגורמת לרצון ב'יותר כוח' (ולכן לפופולריות של מי שנראה כנוקט גישה זו). השילוב הזה מפחיד: לפי וויינט, יותר מ-90% מהציבור היהודי תומכים במבצע, וקיומו של רוב כזה בהחלט יכול לתת את התחושה שמי שלא מסכים אתך הוזה או מסוכן. צרפו לכך 'מצב מלחמה' שבו באופן טבעי חושדות רשויות החוק באזרחים, ותקבלו סכנה של ממש לחופש הדיבור.
מנקודת המבט שלי (ותקנו אותי עם אני טועה) ישראל מידרדרת במהירות במדרון הפשיסטי. דמוקרטיה לא-יציבה, עם חילופי שלטון תכופים, קושי ביצירת קואליציות ומיאוס מפוליטיקאים ייצוגיים, היא כר פורה להשתלטות; אויב דמוני, שאין איתו שום פשרות פרט לחיסול טוטאלי, הוא דגל מושלם ל'איחוד העם' סביבו; וחשדנות כלפי כל מי שחושב באופן 'לא פטריוטי' היא כפסע מהדרישה לנקוט צעדים להגבלה ואף לביטול של חופש הדיבור. וזו בעיני התוצאה הקשה ביותר של המלחמה (או אולי הדבר הקשה ביותר שנגלה כתוצאה ממנה).

2. החובה לדבר
אחד מ'הנחות היסוד' של הקונצנזוס הישראלי החדש היא 'לא לדבר עם החמאס'. ציפי לבני, למשל, יצאה מגדרה כדי להבהיר שלא באופן ישיר, ולא באופן עקיף, ובשום מקרה לא נדבר עם החמאס. על פניו, זו נראית עמדה הגיונית; החמאס אינו מכיר במדינת ישראל ולפחות באופן מוצהר שואף להשמידה. בהתחשב בהנחת היסוד הזו, נראה טפשי לחתור להסכם שלום עם החמאס, שהרי ברור שהסכם כזה אינו יכול להיות יציב (כי הוא מנוגד למטרות היסוד של הארגון).
עם זאת, יש הבדל קטגורי ומובהק בין 'לא לחתור להסדר כולל עם החמאס' לבין 'לא לדבר עם החמאס'. בין מצב המלחמה הנוכחי לבין שלום יש אלפי נושאים שאפשר לדון בהם והסכמות שאפשר להגיע אליהן, והדבר נעשה פעמים רבות בעבר. ארה"ב וברה"מ רצו להשמיד זו את זו בתקופת המלחמה הקרה, ובכל זאת ניהלו מו"מ עקיף בכל מיני מצבים כדי להימנע ממלחמה גרעינית; ישראל הצעירה ניהלה מו"מ על שביתת-נשק עם מדינות ערב (שרצו יופי להשמידנו) אחרי מלחמת העצמאות; ולאחרונה גם דיברנו (דרך מתווך גרמני) עם החיזבללה, ארגון רצחני לא פחות מהחמאס, ואף הסכמנו לחילופי אסירים. יתר על כן, קשה להגיע להפסקת אש בתנאים כלשהם בלי לדבר (באופן ישיר או עקיף) עם הצד השני. למעשה, הדרך היחידה לסיים מלחמה בלי לנהל מו"מ על תנאי הפסקת האש היא כניעה ללא תנאי של אחד הצדדים (תסריט שבאי-הסבירות שלו דנתי בפוסט הקודם).
הגישה הקטגורית הזו מזכירה לי מערכון מהתקופה שבה היה חוק נגד שיחות עם אש"ף. המערכון מתאר מחבל המנסה להודיע לכל מיני גורמים בישראל על פצצה שעומדת להתפוצץ בתל אביב; בכל פעם, מגיעה השיחה לשאלה "ומי אתה?" ולאחר התשובה "אני מאש"ף" אומר הגורם הישראלי "אנחנו לא מדברים עם אש"ף" וטורק. "לא מדברים עם החמאס" פועל באותה שיטה. על בסיס טיעון שהמסקנה ההגיונית היחידה ממנו היא "לא חותמים על הסכם שלום כולל עם החמאס עד שיבטל את האמנה שלו ויכיר בישראל" מסרבים אצלנו לנהל כל סוג של שיחות, ובמקום זאת ממציאים 'משא ומתן ללא משא ומתן' (המצרים מפריחים הצהרות באוויר וכולם מסכימים או מתנגדים) - רק בגלל ש"לא מדברים עם חמאס" הוא סאונד-בייט מצוין למערכת הבחירות.

3. הצורך לשתוק
מעניין לעניין באותו עניין: דבריה המתלהמים של לבני הם גם חזרה על טעות ממלחמת לבנון השנייה, שדווקא לא אפיינה את הממשלה עד כה במלחמה הזו. אז, בלבנון, אולמרט ופרץ לא הפסיקו לדבר, להבטיח גדולות ונצורות ולאיים על נסראללה בטראש-טוק מהסוג שמגרשי הכדורסל ידועים בו. כולנו יודעים איך זה נגמר, ומבינים למה לא מומלץ בעת מלחמה להצהיר הצהרות מתלהמות בריש גלי. הפעם, הממשלה הציבה במקור מטרות שנראות ריאליות ('לצמצם/לעצור את איום הרקטות') ולא גרנדיוזיות ('לחסל את חיזבללה ולהחזיר את החטופים'), ומיעטה בראיונות פומפוזיים. סוג של נחמה פורתא.
אלא שעכשיו, משום מה, הודיעה ממשלת ישראל על מטרה מורחבת (ולגמרי לא ברורה) והורתה לצה"ל "לשנות את המצב בדרום מיסודו" (למה הכוונה?). במקביל, לבני משחררת את חרצובות לשונה ועסוקה בהדבקת מגוון שמות תואר לחמאס ובהבטחה (מופרכת) שלא נדבר איתו בשום אופן, ישיר או עקיף.
לפעמים באמת עדיף לשתוק.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/1/2009 09:50, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-28/1/2009 16:20



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  9  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד