ארבעת היסודות
אוויר
בימים האחרונים חווינו תקלת-אינטרנט מסוג חדש: בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן נותקנו מהעולם לימים ארוכים, הפעם האינטרנט פשוט 'הבהב': רגע יש - רגע אין. רגע יש תקלהב כללית באזור - ורגע הכל זורם כסדרו. וכשנדמה היה שהחיבור הסורר לאינטרנט סודר סופית, פתאום ג'ימייל קרס. ואולי בעצם לא ג'ימייל, רק הקונטקטס. או רק הצ'אט. אבל בעצם עכשיו זה עובד - עד ששוב האינטרנט שובק (לעשר דקות מרגיזות).
התוצאה היא שהביטחון-של-מאה-אחוז שדברים יעבדו נשחק מאוד, והחרדה מהישנות התקופה האיומה של חג המולד אשתקד (אז חברת הכבלים הותירה אותנו מנותקים 12 ימים ארוכים) גורמים לי בימים האחרונים להתנהג כמו שחיין לא-מנוסה, שמכניס את הראש למים אבל כל פעם מוציא אותו כדי לנשום קצת אוויר, הרבה יותר מוקדם מכפי שצריך לפי כללי הסגנון; כאילו חושש, שהפעם לא יהיה לו מספיק אוויר כדי לעלות חזרה. כך בדיוק אני מוצא את עצמי חושש, בכל זמן שאני לא בדיוק-בדיוק גולש, שלא יישאר לי מספיק אינטרנט בשביל לסיים את המשימה - להעלות פוסט, לבדוק את מזג האוויר למחר, לנהל שיחה עם חברים.
יצא לי לכתוב בסיפור 'ליכנטנשטיין' (שהתפרסם בהמשכים בבלוג השני) מטאפורה קיצונית של ניתוק מהאינטרנט ככריתת איבר. אבל עכשיו, המטאפורה היא אוויר ולא איבר (ואני תוהה אם זה יותר או פחות קיצוני).

אדמה
בהבהוב-האוף הארוך ביותר של האפיזודה הנוכחית, שנמשך מספר שעות שלשום אחה"צ, החליטה אסנת לקחת את העניינים מהידיים ולנתק אותי ממסך המחשב ומהבדיקה התמידית 'האם חזר? ועכשיו??' על ידי השלמת משימה שתוכננה כבר זמן רב: נסיעה לחנות 'עשה זאת בעצמך' וקניית אדמה, עציצים ואדניות כדי להעביר את כל הצמחים הגדלים ליד החלון במטבח לכלים גדולים יותר, שלא יהיה להם צפוף. אני אישית מעולם לא התעסקתי עם הדברים האלה, אבל היה משהו בקנייה - ועוד יותר מכך, בהעברה של המצחים מעציץ לעציץ תוך פירור אדמה בידיים - שעשה לי טוב. ובאותה מידה, עשה לי טוב לבשל היום, תיאורטית על חשבון זמן עבודה. כי עם כל הכבוד לעבודת התרגום, שיש לה תוצרים בדמות ספרים עבי כרס בעברית, יש משהו רב-עוצמה בעבודת הידיים, הנוגעות באדמה ו/או מעבירות מים ו/או חותכות כרישה - ועושות את הדברים באמת, לא בעסקי אוויר (לופט-געשעפט).

מים
בין הבהוב להבהוב, בין הכבלים לג'ימייל, נחתה עלי עוד חדשה אינטרנטית משנה-עולמות:
עין הדג, אתר קולנוע נפלא שהיה הבוקמרק הראשון שלי ברשת והמקום הראשון שבו פרסמתי מהגיגיי באינטרנט, נסגר השבוע אחרי תשע שנות פעילות. ואף כי פעילותי באתר הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות (ול בגלל שמאז שעברנו אנחנו רואים הרבה פחות סרטים), הוא עדיין אחת התחנות הקבועות שלי ב'סיבוב האינטרנט'. ואם החיבור למייל ולחברים ולקוראים ברשת הוא אוויר, הרי ש'עין הדג' - אולי בגלל צבעו הכחלחל - הוא המים, המקום שהרווה אותי כל-כך הרבה פעמים (וגם אפשר לי לשחות... המטאפורות פה לא נגמרות).

אש
שבוע מטורף עבר על כוחותינו. איכשהו, כולם חזרו מהחופש ומראש השנה והחליטו שזהו, הגיע הזמן ליצור קשר. חברים ישנים אמרו שלום, פרויקטים ישנים הרימו ראש, התחלות חדשות החלו, סידורים בירוקרטיים הרימו את ראשם המכוער (ולהם יוקדש פוסט נפרד) ומגוון עשיר של הפתעות, טובות כרעות, נפלו בחיקנו ובחיק חברינו. התרגשתי לשמוע את לי שרה; שמחתי לגלות שענבל (חברה ותיקה ומגיבה קבועה בשני הבלוגים שלי) סוף סוף החליטה להפסיק לתפוס טרמפים על בלוגים של אחרים ופתחה בלוג מרתק משלה; ובתוך כל זה, נא לא לשכוח שזוטא עדיין חי ובועט (ובאחרונה מגלה פעילות גם בפייסבוק - זאת כמובן בהנחה שהאינטרנט מואיל בטובו לעבוד).
בשבוע מטורף כזה (וזה עדיין לא חצי מהעניינים, תאמינו לי), לא פלא שהיום אני ואסנת קצת עלינו זה לזו על העצבים. זה לא היה נעים ו/או נחמש, אבל באיזשהו מקום - בהתחשב ששנינו עקשנים ושהשבוע הזה היה סוג של יורה רותחת - אני חושב שפשוט לא היתה ברירה, וטוב שהאש פרצה (וכובתה, אל תדאגו). שריפות הן חלק ממחזור החיים בטבע. ולפעמים היער זקוק להן כמו לאוויר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/9/2009 00:32, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, המחשב ואני, הומור, אינטרנט, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-28/9/2009 11:59

---

רוצה אישור, או: בדידותו הנואשת של הרציו
דקארט, מראשוני הפילוסופיה המודרנית, החל את קו המחשבה שלו בסדרה של הטלות ספק. הוא הטיל ספק בכל דבר שניתן להטיל בו ספק, במטרה להעמיד את הפילוסופיה על יסודות יציבים, יסודות שלא ניתן לערער עליהם ולהרהר אחריהם.הטלות הספק של דקארט משכנעות מאוד: הוא מביא את החלומות כראיה לכך שלא ניתן לבטוח ברשמי החושים, וכך שולל את קיומו של העולם, של אנשים אחרים ושל האל. בסופו של התהליך המשכנע-מאוד הזה, נותר דקארט עם האמירה הידועה, 'אני חושב, משמע אני קיים'; הדגש באמירה הזו אינו על ה'חושב' כפי שנהוג לפעמים לחשוב, אלא על ה'אני'. אני חושב, משמע אני קיים - או במלים אחרות, עצם קיומה של ישות שעשתה את כל התהליך הפילוסופי הזה של הטלת ספק היא עובדה שאין להכחישה; ולמעשה, בשלב הזה, זו העובדה היחידה שאין להכחישה. למרבה הצער, המשך עבודתו של דקארט הרבה פחות משכנע, לפחות עבור החושבים של היום. בעוד שהספקות שלו מגובים היטב בהיגיון, והאינטואציה המכרעת, הכמעט-תעלולית (שקובעת שבמקום בו יש מחשבה יש ישות חושבת) היא ללא דופי, הרי שהצעד הבא - סדרה של הוכחות היוצאות מקיום האני ומראות את קיומו של אלוהים - הרבה פחות משכנע. וזה, יש לציין, עצוב ועגום מאוד עבור מי שמנסים לבנות את העולם על הרציו, על השכל בלבד; כי דקארט הראה שהשכל לבדו הוא אי בודד בעולם, שאין לו לשכל אף ודאות שהיא פרט לקיומו-שלו. ואולי בכך נעוץ כישלונה המתמשך של הנאורות. אולי זו הסיבה שלמרות ההוכחות בשטח, למרות שהטכנולוגיה הנגזרת מהמדע הפכה את העולם למקום שנוח עד נוח מאוד לחיות בו (לפחות במקומות מסוימים ובמעמדות מסוימים), עדיין מעדיף המין האנושי, דורות אחר דורות, לנטוש את הרציו, להשאירו מאחור, לבוז לו, לומר ש'כבודו במקומו מונח, אבל...' ולחפש את האמת במקומות אחרים, מקברי צדיקים ועד הדלאי למה ועוד ועוד. כי כשהרציו נותר לבדו ביקום הדקארטי הזה, אין לו ודאות מוחלטת בשום דבר שמחוץ לו-עצמו; וכתוצאה מכך כל מעשיו נגועים באותו ספק מפרפר, אותה חרדה קמאית שמא הוא טועה. שמא כל מעשיו, כל אישיותו, כל נפשו, כל מאודו הוא טעות. הדבר הזה, שהשכל אינו מסוגל לקבל מהעולם, הוא מה שנקרא באנגלית validation. כדי להבין מה זה, צפו בסרט הקצר הזה (לא בהכרח עכשיו, זה בכל זאת 16 דקות ואתם באמצע פוסט, אבל באופן כללי זה כדאי). אם לא צפיתם בסרט, אפשר באופן גס להגדיר את זה כ'חיבוק'. את החיבוק הזה אפשר לקבל רק ממישהו או ממשהו שיש לך בו ודאות מוחלטת. ולשכל אין את זה. יש רק 'כמעט-ודאות', 'התאמה טובה לרשמי החושים', 'תיאוריה שעדיין לא הופרכה'. אין ודאות, אין אישור חיצוני, אין שום דבר שייחשב חיבוק מהעולם (גם אם העולם מוכן לתת). מתי המעט שמוכנים לחיות בעולם כזה, שאינם זקוקים לדבר מבחוץ, הם אלה שיכולים להיות רציונליסטים גמורים. אחרים חיים על הקצה, 'מרמים'. נותנים לדברים מסוימים או לאנשים מסוימים ליהנות מהספק הרבה יותר זמן משהשכל היה מוכן לקבל. קושרים דבר לדבר באופן שלא רק ניתן להטיל בו ספק, אלא שהוא גם מופרך להפליא: קרן השמש הזו מאחורי הענן מיועדת לי, רק לי, היא באה להגיד לי שאני בסדר, שאני בדרך הנכונה. אהבה למשל. בשיא עוצמתה היא הכלי החזק ביותר לאישור חיצוני. היא מעגל סגור, סימביוזה של אישורים. 'אהבה מאושרת/ למי זה נחוץ', משוררת שימבורסקה, וצודקת: מנקודת המבט של הרציו אהבה היא השקר הגדול מכולם, החלפה סיטונית של מסרים מדידים וניתנים לאישור בהשפעות הורמונליות חולפות. אהבה, במובן הגדול של המילה, זה שמוחק ספקות, היא בפירוש לא לַנצח. השכל היה שם פס ומקצה מחמת מיאוס, והרבה פעמים הוא עושה זאת (מואס בוורוד, מואס בשקר). אלא שאנו זקוקים לאישור, זקוקים לחיבוק, זקוקים להכלה. וכל אלה מחייבים ודאות מוחלטת, גם אם זמנית, בקיומו של 'אחר' כלשהו; ומאז ימי דקארט, הוודאות הזו דורשת לזרוק את השכל הספקני לכל הרוחות ולכפור במסקנה החד-משמעית והבלתי-ניתנת לווכוח שלו. במלים אחרות, לצעוק בפה מלא, "איני חושב, לכן את/ה קיימ/ת". שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2009 19:44, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, מעברים 10-20-30
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אני ואתה ב-8/10/2009 19:52

---

אחת אותי השנייה ירדן
[אציין מראש שאיני דובר ערבית ושכל התעתיקים והתרגומים כאן מבוססים על העברה מהתעתיק לאנגלית של לונלי פלאנט; לכן, אם אתם מבינים טוב ערבית ונראה לכם שמצאתם טעות כלשהי, אנא ציינו אותה בתגובות או במייל כדי שאוכל לתקן - גם בפוסט וגם במדריך]

אחת ההנאות הקטנות במסגרת עבודתי כמתרגם ספרי טיולים נעוצה דווקא בחלק הקשה ביותר של כל תרגום - המפגש הראשון עם השיחון ועם האינדקס. כדי ליצור סטנדרטיזציה בתרגום של מדריך שעובדים עליו לפעמים חמישה-שישה מתרגמים, נהוג אצלנו לתרגם את פרק השפה (שיחון + אינדקס) בתחילת העבודה, למרות שהוא מופיע בסוף הספר; כך אפשר לפתור את בעיות התעתיק אחת ולתמיד ולתת לכל המתרגמים מקור יציב להישען עליו בשאלות שיצוצו במהלך העבודה.
הצד הבעייתי הוא כמובן שכל ההחלטות נופלות על כתפו של המתרגם שצריך להתמודד עם הפרק הזה, כשהוא חדש לגמרי לחומר ואינו מכיר כלל את המדינה ואת השפה. הוא צריך קודם כל לברר את כללי התעתיק לשפה, למצוא אתרים המכילים מידע עליה, להבין את הבעיות המיוחדות בהעברת כל הצלילים לעברית ולהחליט מה לעשות איתם. שהרי, לך תדע איך הוגים את שמם של כל מיני מחוזות בסין, מבשלות וויסקי בקישינב או כפרים בֶּרבֶּריים בהרי האטלס.
איפה ההנאה, אתם ודאי שואלים, והתשובה פשוטה: תוך כדי ההיכרות עם השפה החדשה (או לפחות עם חלקיה השימושיים לתייר, כמו 'איפה השירותים' וכמה זה עולה') נחשפים לעיני פתאום קשרים שלא ידעתי עליהם בינה לבין שפות שאני מכיר, ונוצר 'קליק' בלשני מספק. כך, למשל, אני מזהה באפריקאנס של דרום אפריקה מלים גרמניות (דרך ההולנדית), נדהם לגלות כמה הרומנית דומה לספרדית (שתיהן באו מהלטינית), מזהה מלים בודדות ברוסית בתוך המולדובנית ומתענג על איך סקוטית נשמעת כמו שילוב מטורף של אנגלית וגרמנית. כמובן, כל שפה חדשה שאני נחשף אליה מגדילה את כמות ההשוואות הפוטנציאליות בעתיד.
מאחר שעד כה תרגמתי בעיקר מדריכים לאירופה, ברוב המקרים התבססו החיבורים על השפות האירופיות שאני מכיר, ולא על שפת האם שלי, העברית. עקרונית, חוויה כזו היתה אמורה לעבור עלי כשתרגמתי את מדריך מרוקו, אבל בגלל שהערבית המרוקנית המדוברת רחוקה מאוד מזו המדוברת באזורנו מצאתי שם (פרט לקוסקוס ולטאז'ין הברורים מאליהם) יותר הקשרים לספרדית ולצרפתית מאשר לעברית. אבל עכשיו, כשהונחו לפני השיחון והאינדקס של ירדן, הנושקת לישראל באי-אלו אזורים וחולקת אתה חלק ניכר מההיסטוריה המודרנית, החלו נוירוני-הזיהוי במוחי לפעול בקצב מוגבר.
לא הופתעתי כשנתקלתי במלים מוכרות מהטלוויזיה בערבית (סבאח אל-ח'ייר, כיף חאלאכ) או בכל מיני מלים וביטויים בערבית שחדרו לסלנג העברי פחות-או-יותר במשמעותם המקורית (אהלן וסהלן, תפדל, אינשאללה, שוּף וכו'). אבל קצת יותר משעשע היה לפגוש מלים שמקורן בבירור באותם שורשים שמיים (מתרגם הוא מותארג'ם, כסא זה כורסי, קרוב זה קאריב וכו'). והכי נחמד היה לגלות מלים שהגיעו מהערבית לסלנג העברי אבל שינו את משמעותן בדרך (כמו שהקאטֶר - החתול הגרמני - הפך לקוּטֶר בעברית, דרך האידיש).
שלוש כאלה תפסו את עיני במיוחד. אני למשל יודע שישראלים אוהבים לדבר דוגרי, כלומר 'לעניין, בתכל'ס, בלי חוכמות'; אבל הופתעתי לגלות בפרק ההכוונה (המסביר לתיירים איך לשאול איפה השירותים, המסגד, השוק) את המילה דוע'רי, שפירושו ישר קדימה (ומכיוון שע'ין היא אות כזו שנמצאת אי-שם בין עין, גימל וריש, זה גם מאוד הגיוני). אני גם יודע שיש אנשים שלא מדברים לעניין, ומתעסקים בכל מיני שטויות מעצבנות, הצקות קטנות, ובקיצור ווג'ראס (או וואג'אראס). מה שלא ציפיתי הוא למצוא את הצירוף וואג'א-ראס תחת הפרק הרפואי, בהיותו פשוט 'כאב ראש' ('ראס' הוא 'ראש'). ואם אותם אנשים שמתעסקים בווג'ראס ולא מדברים דוגרי עושים לנו חארארה, צריך רק לעבור שורה אחת באותו מדריך רפואי ולגלות ש'חארארה' זה בסך הכל 'חום'. מישהו צריך אסבּירין?

חוויה מסוג אחר ציפתה לי כשעברתי מהשיחון לאינדקס. לתומי חשבתי שפרט לעמאן, עקבה ופטרה אני לא יודע כלום על אתרים בירדן, אבל מסתבר שהמדינה מלאה אתרים ארכיאולוגיים מתקופות קדומות, ורבים מתוכם מתחזים לפחות לאתרים מתקופת התנ"ך. הדבר הציב אתגר מעניין, כי לצד השמות המודרניים (בערבית מתועתקת לאנגלית) נכתב במדריך גם השם ה'עתיק' - באנגלית שהגיעה מהשם העברי בנתיב המפותל של תרגומי כתבי הקודש. משימתי היתה לעשות את דרך החתחתים חזרה, מהשמות הערביים או האנגליים אל השם העברי.
אז נכון, לא היה קשה להבין ש-Mount Nebo הוא הר נבו, משם צפה משה על ארץ כנען (יש אפילו רחוב באותו שם ברמת השרון). קצת יותר השקעה ופשפוש בזיכרון נדרשו כדי להבין ש-Mesha Stele היא 'מצבת מישע' המפורסמת (אסטלה=מצבה). אבל איך אני אמור לדעת ש-Madaba היא מידבא, Gadara היא גדר המקראית ו-Machearus היא עיר חשמונאית בשם 'מכוור'? מזל שיש ויקיפדיה, אחרת בחיים לא הייתי מנחש ש-Bethany-Over-the-Jordan הוא כפר-תאום טרנס-ירדני ל'בית עניה' הסמוכה לירושלים ומוזכרת בברית החדשה. גם בשמות הערביים, אגב, ניתן לזהות סימנים עבריים ותנ"כיים מובהקים: תל-חסבאן הוא חשבון המקראית ועג'לון (למשל) קרויה על שם עגלון מלך מואב.

וכך, למרות מכשלות רבות, הצלחתי לחצות את הנהר המפריד בין השפות הקרובות להפליא, ולמדתי כמה מלים בערבית (מה שבאורח מופלא הצלחתי לא לעשות בשנות לימודיי בתיכון ועד כה). אז מעא סאלאמה ואללה מאעכּ!




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/6/2009 17:04, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, סטיות אישיות
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-26/6/2009 22:28

---

אֶס או עז?
[מאחר שהפוסט מתבסס על הידע האישי שלי, ומסיבות מובנות, הוא עוסק אך ורק בשפות אירופיות הנכתבות באותיות לטיניות. עם הפוליטיקלי-קורקטים הסליחה]



בקליפ האייטיזי החמוד-עד-נוראי לעיל, מככבת נערה בשם סוזנה (susanna). בשמה של סוזנה מופיעה פעמיים האות s, אבל בשתי הפעמים הוגים אותה אחרת: את הראשונה כ-ס', את השנייה כ-ז'. בשני המקרים, ההגייה היא לא חד-משמעית: אמריקאים יעדיפו לכתוב את השם עם z במקום ה-s השנייה (suzzanne, suzy) ואילו גרמנים מלידה עלולים להגות בכלל 'זוזנה' (לא צוחק, שמענו בעצמנו).


הבלבול הזה בהחלט הגיוני, לאור העובדה ששפות אירופיות רבות נוטות להגות את האות s כמו שאנחנו הוגים ז'. לדוברי העברית לא נראה שיש קשר מיידי בין השתיים, אבל בשפות אחרות יש הרבה דוגמאות:
- באיטלקית, בקטלאנית, ברומאנש ובצרפתית הוגים s כ-ז' כשהיא מופיעה בין שתי תנועות. כך casa הוא קאזה (באיטלקית ובקטלאנית), Assisi היא אסיזי, ו-Excusez-moi זה אֶסקוּזֶה-מוּאָה.
- בגרמנית הוגים s כ-ז' כמעט תמיד, חוץ מאשר כשהיא מופיע בסוף מילה כדי לסמן ריבוי, ובמלים שהגיעו משפות אחרות. וכך זאלץ, זאטוּרן, זוֹלֶר ו (באורח שגוי) גם זוזנה.
- באנגלית, כרגיל, אין כללים: s בין שני עיצורים נהגיית לפעמים כמו בצרפתית ובאיטלקית (rise, hose) ולפעמים כמו ס' (house); ודווקא s של ריבוי בסוף מילה נהגיית פעמים רבות כ-ז' (kids, lies).

מצד שני, s אינה מתקשרת דווקא לאות השביעית בא"ב העברי; בכמה וכמה שפות הוגים את האות s דווקא כ-ש'. כך למשל:
- בגרמנית הוגים s כ-ש' כשהיא מופיעה לפני t או p (ולכן שפילברג, שטרן, שפאנדאו, שפריץ)
- בפורטוגלית הוגים s כ-ש' כשהיא מופיעה אחרי תנועה ובסוף הברה (כך למשל העיירה אשטוריל ומגלה הארצות ואשקו די גאמה, ולא ואסקו כמו שנוהגים לומר אצלנו).
- ברומאנש (שפה המדוברת בדרום שווייץ) הוגים s כ-ש' לפני עיצורים מסויימים - וכך את שם המדינה כתובים Svizzera והוגים שְוויצֶרה.
- בהונגרית (שחייבת להיות הפוכה מכולם) הוגים s רגילה בתור ש', וכדי לכתוב ס' צריך לכתוב sz. וכך István Szabó הוא אישטבאן סאבו ולא איסטבאן שאבו.
- ברומנית s היא ס', אבל s עם צ'ופצ'יק קטן היא ש'.
- באנגלית, בהולנדית ובגרמנית כותבים ש' באמצעות צירוף אותיות שכולל את האות s (באנגלית sh, בהולנדית sj, בגרמנית sch).

הטרנספורמציה הזו קצת יותר מובנת לדוברי העברית, בגלל השי"ן השמאלית, הנהגיית s, ולמגוון שגיאות ההעתקה התנ"כיות שהפכו את שמואל לסמיואל, את שאול לסול וגם את שושנה, שהופיעה בתוספת לספר דניאל, לסוזנה שבה פתחנו.

השפה האירופית היחידה שאני מכיר שבה s נשארת ס' וזהו היא ספרדית, אבל גם זה לא מדויק, כי ה-s הספרדית היא משהו בין s ל-th (אבל קרובה יותר ל-ס'). כאן casa נשאר קאסה, silencio הוא סילנסיו והכל נראה בסדר (אבל נשאלת השאלה איך מבדילים בין ה-s לבין הצליל המשמש לקריאת c או z, אם בכלל). אני לא מצליח לחשוב על שפה שמשתמשת בכתב הלטיני ובה s נהגית באופן אחר, שונה מאלה שהועלו כאן, אבל מי שמכיר מוזמן להוסיף (ולתקן אם יש שגיאות).

עד כאן לגבי ידידתנו, האות s ; בפעם הבאה אולי ננסה להתמודד עם c. (-:



,
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/5/2009 00:26, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, מונולוגים מהאמבט
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/5/2009 14:54

---