ביום חמישי כשהחלטתי שאני הולך לסרט ושום דבר לא יזיז אותי מדרכי, תהיתי למחשבה האם לצרף משהו ואם כן, אז מי? הבנתי שאחת רוצה רק להתחיל איתי ואי אפשר יהיה לדבר איתה לעניין כי בכל משפט היא תנסה להתחיל. אחד רוצה רק לראות אותי נהנה ולא ירצה לדבר על דברים עצובים. אחד חי בעולם משלו ולא צריך להיות מרוכז בדברים שלי. אחת תיתן לי ביקורות על הסרט. וכולם? כולם יגידו לי שחייבים שוב ללכת לראות סרט נוסף וינדנדו לי על כך. מצאתי את הפתרון - ללכת לבד. בלי לשמוע דעות. בלי להיות מנוע מלהגיד דעות. בלי התחייבויות. ככה בחרתי לצעוד שוב אל עבר הקולנוע לבד.

בימים האחרונים הבנתי שאני חוזר להיות מי שהייתי. מארז השבור והנחלש אחרי כאבים בלב השמאלי (כי אין אחר!) הבנתי ב-48 השעות האחרונות כי הלב מסרב להשאיר את הדברים מאחור אך הראש צועד אל מקום חדש. גיליתי אתמול, כי פרידות מאנשים חיים כואבת הרבה יותר מאנשים שכבר אינם נושמים אוויר עולם. אני תוהה אם יש לכך החלטות על הנפש ועל האהבה שלנו לסובבים. אף נדמה לי, כי אנשים שחווים את מוות בן הזוג כגורם הפתעה, מתגברים על כך ביתר קלות על פני אנשים שפשוט חווים פרידה רגילה. אתמול, החלטתי כי הנושא דורש מחקר מעמיק על מנת להבין אם כך הדבר, ואם כן אז למה? שוב אני מוצא עצמי מציב מטרות חדשות לחיים. מטרות לסיפוק הקיום שלי, להמשיך ולהגדיל את היקף ידיעותיי בחיים.

מחר מתחיל לו שבוע חדש. שבוע שבו יכולים להיות לנו ניסים ונפלאות וגם אכזבות. אבל השורה התחתונה היא שהכל לטובה. בפרקי אבות, שמעון בנו של רבן גמליאל אומר: "כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המידרש הוא העיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים, מביא חטא". אז גם אם אתם מאמינים או לא, תהיו אנשים טובים. שבוע טוב