אתמול, עשר בלילה קניון עזריאלי. שוב אני, פופקורן, קולה ומספר אנשים שניתן לספור בקושי על שתי ידיי. אפילו לא התאמצתי. הפעם הכל היה יותר המוני ורועש באולם הכניסה. להכנס לאולמי הקולנוע בעזריאלי כשאתה חמוש בעצמך בלבד נראה מפחיד יותר. אני יכול לתאר את התחושה הזו , כמו הפחד להכנס לעיר גדולה וחדשה שאינך מכיר. אחרי שהתרגלתי לקולנוע האזורי שלי בראשון, נאלצתי בלת ברירה לנסוע לתל-אביב בשביל לצפות בסרט. אז אצתי רצתי ורכשתי כרטיס (כרגיל בהנחת חייל). ושוב, נתקפתי חששות כי האולם יהיה מלא בכל האנשים שרובצים כרגע על דוכן האוכל וכי אמצא עצמי צוחק בקולי קולות עם עוד עשרות ולא אצליח לשמוע רק את קולי. אך הנה אני נכנס לאולם 7 ומה מחכה לי שם?! שני זוגות מבוגרים, שני חברים זכרים (שהחליטו שסרט בהפקה זולה זה דבר מביש), ועוד אדם אחד בודד שהחליט גם הוא לראות סרט לבד.

אז צחקנו לנו ככה כל האולם בחברותה, שמעתי את עצמי בולס-גורס פופקורן. צוחק בחלקים מסוימים לבד, וכרגיל - מניח יד ימין בצד אחד ויד שמאל בצד שני ואין כל מי שיפריע... אז נסעתי לתל-אביב בשביל לצפות בסרט ישראלי בבימויו של אסי דיין. 'הבשורה על פי אלוהים'. כבר בסרט רואים את השגעון החולף בעיניו של דיין וכמו שנאמר פעם "הכל נשאר במשפחה" (לא כולל שתי העיניים). מאז ומתמיד טענתי שבשביל שסיפור טוב יהיה אכן טוב, צריך שיהיו בו שני דברים: האחד, קצת אמונה בדת. השני, אהבה. סרט ישראלי בהפקה זולה, ויעיז האדם שיגיד שזה לא מה שעושה את הסרט לטוב, עם הרבה אמונה, והרבה חיפוש אחרי אהבה.

הגיעה השלב בסרט בו שואל משוגע-דיין 'ומי ברא את האהבה?' ובאותו הרגע אני רוצה לקום ולהגיד - אני! אבל מי יאמין לי?! מצד אחד הם רואים סרט הזוי ומצד שני אני מצפה שהם יאמינו לי?! אז ככה ישבתי לי בקולנוע וצפיתי בסרט ישראלי. אם רק הייתי לובש בגדי חקי קצרים, הייתי יכול להגיד כי אני נמצא לפני שלושים או עשרים שנה לפחות. בימים בהם עשו עוד סקס בלי קונדומים, עישנו מה שבא ליד והאהבה היתה מצרך מחייב. נישואים היו דבר יפה ולא מסע אל הלא נודע. ללא ספק הסרט מראה משהו פשוט על החיים. משהו פשוט על הצד שאפשר לראות את היופי של החיים, ואפילו לראות אותו בלי להתאמץ. משוגע-דיין קורא לזה אהבה.

אז הגיע סוף הסרט ואף אחד לא קם. די תמוהה נראה לי העניין הזה. פעם ראשונה שלכם בסרט? הסוף לא נראה לכם? לא ברור שכאשר הכתוביות עולות והדלת נפתחת אז זה סימן לקום? אני באמת לא יודע למה האנשים לא קמו. אבל אז החלטתי להיות מנהיג חברתי דגול ולהירתם לצידה של הסדרנית -- נמתחתי בכיסא למשך שניה, קמתי על רגליי והתחלתי בהליכה לכיוון היציאה. ככה מצאתי עצמי מבלה את ערב חמישי, צופה בסרט ישראלי בקניון הומה אנשים. מחכה לפעם הבאה שאבקר בקולנוע, לצפות בסרט ישראלי נוסף ומחתים עוד ביקור בודד בקולנוע.