היום קבלנו חדר בקיבוץ. לפני שנים קראתי שבקיבוץ אין דירות, יש חדרים. זו הסיבה שכולם אומרים "אני הולך לחדר". העמסתי על האוטו את כל הציוד, קשרתי אותו היטב כמו שלמדתי בצבא, שעדין לא עברה לה אפילו שנה מיום השחרור והנה אני כבר פוסע צעדים בעולם. כשנכנסו בשערי הקיבוץ, כבר הכל היה מתואם מראש. נגשנו למזכירת הקיבוץ שדאגה להוביל אותנו לחדר ולוודא שהכל עובד. בכל הקיבוצים שראינו עד היום, מסתבר שהם אף פעם לא בודקים את החדרים האלה שנועדו למסירה זמנית. אולי זה טבעם של הקיבוצניקים. אבל מה זה משנה, באנו לפה לתקופה זמנית. זוגתי ישר בדקה שהחלונות ננעלים כמו שצריך, זה די מדאיג אותה. טוב, אני מודה שזה די מלחיץ גם אותי. אני לא ארצה שיגנבו לי את המחשב הנייד אחרי שחסכתי את הכסף עוד מימיי הצבא. אגורה לאגורה. בחדר עוד לא היה קו טלפון נורמלי. אז מהרתי לשאול את מזכירת הקיבוץ על חדר האינטרנט שהיא הזכירה. כרגע אני כותב ממנו... זוגתי נשארה בחדר לסדר אותו. בנינו, מה אכפת לי להנות מחדר האינטרנט אם היא "מתעקשת" לדאוג לסידור החדר. כשמזכירת הקיבוץ עזבה את החדר (יעל שמה, אם זכרוני אינו מטעה אותי), הבטתי בזוגתי וזוגתי בי, ומצאנו עצמנו עומדים ככה סתם באמצע החדר. מביטים אחד בשני ותוהים מה קורה מכאן. נשקתי לה כדי להפיג את המחשבות מראשה. אני מכיר אותה מספיק זמן בשביל לדעת שכאשר היא מתחילה לחשוב, הדברים לא נוטים לטובתי. אז מהרתי לאוטו והתחלתי להעמיס על עצמי דברים. וכמובן הגיעה השלב שהיא אומרת "אולי נשים את זה שם ולא ליד הכיור". בשלב הזה הבנתי שדעתי בעיצוב החדר לא נחשבת והגיע הזמן לפרוש לכאן. חדר האינטרנט.

מחר יגיע הבוקר, היא צריכה ללכת לכמה שעות לימוד באוניברסיטה ואחר כך היא תיתן שעור פרטי לאיזו ילדה שההורים שלה מפוצצים בכסף והיו יכולים לקנות לי עוד מחשב נייד, ולמעשה את כל הקיבוץ. מזל שזוגתי קולטת חומר לימוד ממש מהר וככה היא יכולה ללמוד גם מחוץ לכיתה. מה שנותן לי איתה יותר זמן איכות. כל כך מרגיע אותי שמיד אחרי השחרור מצאתי עבודה עם סכום כסף שמספיק לחסות את החדר הזה, עוד כמה מותרות נחמדים ונעימים ואם מצטמצמים אז חוסכים גם כסף. אולי הפרוייקט הבא שלי יניב קצת יותר כסף ואוכל לקנות לה מתנה ככה סתם כדי להזכיר לה שאני חושק בה. עכשיו, נוכל להגשים את אחד החלומות שלנו ולשבת על הדשא ולקרוא ספר. לשמוע את הציפורים מצייצות ולהסתובב יחפים.

ללא ספק החיים שלי מתחילים כאן. כרגע, אני עומד לפי כל תכנון זוטר שהעמדתי בפני בתקופת השנים האחרונות. אהבה, טיול ארץ ישראלי,  עבודה, ואפילו הגשמת חלום זמני לגור בקיבוץ עם עבודה מקובלת ומכניסה. וגם להסתובב יחף. או עם סנדלים. כעת, אני חושב שאחזור לחדר לראות כיצד זוגתי מסתדרת, אתן את הצעתי לגבי סידור החדר, אקבל בתמורה עיקום גבה ולבסוף ההחלטה שלי תעבור ברוב מוחץ. אחרי הכל, עכשיו אנחנו גרים בקיבוץ, וצריך להתייעץ עם כולם, שזה אני... וזוגתי.