המחתרת יורדת ליולי

"זה אנדרגראונד, המסיבה הזאת?".

"ברור! הנה, אתה רואה שאנחנו נמצאים איזה חמישה מטר מתחת לכביש? זה אנדרגראונד".

(יולי ז' מסבירה פניה לבחור מאד מחתרתי בכניסה)

לעבודה כסלקטורית הגעתי אך ורק בזכות קשריי הרופפים עם צמרת סצינת האלקטרו המקרטעת. למעשה, היה זה אקס שלי שהציע לי את המשרה הנחשקת, עקב היותו ממייסדי ליין המסיבות הספציפי. כל-כך ספציפי ליין זה, עד כי הוא מתרחש רק אחת לכמה חודשים וגם זה לא באחד ממועדוני הז'אנר, אלא במחסן, מוסך או מרתף אקראיים בדרום הכרך – העיקר שיהיה טחוב וקרוב לביוב זורם. הקהל אוהב את המחתרתיות שבזה, הסבירו לי. ואני, עד אותו הלילה סברתי שמחתרתיות פירושה סאוור ב'שסק'. האשליה נופצה, וחיי לעולם לא ישובו למסלולם.

אם כבר הזכרתי אשליה, עליי לדייק ולציין שהמילה 'סלקטורית' מעט גדולה עליי, שכן סלקציה של ממש אינני עושה. הרי ברור שלו יסוננו כל המכוערים מסצינת האנדרגראונד הן יתרוקנו כמעט לחלוטין מאוכלוסייתן (איזו עוד סיבה יש להם להיות מתחת לאדמה?). גם לא ניתן לקרוא לי 'קופאית', שכן אינני כתבת '7 ימים' בשליחות עיתונאית ויתרה מזאת – אין לי קופה. לפיכך, יהיה נכון יותר לקרוא לי 'זאת שעומדת בכניסה ולוקחת כסף וכשיש לה שטרות של עשרים גם נותנת עודף', כי זה בעצם מה שאני עושה. תודו ש'סלקטורית' נשמע זוהר יותר. מאידך, כמה זוהרת יכולה להיות סלקטורית שעומדת בכניסה לחניון נטוש ובחן הומלסי מתאמצת להתחמם מנרות שבת שפזורים סביבה.

בינתיים הספקתי לגבות תשלום בכניסה לשתי מסיבות בלבד, אך כבר מהרגע הראשון היה קל לראות שהתפקיד תפור עליי. אין דבר שאני עושה טוב יותר מלקחת כסף מאנשים. אני גם מאד קשוחה ולא מכניסה אנשים בחינם, אלא אם המארגן מכריח אותי. כמו שתי הבנות עם האישונים הגדולים במיוחד שהסבירו לי במבט מזוגג: "מה, לא אמרו לי שזה עולה כסף". וכשעמדתי לדחוף לנחיר המורחב של אחת מהן שטר של חמישים, התערב אחד המארגנים ואמר לה: "זה בסדר, את יכולה להיכנס". "אבל איך אני אכנס?", שאלה זו מביניהם שעוד הצליחה לדבר. "פשוט תיכנסי", הוא אמר לה והצביע על הכיוון הכללי של פנים המסיבה. "אבל אין לי כסף" הסבירה לו. "תיכנסי בחינם!" הוא התחיל להאדים. "איך חינם? זה עולה כסף. מוזר".

חולשתי היחידה היא כניעתי המהירה ללוחמה לא קונבנציונאלית. "כולנו בשישים ונביא לך עוגת בננה" ניסו לפתות אותי רביעיית חיפאים שהגיעו בשלוש מאיזה יום הולדת של חבר וביקשו להפיג את השפעת האלכוהול במחתרתיות. והרי עוגת בננה הינה אחת מחולשותיי הגדולות ביותר! "אני לא יכולה", אמרתי והם המשיכו ללחוץ בדיבורים על טופי וקרמל. אבל לי יש אופי חזק, אני מעל כל הנאות הגוף הארציות האלה, ולראיה – נכנעתי לטרור רק אחרי עשר דקות שלמות. אחד שילם לי, שעה שהשני רץ לאוטו והביא לי תבנית ובה שאריות עוגת בננה מהממת. רק בדיעבד התפניתי לתהות מה היה בין מרכיבי העוגה שהפך אותי לחייכנית מן הרגיל, אך השף לא היה בנמצא כדי לתת לי את המתכון.

אז נכון, לפעמים מגיעים כל מיני אנשים מ'אינפיוז' שדורשים כניסה מוזלת, ובנות עם שיער כחול שסבורות שבגלל שיש להן פלאיירים ביד הן רשאיות להתחצף אליי ולכן נשארות בחוץ, וכתבי רשת שמתעצבנים לשלם, ואנשים שצוחקים על מחממי האוזניים שלי. אבל אחת כמוני, שמשתכרת פחות מהשורש הריבועי של כיכר הלחם ומצויה רוב הזמן במוצב מנותק, לא תגיד לא לעוד קצת כסף מהצד ולמספיק אלטרנצ'יביוץ' שתספיק לי גם לחצי שנה. למרות שבשנים של כלבות זה פחות.

המקרה המוזר של הכלבה בשעת לילה

חיים שלמים כסמל מין אינם עניין קל כלל ועיקר ולראיה שאלו את אודטה. זהו עסק קשה ותובעני, ולעתים קרובות אני שואלת את עצמי אם זה באמת שווה את זה. הפעם הראשונה בה באמת הרהרתי בעניין היה כשהמלנכולי לקח אותי לשיחת נפש בלילה הזוי אחד לפני כשנה בבסיס והסב את תשומת לבי אל שמועות זדוניות שמתפשטות סביבי כנעמה נטיב באמוק. מסתבר כי האייטם אודות מעשיי בטירונות עם אחד הקורסיסטים האחרים במתקן הכליאה המדברי ההוא בשבת אותה סגרתי עקב הפקרה כפייתית של נשק, עשה דרכו אל כל מוצב בגיזרה, ובעיקר אל צוות לוחמי צעצוע אליהם השתייך באותם הימים המלנכולי (אל תטעו! היום הוא סמל אמיץ שמטנף את נעליו בבוץ טובעני אימתני).  הסיפור האמיתי היה לא מעניין ולא חריג – ידוע שקורסים הם חממה נוחה למעשי פריצות ברוח החתירה למגע, וכיום כמעט כל חייל שאינו מכוער מאד מחזיק בקיטבגו סיפורי זימה צה"ליים. כך, סיפור חד-פעמי נחמד עם בחור שאפילו אינני זוכרת את פניו, לגמרי במו עצמו עשה אדפטציה לסרט פורנו צה"לי מטונף. וטינופת בהחלט לא היתה שם, פרט לבקטריות שבדרך-כלל שוכנות בתאי שירותים בבסיסי הדרכה. כולם דיברו על הצעקות, על השריטות, על התנוחות המגוונות, על הפטיש שלי לאלימות קשה מצד מפקדיי (הא?). אבל האם מישהו הזכיר את העובדה שלמדתי לקח ולא הפקרתי נשק כל אותו הלילה אף לא פעם אחת? ודאי שלא! כל עוד מאייתים את שמך נכון בתחת שלי.

ומשהובא העניין לידיעתי, כבר לא יכולתי להתעלם. הפלירטים הקטנים נעלמו כמעט לחלוטין, משיחות על סקס בזמן משמרות נמנעתי – עניין שהותיר אותי מחוץ לשבעים אחוזים מהשיחות – ובכלל הפכתי מאד קרירה למרבית לוחמי האופל שבבסיס. כה קרירה שהכינוי המקסים 'אייס' הפך במהרה ל'כלבה'' ופתאום נאלצתי להתחיל ולפתוח לבדי את קופסאות הטונה. עם הזמן, בהשתחרר רוב גושי הטינופת שבגזרה, כבודי האבוד שב ברובו. למעשה, פיתחתי את התדמית המושלמת במצבים דומים – הגרושה הממורמרת. שעה שהבריות סביבך מביעות דעות על מין, זרקי משפט כמו: "הו, כמה זמן לא זכיתי ליהנות ממשגל ראוי" – כך לא תצאי שרמוטה, שכן אינך מזדיינת, אך עדיין לא פריג'ידית מופרעת, שכן את רוצה להזדיין. אין צורך להודות לי, לא אני המצאתי את השיטה – מדובר בטרנד שסחף כבר את מבחר בנות ישראבלוג, אני רק קורבן אופנה.

ואין זה שקר מוחלט – באמת לאחרונה הליבידו שלי אנמי יותר מאישיותה של מיכל טראוריג. ככל אישה, לפני פאזת הגרושה הממורמרת גם עברתי את פאזת הנשואה הנמנעת, ויצביע על כך מקרה בודד ואומלל שלאחריו נעשה שימוש בגלולה מסוימת, ותו לא. אמנם לאחרונה הייצר מצוי במגמת עלייה, אך עדיין אין זה מספיק כדי לגרום לי להפוך לפחות קרה (ויעיד על כך החובש שמדד לי בשבוע שעבר 35.5). אני סתם מנסה נורא ליהנות מתשומת הלב הגברית הגוברת סביבי לאחרונה, ויודעת – זה הכל ייפסק ברגע שעידן הקרח יחלוף.

אך מדי פעם, כשהרס"פ מתאמץ פתאום ללכת איתי מכות ובלהט הרגע לופת את מותניי (אולי למד מהמ"פ?), או כשהסרס"פ מקרב אליי את ראשו העצום בשעת שיחה ופתאום נעלב שאינני מזמינה אותו לעולם למסיבות האלקטרו בקפה ברזילי (ומדוע שאזמין?) – אז אני נזכרת באותן עלילות שאולי עשו דרכן דרך איזה חור תולעת בזמן היישר לכאן ולעכשיו. ואז, אז אני באמת רוצה להשתחרר.