ההורים של סבתא היו בני דודים

הליכי הגירושין של הוריי, שהתחילו לפני כשנה והסתיימו ממש לא מזמן, היו אחד הדברים הטובים ביותר שיכלו לקרות לסבתא זרגן. עד אז, סבבו רוב תלונותיה את חסרונו המורגש של סבא זרגן – מורגש, כיוון שהיא מקפידה להזכיר לנו אותו מדי עשר דקות. בתחילה עשתה זאת באופן ישיר ובוטה, כמו במשפט האלמותי: "רוצה לאכול? יש קציצות, יש אורז, יש סלט מיונז. רק סבא אין". משהבחינה כי האפקטיביות מתחילה להתפוגג, החלה לאזכר אותו באופן עקיף אך יצירתי למדי – זכורים לטובה משפטים כמו: "אני נוהגת בלי חגורה כדי לפגוש מהר את סבא", "אני יוצאת בשיער רטוב כי אני מתגעגעת לסבא" ו"לא עשיתי ביופסיה כבר ארבע שנים כי אני רוצה לסבא".

אך מהרגע בו החלו ההליכים, גילתה סבתא זרגן עולם שלם וקסום של התמרמרויות גירושין. באחת ויתרה על הנטיות האובדניות, שלא היו מביישות את אחרון מעריצי אוונסנס, למען תשוקה בוערת לחיים מלאי טרוניות. פתאום יש לה סיבה חדשה לא לעצום עין כל הלילה, פתאום היא חווה מחדש את כל הכאבים מזווית שונה לחלוטין, פתאום אפשר להעלות את גירסת המיוזיקל של "מה יגידו השכנים". מי שלא ראה את האש היוקדת בעיניה כשהיא מדברת על הבגידה של אמא בתא המשפחתי, או ההחלטיות בה היא קובעת ש"גבר שאשתו טובה אליו לא בוגד" – לא ראה פריחה מחודשת מימיו.

לתומי חשבתי שרנסאנס שכזה בפולין הוא הזדמנות מצוינת לגרור את הבלונדיני למפגש ראשון עם הצד המקפיא של המשפחה. לרגע לא עלה בדעתי שסבתא, ממש כמו אדושם, דוגלת באיזון קוסמי לפיו על כל נישואין שמתפרקין במשפחה – יש צורך בחתונה שתאזן את הכף. וברגע בו התבייתה הכוונת הוורשאית שלה על חתיכותו של בלונדי, היה אפשר לשמוע את פעמוני החתונה מצלצלים. או שאולי היו אלה ציוציו של בן הדוד שלי, שבדיוק הביע התלהבות מהפולקע מעשה ידי סבתא: "הוא ממש רך! זה לא כמו של אמא!". אך לסבתא לא היה פנאי להתענג על מורת הרוח של אמו, שכן היא כבר תכננה נכדים.

"את זוכרת את אוטובוס הצעצוע הגדול שפעם הבאנו לך מלונדון?", הזכירה לי לפתע סבתא בשלב הקפה והעוגה. הנהנתי בחיוב, מוצפת זכרונות על אותו אוטובוס דו-קומתי אדום ויקר למדי אותו ניסיתי לרסק בכל-כך הרבה דרכים בילדותי. "אני שומרת את האוטובוס הזה לילד הראשון שלכם", הכריזה. לא נתתי להלם להשתלט עליי, ועניתי לה באסרטיביות: "אני באמת לא חושבת שיהיה אחד כזה בקרוב". "ככה?", התעצבנה סבתא, "אז אני זורקת!".

"מאוד יפה המעיל שלך", אמרה לי כשכבר עמדנו בדלת. "רק תיזהרי לא להשמין, כי לא תוכלי להיכנס אליו", הוסיפה וסגרה אותה. להתראות לימודים, שלום ירושה.

לואיס פרננדז בועל עז (וטון קאנן? אוהב להתבונן)

העניין שלי עם הכדורגל התחיל, כמה מפתיע, כעוד דרך לחדור לעולמו של הבלונדיני ולכתר אותו מכמה שיותר כיוונים – כי אין כמו המבט בעיניו של גבר לכוד. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגבר שמכיר את ההיסטוריה של כל גול וגול, כולל אלה שהאצטקים הכניסו לשבט המאיה. זה התחיל בשאלות מסוג: "מה זה נבדל?", "מה ההבדל בין קבוצה לנבחרת?", ו"למה הבחור הזה עומד מול הדבר הזה עם הרשת? זה מפריע להם להכניס לשם את הכדור". אך מחנות האימונים שנערכו מדי סופ"ש בביתו החמים של בלונדי (הוא קרוב לאילת. סתם, הוא לא, ואני יודעת שאצטער על זה) וכללו הרצאות מקיפות על כדורגל ישראלי ומבוא לכדורגל עולמי – פלוס חימום ומתיחות – חשפו בפניי עולם חדש וקסום של פוזה.

ברור שבהתחלה נהניתי מהמבטים הזכריים המופתעים שהופנו אליי, ברגע בו הזכרתי שמות כדורגלנים, לשם שינוי לא בהקשר של דוגמניות. עודני זוכרת את העורך של אתר ספורט מוביל נחנק מפיסת קרואסון, שעה שבמהלך מינגלינג סטנדרטי התחלתי לדון בהפסד הצורם של בית"ר למכבי חיפה בראי מערך יחסי הציבור של ארקדי גאידמק (זה היה מזמן). ולעולם לא אשכח את העניין הגובר שגילה בי קופירייטר נאה אחד לאחר שגיליתי בקיאות בחילופי המאמנים, ואת חיוכו המבויש של הקופאי מארומה, לאחר שהערתי על דמיונו לליאור אסולין (לא שברור על מה החיוך, אבל ניחא – מושג היופי הוא חמקמק בתרבויות צפון אפריקאיות מסוימות).

אט אט נמשכתי ליקום המרתק ורווי הדרמות של הכדורגל, שבהיעדר טלנובלה ראויה סיפק לי את מנת התככים והמזימות היומית. עזבו את שגרת הטיפוח והסרת השיער שלהם, ששמה בכיס את כל מסיכות השיער, מסירי האיפור והלייזר שלי גם יחד – עד שלא ראיתם כדורגלן גברי ומחוספס למראה מתפתל על הדשא בבכי תמרורים כי שחקן מהקבוצה היריבה בטעות נגע לו בפן, לא ראה שנה ג' ביורם לוינשטיין מימיו. ואני בכלל לא מדברת על קרבות החתולות הניטשים בין טון קאנן ללואיס פרננדז. "טון יקבל 'תעריף מיוחד' עבור שחקנים מבית"ר". "אה, כן? אז לואיס שמן". "אה, כן? אז טון שיכור". וכן הלאה וכן הלאה. מי רואה את מימי וניראל ממטר, מי.

היופי בכל העניין הזה הוא הבקיאות שלי בתחום, שאמנם נשמעת מאד מרשימה והולכת לי נהדר עם העיניים, אבל נכנסת עמוק כמו הזרג של גדי האימפוטנט מחדרה (סיפור קשה. או שבעצם לא! בוהאהא). בתחילה אמנם ראיתי את העניין כתובעני וקשה יותר לתחזוק מפוני בגובה העיניים, אך במהרה גיליתי שדי לי בלקרוא מדי יום את העמוד הראשון של מוסף הספורט. משפטי המחץ הבכייניים יוזכרו גם כך בכותרת המשנה, ודי לגבר ממוצע בציטוט אחד מוצלח על מנת שההפתעה תכריע את כושר השיפוט שלו. מזל, אחרת לא הייתי יכולה לעשות הפסקת רנו פסקאל באמצע משחקים.

אסיים בהפניה אל איב לילך, שאין אחד שלא היה רוצה שתקריא לו את המיוחדים של השף (שבמקרה שלה זה קוליפורמים מוקרמים). הייתי אומרת שזה בגלל הכתיבה המושחזת, הקוריוזים המשעשעים או אפילו סתם בגלל העבודה כפוית הטובה שכופה עליה דו קיום עם יותר קבוצות מיעוט מבסרט דוקומנטרי של לאסבית. אבל תכלס, זה סתם כי היא כתבה שאני רזה. הייתי מכריזה על מבצע 'כתבו שאני רזה וקבלו לינק', אבל כולנו יודעים איך זה ייגמר – אני אפציץ בפוסטים ואלנקק לעצמי כאילו אין מחר. ואני לא באמת גמישה.