לחץ, עמוק ורוטט

הרעיון מאחורי ההתלהבות הראשונית מעונת ההשקות היה כלכלי בעיקרו: בראנצ'ים מאוחרים יחסכו לי את התשלום היומי על הסלט, השקות ערב יחסכו לי את הכסף שאני נוהגת להוציא על אלכוהול ואוכל, השקיות שמחלקים ביציאה יחסכו לי כסף על מוצרי טיפוח, אקססוריז ובמקרים שווים יותר גם בגדים. אך מציאות לחוד – ותחת מבול האירועים הבלתי מתפשר והלחץ המתווסף מגיזרת פורים ההולך ומתקרב, מצאתי את עצמי בקריסת מערכות טוטאלית, אחרי שבוע אחד בלבד של תקופה שעתידה להימשך עד אמצע מרץ לפחות.

את הסופ"ש שעבר העברתי אצל בלונדי, שלא חדל לנחור בשל אפו הסתום. בעיצומו של הלילה הסיוטי החלטתי לנקוט בפעולת נגד, וצלפתי בו ניירות טואלט עד עלות הזריחה. כנקמה, הוא הדביק אותי. כך מצאתי את עצמי מעבירה את מרבית האירועים בניסיונות לשמור את הנזלת שלי בתוך האף ולהימנע מלפזר אותה בבופה. מינגלינג גם כך מעולם לא השפיע לי טוב על הנקבוביות, כך שהניסיון לא להיראות סוציומטית ולנסות להיכנס לשיחות ה"מאמם" של סובבותיי (לא שהצלחתי, אבל נו) הזכיר לי את סצינות ההתעללויות בגופות מהחדשות. סתם, אני לא רואה חדשות. ואם כל זה לא מספיק, גם שכחתי את כל שקיות הפיצוי במוניות. אם במקרה תזהו נהג בשם אפללו שלובש גופיית פאייטים אדומה, אוחז בתיק צד כסוף ומריח כמו סרום לשיער – תגידו לו שגם ככה לא רציתי.

בזמן שנמנעתי מלהיתקל בזאת שעושה את מה שאני עושה במשרד המתחרה (והיא בת שלושים מרובת סנטרים, שאפילו חמותה פוחדת מביב השופכין האופנתי שהיא מכנה 'פה'), העבודה המרובה בכל מקרה רק הלכה ונערמה, עד שמצאתי את עצמי מקנחת את האף בניירת שאיימה להטביע אותי. הלחץ המתמשך הוביל גם לדימום מסתורי בן חמישה ימים שלא היה אמור להופיע, בעיקר כי גלולות אמורות למנוע דברים כאלה. טלפון מבוהל לפרופסור מחטט המנושים הביא לדיאלוג הבא: "שכחת גלולה?". "לא". "נו, בטח שכחת גלולה". "נשבעת לך שלא". "איך את יודעת?". "כי בדקתי". "הממם". "מה הממם, מה?!". "אני מציע שתתעלמי". אז התעלמתי, אבל עם טמפון. בכל זאת, מכנסי מעצבים.

סוף השבוע שהתקרב הפיח בי תקווה מחודשת לימים יפים יותר. בצעד נועז הצלחתי להתנער מפרוייקט ההפקה שהבוס החליט להפיל עליי כדי לא לשלם לפרילנסר, כשהודעתי לו שהפיצויים שייאלץ לשלם במידה ואמות גבוהים בהרבה מהדולרים הספורים הכרוכים בעניין. לאירועים הפסקתי ללכת עד שהכדוריות הלבנות שלי יתאוששו, ופרט לטלפונים מבוהלים בכל שעה עגולה מהמפיקה שגויסה לעניין והסיקה מסיבה כלשהי שאני מנוסה יותר ממנה בעניין (ברור, בצבא הפקתי כל הזמן) וכמה ענייני דדליין דחופים שהשאירו אותי במשרד עד השעות בהן מתחילים לשאוב אבק מסביב – הלחץ מתחיל להתרופף. אפילו הדימום פסק, מזל שהתעלמתי.

העניין היחיד שטורד את מנוחתי כרגע (פרט לשפתיי המתבקעות עד סרבנות גלוסים והטלפונים המודאגים מהמדריכים במכון) הוא מסיבת הפורים שהוזמנתי אליה. אני מתה על פורים, ולא רק בגלל שהוא מהווה הזדמנות מצוינת להתאפר כמו יצאנית וללבוש גרביוני רשת ופריטים מוויניל, מבלי לחשוש שאנג'ל אוגוסטה תתנפל עלייך בסמטאות שליד הדאנג'ן. אך לרוע מזלי מדובר במסיבת נושא, והנושא הוא הסבנטיז. במקום לקחת תקופה ססגונית ועתירת ניטים ותחרה כמו האייטיז, נתקעתי עם ארגון תחפושת נטולת גלאם ובלי כיוון ממשי (חוץ מפן פארה פוסט, ברור). הרעיון הכללי נע בין פרחת דיסקו מנצנצת לבין גרופית להקות רוק, אבל – ובאמת שהפעם אני רצינית – אין לי מה ללבוש. לא עזרתם עם הנעליים, אולי עכשיו משהו יזוז. אפשר גם להביא לי מרק עוף במקום.

פן ואמנות אחזקת הליפגלוס

בשבוע שעבר הוזמנתי לכנס בנושא מיתוג לבני נוער מטעם המשרד. 'הוזמנתי' זו הגדרה מעט רופפת במקרה הזה, מכיוון שאת רוב השבוע שקדם לכנס העברתי בתחינות אומללות לבוס שלי, שיואיל בטובו להוציא עליי את הסכום התלת ספרתי המבטיח לי מקום בהרצאות המרתקות. ניסיתי לשכנע אותו בתירוץ שאני מתחילה ללמוד קופירייטינג ביולי ושזה חשוב לי להיות שם, לא רק לשם הדאווין. הבוס, שבכל פעם שאני אומרת משהו על לימודים נחרד (הוא רוצה שאשאר. אני מוסיפה הרבה צבע למשרד), הסכים לבסוף רק כדי שאפסיק להטריד אותו. וכך מצאתי את עצמי מגיעה בבוקרו של יום סגרירי לאחד המלונות בטיילת, כשכל מטרתי היא ליצור לעצמי קשרים.

"איך יוצרים קשרים?", שאלתי את חברתי מיני שעה שפסענו בין עשרות אנשים ממשרדי פרסום, יחסי ציבור, שיווק, קד"מ, מיתוג ועוד כל מיני שמות של אותה הפעולה בדיוק. "בואי נדבר איתם", הציעה מיני, שלאחר שכנועיי הרבים עברה גם היא את המבחנים לתרצה ותלמד איתי ביולי. היא אמנם לא משתגעת על עתיד בתחום הקופי, אבל קשרים, כמו חולצה שחורה מרזה, זה משהו שתמיד צריך. צעדנו בנחישות לעבר כמה אנשים שנראו חשובים, כשלפתע תקף אותנו פלאש. מסתבר שאחד מהגימיקים של הכנס, חוץ ממשחקי פלייסטיישן ורובי לייזר שהוצבו במתחם ההתמנגלות, היה צלמים שמסתובבים במתחם, מצלמים את הנוכחים ולאחר כמה דקות תולים את התמונה על חבל שהוקדש לעניין.

במהרה מצאנו את עצמנו מלקטות את תמונותינו הרבות מהחבל, ומרכיבות לעצמנו בוק עב כרס – מה שעבד מצוין עם העובדה שרוברטו, מומחה למיתוג, הסתובב באזור. אבל אז נאלצנו לנטוש את משימת ההתגלות לטובת התמקמות באולם ההרצאות, שכן הכנס בדיוק התחיל. סיכום: מדהים כמה אנשי התחום לא מכירים את קהל היעד שלהם. תובנות בנאליות כמו "בני נוער חושבים שהם נורא מיוחדים ושאף אחד לא מבין אותם" התקבלו בהשתאות, כאילו הם עצמם מעולם לא עברו את השלב הזה בחיים. מומחים שונים לסוגיית הטינאייג'רים עלו בזה אחר זה והיממו את הקהל במושגים כמו 'זהות דיגיטלית'. היה מעניין, ללא ספק, אבל לו היו משרדי הפרסום, המיתוג וגו' משקיעים עשר דקות ביום לגלישה בישראבלוג – הם היו יכולים לחסוך את כל הכסף ששפכו על הכנס הזה. מצד שני, האוכל היה טעים.

כמה קולות שעברו כאן, הצביעו על חיי כריקניים מתוכן ונטולי עומק בסיסי. זה לא שציפיתי ששורצי הביצה המעופשת יעריצו כראוי משהו שיוצא מהתבנית העמוקה של הסבל שבחיים, הריקנות המכלה מבפנים, קווים לדמותו של הקיום והאם יש אלוהים ואם כן – הוא לובש ויוויאן ווסטווד? אבל תמיד אפשר להיות מופתעים, אפילו שלא כדאי כי זה עושה קמטי הבעה. בכל מקרה, החלטתי לכתוב שיר שיביע קצת סבל, לטובת אותם קוראים שמתקשים להעריך שטחיות. כי אם נינט היא קונצנזוס, גם אני צריכה להתחיל:

תחושת קבס בבטני מתפתלת

איננה ישנה ואף איני אוכלת,

נשימותיי כבדות כשל היפופוטם

וחיי הריקניים נראים לי די סתם -

כה חולה אני, ויש לי נזלת.