תשחורת עוינת

אחד החסרונות הגדולים בעבודתי – פרט לשעות ארוכות, לבוס נוירוטי ולעובדה שציבור האמהות במשרד נוטה לתעב אותי באופן גלוי – הוא הקשר ההדוק שנכפה עליי עם בני תשחורת מוכשרים יותר ופחות. ממש כשם שליום יש את הלילה, לחומר יש אנטי-חומר ולתחנה המרכזית החדשה יש את בית רונית רפאל – האיזון הקוסמי נשמר גם אצלי בעבודה. מצד אחד השקות ומסקרות, מצד שני מגע יומיומי, גם אם מקוון בלבד, עם צעירים שסבורים שהם הדבר הבא בתחום.

אינני יודעת מי הגה לראשונה את הרעיון שבעבודה עם בני נוער. אני מסוגלת לחשוב על מספר סיבות טובות לעניין הזה: הם צעירים, בעלי ראש פתוח, יש להם רעיונות רעננים והם יודעים יותר מכולם מה הנוער אוהב. אך כולנו יודעים מה לבסוף היטה את הכף לטובת הצעירים – אפשר לשלם להם פחות. לא שזה מעניין אותם, הם נהנים מהעבודה ויחסית למקדונלד'ס או לבייביסיטר הם מרוויחים בסדר גמור, שלא לדבר על אלה שמצליחים לשלב בין כל העולמות. אני, מצידי, רק צריכה לאתר את המתאימים ביותר. ואחרי האיתור, כמובן, להתמודד איתם בלי לחתוך את עצמי.

אין לי שום דבר נגד בני נוער, מלבד העובדה שהם פיתוח של ילדים, שהם פיתוח של תינוקות, שהם פיתוח של הריון. ונגד הריון דווקא יש לי הרבה מאוד. בימים כתיקונם אני יכולה אפילו ללכת לצד בני נוער ברחוב, ולא להחיש את צעדיי בבהלה אף לא פעם אחת. כמו למשל ביום שני לפני שבועיים, במהלכו נאלצתי ללכת ברגל את כל רחוב קפלן, מעזריאלי ועד לדובנוב. לכאורה משימה קלה, בעיקר לבחורה כמוני שפוקדת את מכון הכושר באופן קבוע שלוש פעמים בחודש. עכשיו תפזרו באקראיות לאורך כל הדרך קבוצות של צעירים נועלי אולסטאר ועוטי חגורות ניטים, עם שחור בעיניים, יותר מדי צבעים בשיער וגישה מרדנית ליקום. נו, בטח עוד מפגש בלוגרים הסתיים בעזריאלי, אמרתי לעצמי (השערה שהסתברה כנכונה, כמה גאון אפשר להיות) והמשכתי לפסוע ברוגע, נזכרת באותה נסיעה באוטובוס, לפני שנה וחצי.

בדיוק שוחחתי עם ידיד בטלפון וסיפרתי לו שהדרקון קנה עבורי פרו, כשלפתע הרגשתי יד זרה נוגעת בי מאחור. הסתובבתי בבהלה, מצפה לראות בסטיונר ידידותי בשם פפה, רק כדי לגלות בן נוער עוטה רסן שואל אותי: "שליחה, מה משפר הבלוג שלך?". משלא עניתי (ברפואית מכנים את זה 'נפגעת הלם') הוא המשיך: "שלי זה משפר <הכניסו מספר ארוך מדי כאן>, וקוראים לי <הכניסו שם לועזי שכולל מושגים מעולם האופל, הדרקונים והחרר>". נותרתי אילמת, והנער המשיך לנסות לדובב אותי: "היה היום מפגש ישרא בעזריאלי, למה לא באת?". למזלי האוטובוס בדיוק עצר בתחנה שלי, וכך יכולתי לפטור אותו ב"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" ולברוח בסולידיות.

כן, יש לי גישה מופלאה לילדים ונוער ואני עדיין לא מבינה איך לא ליהקו אותי לשמינייה. אך ההיכרות המחודשת שלי איתם במסגרת העבודה גורמת לי מדי יום לשקוד על מזימה סודית לעיקור כל נשות הבניין שלי, בהשראת העניין הזה עם חתולי הרחוב. שנאמר, אם זה עבד במוניציפלי – זה יעבוד גם ברמת ועד הבית. אם פעם בני נוער היו מתוקים, נאיביים ואסירי תודה על כל מילה שמעסיקה מקסימה כמוני היתה זורקת לעברם – היום מדובר במפלצות תאבות בצע ופרסום, שמשוכנעות שאסרטיביות פירושה חוצפה חסרת גבולות. והם גם מערבים הורים.

רק בשבוע שעבר טרחה אחת מהם לציין בפניי שאני צינית וערסית, רק כי הסברתי לה באריכות למה אני לא מעוניינת לעבוד עם מישהי שקובעת להגיש לי משהו ואז נעלמת לחצי שנה ומסבירה את זה בדיעבד ב"היה לי מחסום פסיכולוגי". במשך יום שלם הסתובבתי במשרד, המומה מכך שכינו אותי – פסגת האירופאיות הקפואה – ערסית, עד שחברתי מיני הביטה במייל הפושע ואמרה: "את יודעת, ז'ול, אני חושבת שהיא התכוונה לצינית וארסית". ראיתם מה זה? לא די שאני צריכה להתמודד עם בני נוער חוצפנים שאינם יודעים את מקומם – גם יש להם שגיאות כתיב!

וזו רק ההתחלה. תוסיפו לזה את אותה נערה בלתי מוכשרת בעליל, שבמקום לנפץ לה את האשליה שטיפחה במשך שנים העדפתי למשוך אותה בעדינות עד שתבין שזה לא זה – וקיבלתי מיילים זועמים שללא ספק אמה הדוקטורית למדעי ההתנהגות הכתיבה לה, המבצעים אנליזה תוקפנית באישיותי רק מכיוון שנמנעתי מלעשות שימוש ברעיונותיה של התפלצת. או אולי את אותו נער אכול אקנה, שלאחר שהפסקתי לענות למיליארדי המיילים ששלח לי ביום החליט לבוא לבקר ביחד עם אמו, שתבעה לדעת מדוע אינני משתמשת בשירותיו. ואותה נערה מופרעת שלאחר ששיגרה אליי מטח קללות עסיסי כיהודה אחרי מימונה באחוזת טייב, אך עדיין מקפידה מדי כמה שבועות לשלוח אליי מייל השואל "משהו השתנה?" ומיד אחריו מייל נוסף מאותה הכתובת: "את המייל הקודם לא אני שלחתי, פרצו לי למייל, מי רוצה בכלל לחזור אלייך חח". והרשימה הולכת ונמשכת. הזהירו אותנו שלפוקימון יהיו השפעות הרסניות, ורק אנחנו לא הקשבנו.

יש הרבה מאוד הסברים אפשריים לעובדה שלא קל לי בזמן האחרון. אפשר להפיל את זה על משפחתי שמנצלת את כל תקופת הפוסט גירושים כדי לתפקד עוד פחות מהמוח של אלון מזרחי (יחד עם זה של ורד, שזה יוצא מוח שלם!). אפשר לתרץ את זה בעובדה שפחות ופחות נשים במשרד מחבבות אותי בכל רגע נתון, בלי שום סיבה שאני יכולה לחשוב עליה. אפשר שזה בגלל כמויות העבודה הלא הגיוניות שמשביתות אותי בכל תקופת חגים. אפשר לזרוק את זה על הבעבוע ההורמונלי שתקף אותי לאחרונה כי שוב שכחתי גלולה (החטא: אני לא אחראית. עונשו: ראיתי את 'היומן' ובכיתי כאילו טופשופ פשטו את הרגל). אבל הרבה יותר קל להאשים את הצעירים, אותם גם אפשר לפטר. כאילו, עד שהם ישלחו אליי את אמא.

גיק שיק

חנונית, זה מה שאני. מבחוץ אני אמנם נערת כרך אופנתית, אבל קחו ממני את ההערצה לכוכבות פופ, את עדשות המגע ואת סניף ההלו קיטי שפתחתי לאחרונה בחדרי – ותגלו חננה קטנטנה שעונה לרוב הקריטריונים שהופכים את פלוני לגיק. חמש יחידות מחשבים? חובבת פנטזיה ומד"ב? מבקרת בכנסי אייקון בסינמטק? משחקת שחמט? מתמכרת למשחקי מחשב? יודעת מי זה תומס גודמן ומה זה הסילמריליון? מבדילה בין קירק לפיקארד? חושבת שאני באפי? מנוסה בדי אנד די (אבל רק פעם אחת, זה היה לפני המון שנים ולא התבצע מגע עם אף חרב מקרטון ונייר אלומיניום)? יו ניים איט, עשיתי כמעט הכל.

ככל שהתבגרתי, הצלחתי לפתח אישיות נוספת וססגונית, כזו שסופרת קלוריות, מתאימה צבעים (שחור לשחור בהיר), מתעסקת יותר מדי בנתוניה הפיזיים של רוני ס' (סיליקון באופן ברור, ואני מוכנה לשים על זה את כל המינוס שלי) ולא מבדילה בין הדמויות ב'מופע הקולנוע של רוקי'. כך שהכיסוי שלי הפך למושלם, עד כדי כך שבמצבים יומיומיים לא ניתן להבחין כמעט בצד האפל שיודע שאפשר להפעיל את גוגל בקלינגונית. וכך זיגזגתי ביני לבין עצמי בהצלחה יחסית, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.

כחנונית תמיד היתה האקדמיה פסגת שאיפותיי. מהסיור של המגמה בטכניון ועד לימי הסטודנט אותם הייתי פוקדת בעקביות על גבול האובסס – כל מה שרציתי היה להיות סטודנטית, ואם אפשר גם דוקטור (כי זה נשמע סקסי). כה מפוקסת הייתי במטרה, עד שהתעקשתי לעשות פסיכומטרי עוד בתיכון – עניין שעד היום הועיל לי אך ורק בהרשמת הורים של בחורים שיצאתי איתם. את השירות הצבאי התחלתי בידיעה גמורה שכבר עם החפש"ש אני מסמנת לי כיסא בגילמן. מפתיע, אם כן, ששנה לאחר השחרור אני עדיין לא ממהרת להירשם לשום מוסד אקדמי רציני ומבזבזת את תאיי האפורים על שידורים חוזרים של האלופה.

ממש כמו שאר בני גילי, אני לא באמת יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רק שהם לא יודעים בדרום אמריקה ואני לא יודעת כאן, ואולי זה מה שמלחיץ אותי. הרי אם הייתי זרוקה עכשיו על חופי ברזיל, בידי האחת שייק פירות ובשנייה אני מסמנת לחזוס שינפנף קצת יותר מהר עם הענף – מסדרונות האוניברסיטה היו מעניינים אותי עוד פחות מהשאלה האם זה חום או ירוק. אולם שפר עליי מזלי ועם השחרור הגעתי למשרה בת זונה, שגרמה לי לחשוב פעמיים על הצורך בניתוח ידיעות של בוקי נאה על מנת להתהדר בתואר ראשון בתקשורת. חודשים של התייעצות קדחתנית עם יודעי דבר הובילו אותי למסקנה שתואר ראשון לא יעזור לי יותר מדי בתחום אותו בחרתי, בטח שלא אם הוא יגיע על חשבון רזומה. לפיכך, נרשמתי חיש קל לקורס קופירייטינג אצל תרצה גרנות, והקפאתי את כל עניין התואר.

סבתא זרגן לקחה את זה קשה מכולם. עוד מינקות ייעדה לי קריירה בתחום הרפואה והמשפטים (כבר אז היא ידעה שאני מולטי טאלנט), ועצם המחשבה על כך שלא תוכל להשוויץ בפני חברותיה שנכדתה המוצלחת עשתה דוקטורט הרבה לפני שלהן, היתה מכה קשה כמעט כמו הגירושים של הוריי. גם בלונדי, גוש אמביציה אקדמי, מקפיד להזכיר לי מדי שבוע שחווית האוניברסיטה היא שלב חשוב שאולי חבל לפספס. ויולי הגיקית שבתוכי זועקת שהתוקף של הפסיכומטרי שלי עומד לפוג (כמה זה מחזיק, באמת?) ושיום אחד אולי אתחרט על זה. אבל אם יש משהו שהוכחתי כבר יותר מדי פעמים, זה שאני זורמת.

כל זה היה אקספוזיציה, עכשיו מגיעים לדבר האמיתי – התמונה שמוכיחה שגם בלי תואר יש לי עתיד מזהיר כברק פכטר (רק בלי הקטע של שליחת הידיים). בשבוע שעבר, במהלך איסוף שגרתי של סלט עוף מארומה, נתקלתי לפתע בליהי אלון, תוקעת סלט עוף משל עצמה בחברת הסוכן שלה. חיש קל שלפתי את הסלולרי החדש והלוהט שלי ותקתקתי תמונת פפראצי, שמלבד סיפוק יצר המציצנות אף אוצרת בתוכה תעלומה בלשית! כידוע, כל הסלטים של ארומה מגיעים בתוספת לחם, אך למרבה הזעזוע, נעדרות אותן פרוסות לחם משולחנה של ליהי. התוכלו לאתר בתמונה את אותה פחמימה אבודה? תיארתי לעצמי שלא.