סטרייק א פוז

עוד בטרם כתבתי את הפוסט על בני הנוער, ידעתי שהוא יגרור מיילים מכל מיני בני נוער עם דעות שרק מחכים לרגע בו יצליחו לפרוץ לברנז'ה ולהריץ שורות עם מיכאל הנגבי בקנטינה. ודאי שלא תיארתי לעצמי שאקבל מייל מנערה שנורא רוצה לדגמן, וכנראה התבלבלה ביני לבין רוברטו (כנראה בגלל הזיפים). במייל הראשון הסבירה באריכות על הסיבות שהובילו אותה להחלטה: "אני אף פעם לא האיתי דוגמנית ואני רוצה כי אני חושבת שאני יכולה להיות דוגמנית כי כולם אומרים לי שאני יפה ושאני יכולה להיות דוגמנית. אני תמיד רציתי להיות דוגמנית כי זה החלום שלי ..אני חושבת שדוגמנות זה משהוא כיף.. אני רוצה מאוד להצליח בזה כי דוגמנות זה חצי מימני".

במייל חוזר ניסיתי להסביר לאותה נערה שאני לא הכתובת לפניות בנושאי דוגמנות, ועוד בנימה חינוכית ובוגרת – לא המלצתי לה אפילו פעם אחת לפתח הפרעת אכילה, ואף יידעתי אותה שאם דורשים ממנה כסף על בוק לא באמת רוצים אותה. אני אולי לא עובדת בסוכנות דוגמנות, אבל ידע כללי דווקא יש לי (אני אפילו יודעת מי היה הרמטכ"ל בזמן מלחמת יום כיפור. זו היתה השאלה הראשונה במבחן של גל"צ). בתגובה, קיבלתי את המייל הבא: "אני לא יודעת בידיוק מזה עולם דוגמנות ו..אני לא אבנתי מזה בוק? יוליז את אולי יודעת שיש מישהוא שיכול לעזור לי כי אני רוצה מאוד להיות דוגמנית וזה החלום שלי ואני רוצה מאוד שהוא יתגשם לי".

עד היום אני משוכנעת שאחד הסטוקרים מהעבר ניסה לעבוד עליי ולגרום לי להרים אליו טלפון, שגיאות בכמות כזאת לא תמצאו באולפן בדימונה (היו עוד, שצונזרו מחוסר עניין לציבור). אבל במידה שלא – מדובר כאן במישהי עם פוטנציאל מסחרר להפוך לדבר הבא! השתתפות בריאליטי אחד והיא כבר תגזור קופונים מהנחיית ערבי הקראת שירה בסלון מזל, השתתפות פאנלים ביידיש בבית אריאלה וצילומי פפראצי לצד בילי מוסקונה-לרמן. אולי בפעם הבאה שרוברטו יקפוץ לבקר במשרד אני אקח אותו הצידה ואמליץ על התגלית הבאה שתמלא את החלל שיוותר לאחר עזיבתה של מאיה בוסקילה.

כמה שבועות לאחר אותו מייל נוגע ללב, התקשרו אליי ממכון כלשהו שעורך מחקר מקיף ביותר בנושא בני הנוער עבור כמה חברות מסחריות. במסגרת המחקר הם מראיינים בני נוער ומגוון בעלי מקצוע שמתמחים בבני נוער – החל מסוציולוגים וכלה בי – כדי לדעת איך לעשות מהם כסף טוב יותר. נפגשתי עם אחת המראיינות כבר ביום שלמחרת בארומה, ושעה שתקעתי סלט עוף היא שאלה אותי שאלות ורשמה במרץ את התשובות שלי – עניין שגרם ליושבי בית הקפה להביט בנו בעניין, מתוך הנחה שאני סלבריטאית שמתראיינת לעיתון כלשהו. כיף כיף כיף!

כששאלה אותי מה זה הלו קיטי, שלפתי את הארנק שלי מהתיק כדי להסביר לה על מהות המותג והקשר המסתורי בין הפקאצות הישראליות ליפניות (כולל השימוש המשותף ב"מושי מושי"). כששאלה אותי על חגורות ניטים הראיתי לה את החגורה שעליי. כשהתעניינה בתרבות ההמונים הסברתי לה על הלהקות המובילות, על הטלנובלות השולתותתת ועל סוד ההצלחה של נינט – עד שאפילו אני הופתעתי מכמות הידע שיש לי בנושא. כנראה זה מסביר למה באוטובוסים תמיד נותנים לי כרטיסיות נוער, למה לא מכניסים אותי לפאבים בלי תעודת זהות, למה במכון תמיד שואלים אותי באיזו כיתה אני ולמה אני מתבאסת שביוזר החדש שלי במסנג'ר לפי הג'ימייל שלי אין אמוטיקונים גסים כמו שהיו לי בקודם (כמובן שאין לזה שום קשר לטקסט, זה סתם רמז כי איבדתי את כל הרשימה שלי ואני שואפת למלא אותה מחדש). לאחר שעה, במהלכה נגמרו למראיינת הדפים בבלוק והיא כתבה על הקרטון עצמו (סימן לכמה אני מעניינת. או בעצם לכמה אני מדברת), היא העניקה לי צ'ק ואמרה שעזרתי לה המון. אני, מצידי, לא האמנתי שמשלמים לי על זה כסף, אז הלכתי לבזבז אותו בפול אנד בר (נעליים מהממות, אבל דורשות יותר פלסטרים מחדר ההתאוששות של דב קליין).

לאחר יותר מדי חודשים בדרום אמריקה, חזרה אתמול טלי לדירתה התל אביבית (שנמצאת בבניין של נינט) – שזה מאוד משמח! כמובן שזה היה יותר משמח לו היתה חוזרת לפני כמה חודשים, כדי לעדכן אותי בזוגיות המתהווה של יהודה ונינט כשזה עוד היה סקופ – אבל קשה לי להיות קטנונית כשקיבלתי במתנה כרית, גופיה ומדבקות של הלו קיטי מברזיל. בנוסף, הבטיחה לי טלי עדכונים שוטפים וחטטניים במיוחד על חיי היומיום של בני הזוג, שכמובן אעלה באופן מיידי לבלוג כדי לשמר את מפלס הפקאציות, שקצת ירד לאחרונה.

האסונות של נינה, עדכון #1: אתמול נרדם חתול אלמוני על הג'יפ השחור של יהודה. עדים שנכחו במקום (טלי, כאילו) מספרים כי נראה היה שנוח לו הרבה יותר מאשר על רכב רגיל.

בטן רכה

רבים ממכריי מגיבים בהרמת גבה בואכה קללות האופייניות לארגוניים פמיניסטיים של לאסביות שמצלמות סרטים דוקומנטריים על חברותיהן הקוצניות, כשאני מתלוננת באוזניהם כי בלונדי אמר לי שלאחרונה העליתי שני קילו. לפיכך, החלטתי להבהיר את רוח הדברים בפומבי – גם מכיוון שאם לא אעשה זאת והעניין יגיע לבלונדי, הוא ישלול ממני לאלתר את הזכות לנשוך אותו כשצומחות לי שיני בינה (אם זה טוב לתינוקות זה טוב גם בשבילי), אבל גם כי יש לי נטייה מסוימת לנסח דברים בצורה המשרתת את מטרותיי האפלות. ובכן, זהו תמליל השיחה המקורי:

יולי: נכון שהשמנתי?

בלונדי: ממש לא.

יולי: תראה, אני פרה.

בלונדי: את לא פרה, את כפרה.

יולי: אבל שמנה.

בלונדי: לא.

יולי: תיגע לי בבטן.

בלונדי: לא רוצה.

יולי: אז תיגע לי בציצי.

בלונדי: טוב. היי, למה את מורידה לי את היד למטה?

יולי: רואה שאני שמנה?

בלונדי: את לא שמנה!

יולי: אתה משקר לי?

בלונדי: לא.

יולי: מערכת יחסים צריכה להיות מבוססת על אמון.

בלונדי: אני לא משקר לך, לא השמנת.

יולי: למה אתה אומר סתם? אתה רוצה שאני אשמין עוד?

בלונדי: איך תשמיני עוד אם לא השמנת?

יולי: אבל כן השמנתי.

בלונדי: לא נכון.

יולי: אני אומרת לך שכן.

בלונדי: יודעת מה? קילו, אולי שניים.

יולי: מה?!

בלונדי: וגם זה בציצי.

כמובן שהוא גם חזר בו כעבור כמה שניות, והסביר את תשובתו המחוצפת בכך שהוא רצה לעצבן אותי. לצערי אני בחורה חסרת אופי שמושפעת בקלות, ואותה רפליקה תמימה כביכול היא הסיבה לכך שמצאתי את עצמי בשני האחרון שרועה על מזרון כשמשקולת מאחורי עורפי ובין רגליי מדריך  בעל מבטא לא מזוהה שצועק על שרירי הבטן שלי כי הם לא עובדים מספיק.

"נו, איך היה?", שאל אותי מאוחר יותר י'. י' הוא מדריך מקובל למדי במכון הכושר שלי, שמשתייך באופן ברור לז'אנר הפלרטטן, בעל שורת הפתיחה הקבועה: "את לא עושה את זה נכון, ככה את מזיקה לגב". מלכתחילה לא לקחתי אותו ברצינות, אולי כי השורה הזאת נשמעה לי פחות משכנעת בזמן ששתיתי מהקולר, אך י' התברר כבחור נחוש שדבק במטרה, גם אם קוראים לה יולי והיא מגיעה למכון בבגדים מרופטים בכוונה כדי שלא ידברו איתה (וזה לאחר הטראומה שגרם לי ליאור, יוצמח חברותי שחלק איתי שק בשיעור קיקבוקס ולאחר מעשה הציע לי טרמפ הביתה, רק כדי לנסות לשכנע אותי כל הדרך לשנות כיוון ולקפוץ אל מיטתו בעלת קורי העכביש).

לאחר שהבין י' שאני מעדיפה לעשות פק"לים בחברת האייפוד הוורוד שלי, מאשר לנהל שיחות על מסת שריר עם הבחורים המפחידים שמרימים משקולות ואז מהר אוכלים חביתה שהביאו מהבית – העדיף להזמין אותי בעדינות לשיעורים שהוא הולך אליהם לאחר שהוא מסיים לעבוד. כך סירבתי בעדינות פעם אחר פעם להגיע לשיעור בטן, עד שבלונדי אמר שהעליתי שני קילו. יש לי בטן די קשיחה, אמרתי לעצמי, כמה גרועה יכולה להיות שעה שלמה של כפיפות בטן? או.

עד עכשיו כואב לי להשתעל, או להיזכר במבטא הפוקד עליי להרים את הגוף משלושים מעלות לחמישים מעלות, שעה שכל שאר הגברים בעלי הקוביות והנשים שאחרי הריון וגם הבלונדינית הדקיקה שיש לה מזל שהיא מכוערת, החזיקו בבטן (בוהאהא) את הצחוק למראה זרגן שלא מבינה למה שכחה את מד הזווית בקלמר מכיתה ד'.

"את לא עושה את זה נכון, ככה את מזיקה לגב", העיר לי י' אחרי השיעור והתעקש להישאר עוד כמה דקות כדי להדגים לי שלושים-חמישים נכון מהו. כשהזמין אותי לקפה כשסיימנו, אמרתי לו שיש לי חבר. כמובן שלא אמרתי שהחבר שלי הוא זה שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה, כי רציתי לשמור על תדמית זוהרת (וגם הזעתי כמו חזרזירה ורציתי ללכת הביתה). אך אל דאגה, פעולת הנקם בוא תבוא – בלי לחשוף יותר מדי פרטים, אומר רק שהיא תכלול שק אשכים אחד, קליפות ביצים ושיפודי עץ. אני מבטיחה לצלם בסלולרי.