קורבן אופנה

מצד אחד, פרויקט 'ארבעת הדברים' קסם לי, כי אין לי כוח לחשוב על נושאים מעניינים לכתוב עליהם. מצד שני, הקטגוריות שם היו יותר משעממות מהעונה הנוכחית של 'השיר שלנו'. אז החלטתי לחשוב על קטגוריות אקזוטיות משלי. תמיד טענתי שאני מובילת דעת קהל.

ארבעה הרגלים מגונים שלי:

1. אני מבולגנת. אבל לא סתם מבולגנת עם קצת בגדים על הכיסא ודפים על השולחן – אני מדברת על בלגן שחמישה בחורים בגיל ההתבגרות לא יצליחו לייצר יחד, משהו בסגנון שד טזמני פוגש חדר הלבשה של הפסטיגל. אני מנסה לומר לעצמי שזה בגלל שיש לי נפש של אמן, אבל אפילו אני יודעת שזה כי אני סתם בהמה.

2. אני חייבת למלא כוסות עד הסוף, אף על פי שזה תמיד נגמר ברצפה רטובה וסמרטוטים, מהם אני פוחדת מאוד (ע"ע). אם הכוס לא מלאה עד סופה, אתקשה לשתות ממנה.

3. אני ממששת את הקצוות המחודדים של הציפית לפני שאני נרדמת. זה הרגל שפיתחתי מגיל אפס, ועד היום אני נהנית ממנו מאוד. אני מתכחשת לקיומן של ציפיות בעלות קצוות עגולים או כאלה שכובסו יותר מדי פעמים, ולכן כבר לא כיף למשש להן את הצ'ופצ'יק.

4. אני משחקת הרבה בשיער.

ארבעה דברים שמפחידים אותי:

1. סמרטוטים משומשים.

2. אופנועים.

3. תימנים.

4. דלקות בדרכי השתן.

ארבעה בחורים שיצאתי איתם, וחבל:

1. גדי האימפוטנט, תנוח זיקפתו על משכבה בשלום.

2. יוליוס (המתכנה כך בגלל שמו שדומה באופן מחשיד לזה שלי), אחד הכותבים המוכשרים ביותר שנתקלתי בהם, ומהבודדים שמסוגלים לכתוב על מין בצורה שלא עושה לך הרגשה ששוב נכנסת בטעות לפי טבעת צר, אפל ומשומן היטב. עשה רושם מצוין בטלפון, חבל שבמציאות הוא לא מושך במקרה הטוב, עם כפות ידיים קטנטנות ונשיות שלא מפסיקות להתעסק במפיות. משהודעתי לו שזה לא יצליח בינינו, סיפר לי על יוליה – שלפי כל התיאורים זהה לי באופן מפתיע מדי – בחורה מסתורית אותה הוא ממשש בידיו הקטנות בהנאה ובאהבה אין קץ עד עצם היום הזה.

3. שגיא, אז סטודנט בווינגייט וכיום (אם אינני טועה) מפעיל שירותי בר אקטיבי, או משהו סליזי בסגנון. חוסר כימיה כזה לא נרשם מאז מיטל וג'וזף אוגניסיאן! לאחר מספר שנים זיהיתי אותו בתפקיד אורח משפיל ב'טלנובלה (ע"ר)', וגם זה רק כשנגמרה הסצינה. כשסיפרתי על כך לחברתי לעבודה, מסתבר שכל חברותיה יצאו איתו גם (וזה לא יפתיע אותי אם גם הקוראות כאן).

4. אסף חיזור גורלי.

ארבעה מועדונים שהייתי יוצאת אליהם לפני שהפכתי לסבתא:

1. הצופה.

2. סופהביט.

3. קוסמיק צ'ארלי.

4. קפה ברזילי.

ארבעה ברנשים מוזרים שהתחילו איתי בפאבים:

1. אלמוני שחזר מארה"ב ועשה שם ים כסף שלח לי שוט של משקה כחול וזרחני במהלך ביקור בשסק. מאוחר יותר הסביר לי שמדובר בתרכובת צמחים שרקחו נזירים מבודדים באיזה מיקום אקזוטי באירופה. בתגובה, שאלתי אותו אם הוא מכיר סלבס והוא אמר שפגש פעם את ג'סטין טימברלייק ושהוא נחמד.

2. אלמוני נוסף שחזר מארה"ב ועשה שם ים כסף שוחח איתי בארליך (שאלתי אותו אם הוא מכיר סלבס והוא אמר שפגש את פריס הילטון הרבה פעמים ושהיא נחמדה), ואז הזמין אותי לשוט ייגר ואז עוד אחד ואז קנה בקבוק! עד עשר בבוקר הסתכלתי על הים בנמל כדי להיות מסוגלת לנהוג הביתה.

3. אלמוני שמעדתי עליו במיזוארי (טעות ענקית, לעולם אל תניחו את כף רגלכם במקום המחריד הזה), סיפר לי שהוא כדורגלן לשעבר, הבעלים של האינגריד ובקרוב מנהל סוכנות דוגמנות (שאלתי אותו אם הוא מכיר סלבס והוא אמר שהוא מכיר את הצלם של גיא פינס ושהוא מתקשר אליו הרבה) ואמר לי שבגדול אני ליגה, חוץ מזה שאין לי שפה עליונה (?!). זה היה נשמע יותר אמין אילולא שתה מידורי סאוור.

4. נדב, אמן הוידאו ארט ששבר את לבי.

ארבע מסעדות שטרם ביקרתי בהן, וזה באמת לא בסדר שעדיין לא מצאתי שוגר דדי:

1. מול ים.

2. מסה.

3. אורקה.

4. סושי סמבה.

ארבעה דברים שאני אוהבת, אפילו שפאדיחה להודות בזה:

1. קווסטים (זכורים לטובה 'יומו של הטנטקל' וכמובן 'המסע הארוך ביותר'). כרגע אני מנסה להשיג ללא הצלחה את 'פנטזמגוריה' (הורדתי, צרבתי ובכל פעם שמחליפים לדיסק השני המשחק נתקע), ואם מישהו יוכל לעזור לי עם זה אני אדאג לו לאספקה שוטפת של גלוסים ופודרות משזפות.

2. היי פייב.

3. 'הכישוף' (הסרט הכי טראשי ביקום שמשודר לשמחתי שוב ושוב בערוצי הסרטים).

4. כבד אווז.

ארבעה חפצים שאיבדתי בדרכים טראגיות:

1. הסיכה שלי, שצללה במצולות האסלה ללא שוב.

2. קשת לשיער ששכחתי בתא מדידה של חנות לבגדי אירובי (אל תשאלו אפילו).

3. עגילי גולגלות חמודים שאני אפילו לא יודעת כיצד אבדו.

4. ארבעת הדיסקים של 'המסע הארוך ביותר', שככל הנראה יישארו לעד בביתו של האקס שלי.

ארבעה דברים שהופכים אותי לחנונית מוסווית:

1. אני באפי (למרות שלאחרונה אני גם קצת ורוניקה מארס).

2. סרטי קומיקס, פנטזיה ומד"ב מלהיבים אותי כפי שאף קומדיה רומנטית דלוחה לא תצליח.

3. אני מכירה את תומס גודמן, ואת תיאוריית היקומים המקבילים שלו ("אתה A ואתה B יושבים בבית קפה וצוחקים על איך שהרגתם את אתה C").

4. תמיד רציתי לשחק די אנד די, אבל לא היה לי עם מי.

ארבעה בשמים בהם אני משתמשת לאחרונה:

1. 'Premier Jour' של נינה ריצ'י (זה הבושם המהמם שבלונדי קנה לי לשחרור. בגלל שלקחתי אותו איתי לאמסטרדם, בכל פעם שאני שמה אותו אני מרגישה בחופש, אבל גם קצת מסטולה).

2. 'Alien' של טיירי מוגלר (רק בערב).

3. 'Exotic Pleasures' של אסתי לאודר (רק בבוקר).

4. 'Be Delicious' של דונה קארן (קיבלתי אותו במתנה אתמול, אחרי תקופה ארוכה של כיסופים שקטים. אמנם טרם ביקעתי את האריזה החגיגית, אבל תהיו בטוחים שצפויה לו תקופה ארוכה של פורענות).

ארבעה דברים שאני לא עושה לעולם:

1. מסתרקת.

2. משתמשת בצלליות.

3. שותה שוקו.

4. נותנת לבחור שאינני מעוניינת בו להזמין אותי למשקה (בהנחה שאני יודעת על כוונתו עוד בטרם הרכישה).

ארבע רצועות שמתחבאות אצלי באייפוד ועשויות לגרום לכם להרים גבה:

1. 'מוזיקה' של כוכבי שיר נולד.

2. הפוגה של באך והרביעית של מוצרט (אמנם מדובר בשתי רצועות שונות בתכלית, אבל העיקרון זהה).

3. 'שאול', שיר הנושא מתוך המחזמר 'דויד' של ירון כפכפי, בגירסת בית צבי.

4. שיר המופת 'ז'ניה ספסיבה'. חובה בכל נגן.

ארבעה טיפוסים שאני לא סומכת עליהם:

1. צמחונים (מה שמביא אותי פעמים רבות למשבר אמון קשה עם אחותי המהממת, אבל אידאולוגיה זאת אידאולוגיה).

2. אנשים ששותים וודקה רד בול.

3. אנשים שמדברים לאט, אומרים "תזרמי" ושומעים מוש בן ארי.

4. אנשים שנועלים סנדלי שורש (מה שכולל בתוכו את כל קבוצת הקיבוצניקים).

עכשיו חסרה רק לוויה אחת

עוד מינקות אני מצפה בכיליון עיניים לשלב הזה בחיים, אותו אבלה בהתרוצצות בין חתונה אחת לאחרת, נפרדת בדמעות מתכולת פנקס הצ'קים שלי תוך שאני שוקעת בטיפת השמן המרה של מיטב פסטלי הגורמה. אל תבינו לא נכון – אוהבת אני את חשבון הבנק שלי אהבת נפש (שמספרו מזכיר באופן מחשיד ביותר את מספר הבלוג הזה), לא כל שכן את גזרתי ההולכת וצרה תודות למאמן הבטן הסובייטי והקשוח. אך די בקמצוץ מודעות עצמית כדי לדעת שעוד בשלב העובר נחרץ גורלי – הרווקה התמידית שמסיימת כל חתונה מאחורי המזרקה עם האורות המתחלפים, במשגל מיואש עם המלצר של הסיגרים, בסופו אני עוד מספיקה לדדות אל הרחבה בדיוק כשמתחיל 'לטינוס'.

עם זאת, תמיד הנחתי שפאזת גני האירועים בחיי תגיע לשיאה בסביבות גיל העמידה (29). מי ידע שאגיע ישירות עם השחרור לעבודה רצינית עם אנשים מבוגרים, שלאחרונה מתחתנים כמו זבובים שעומד להיגמר להם המנוי בג'יידייט. בין כל שיחות הקולר על טעימות, אולמות, רבנים ושמלות, שמתי לב שמקום העבודה שלי מתחלק אט אט לשניים – אלה שגולשות בפורום 'מתחתנים ברשת' ואלה שלא. על אף סלידתי המוצהרת מחתונות (לפחות הגדולות שבהן. משום מה הקונספט של הארגון המתיש ובזבוז הכסף חסר הפרופורציות, רק כדי שלחברות המקשישות של סבתא יהיה תירוץ להוציא מהבוידעם את שמלות הנצנצים מאלנבי – לא עושה לי את זה) החלטתי שלא להישאר בחוץ, וגם יש לי דעות. הן אולי לא מעניינות כמו הדעות שלי על המצב הביטחוני (מלחמה זה רע, עדיף שלום), אבל עדיין.

"אני לא עשיתי פרנצ' באצבעות של הרגליים , לא חשבתי על זה כי הייתי עם נעל חצי סנדל, שהיתה סגור מקדימה, ובחתונה בסוף הערב , כשהורדתי נעליים (מרוב כאבים) צילמו לי אותן בוידאו ובסטילס....אז אל תשכחו" ('נשואה כבר' מחלקת טיפים, פורום 'מתחתנים ברשת'. הטעויות במקור, כן?)

ככל מיקרוקוסמוס, גם לפורום 'מתחתנים ברשת' שפה וקודים משלו. רוב חברות הפורום ישתמשו בכינוי שכולל את שמן ואת שם החתן לעתיד, כך: ז'ול & בלונדי (חובבות ההארדקור יכנו את עצמן 'מתחתנת ב-4.7'). בנוסף, בכל פעם ששמו של הקורבן יאוזכר בהודעה, הן יכנו אותו "החצי שלי". ממש כך: "טוב אז אני מתחתנת, החצי שלי מהעדה המרוקאית ואני מהעדה הרוסית", או "החצי שלי ממש אדיש ואומר שאני לחוצה והיסטרית. מה לעשות?!?!!!?".

בפורום תוכלו למצוא תשובות לכל השאלות הכי בוערות: כמה זמן מראש צריך לקבוע תור למקווה (בערך שבועיים); מה עושים כששלושה חודשים לפני האירוע כבר לא בא לך על האולם (מעצבים אותו מחדש); האם כדאי בקבלת הפנים להשתמש בסקסופוניסט או בהרכב נגנים (עדיף ארבע כנריות כוסיות שעושות קאברים לשלמה ארצי); כמה עולה להקליט שיר מקורי משלך לבן הזוג (480 ש"ח), איפה מוצאים מדריכה לריקוד ארוטי (תעלומה) והרשימה נמשכת ונמשכת. ההודעה החביבה עליי (לפחות היום) היתה זו השואלת: "למישהי יש רעיון למשפטים לא קיטשיים לכתוב על ההזמנה?", בעיקר בגלל ההצעות בסגנון "החלטות קטנות עושים עם הראש, החלטות גדולות עושים עם הלב" (שזכתה לתגובה "מהמם ומקורי!") או "אנחנו רשמנו 'עוד מעט כמעט, אנחנו גוף אחד, את ידך נתת, בידי שלי לעד' ואפילו לא ידענו שזה של אהוד מנור".

ויש גם שרשורים כיפיים, כמו שרשורי הקאונט דאון ("בנות, כמה ימים נשארו לכן עד החתונה?" ואז כולן סופרות בצוותא), שרשורי נושא (החביב עליי היה "מאיזה קטע בהכנות לחתונה הכי התרגשתן?", ובמיוחד חברת הפורום שסיפרה שבכתה כשרשמה את הצ'ק לבעל האולם. נו, גם אני הייתי בוכה) וגם וידויים חושפניים: "אתמול הייתי בטיפול פנים,ניקוי פילינג,הוצאת שחורים,בקיצור פעם ראשונה שאני עושה טיפול פנים,אני נראית זוועה,אני בעבודה לא מאופרת שבד"כ אני כן,ועוד עם משחה רפואית על הפנים שכל הפנים שלי מבריקות,כאילו מזיעות,בקיצור עוד חודש ויומיים החתונה,מקווה שזה יעבור,אני מפחדת וניראית נורא,אני לא יודעת איך יצאתי ככה מהבית לעבודה,בא לי להתחבא.......". כיף כיף כיף!

לאחר שהפנמתי את החלק התיאורטי, הגיע הזמן לחלק המעשי. לשתי החתונות הראשונות לא הגעתי, בעיקר כי באותו הזמן שכב הסבא המדליק שלי בבית החולים והמתין לניתוח מסובך למדי בעורק הראשי – מה שהביא אותי לבלות את שעות הפנאי שלי ליד מיטתו, בדיווח על תוצאות המשחקים בשלב הבתים. לחתונה השלישית דווקא רציתי להגיע, ומכיוון שהדבר הראשון שסבא דאג לברר כשפגה ההרדמה היה התוצאה של מכסיקו-פורטוגל, קיבלתי את האור הירוק לחגוג את חתונתו של חברי החתיך לעבודה (והרביעית ביולי. סתם שתדעו, אם בוער לכם להקפיץ אותי ליגור).

מכיוון שחוק לא כתוב אוסר על חתונות להיערך בלוקיישן שהוא איכשהו נוח למוזמנים, כמובן שבילינו את רוב הזמן בכבישי השרון המצחינים והגענו בדיוק לחופה. הפעם, מכיוון שהחתן הוא דתל"ש, חלק ניכר מהאורחים מצא את דחקות ההלכה של הרב משעשעות (ואלה מהעבודה סתם שיחקו במשטרת האופנה עם שאר המוזמנים, שהיוו טרף קל מדי לקולגות שוחרות הווג שלי). בשלב האוכל הרגשתי את דיכאון החתונות המסורתי משתלט עליי (ואני עוד בכלל לא רוצה להתחתן. איש אינו חסין!), עניין שפתרתי חיש קל עם המון וויסקי זול. ככה זה, אם כבר השקעתי את הצ'ק וגם ככה דילגתי על כל הפחמימות שבבופה – לפחות אחגוג על האלכוהול.

בסביבות חצות נראה גן האירועים ריק למדי, וחבריי לעבודה נאלצו לגרד אותי מהרחבה אל הרכב. בדיעבד אני מעריכה את המחווה שכן אילולא הם, עוד הייתי מוצאת את עצמי מקפצת בחדווה לצלילי סאבלימינל וסבא ג'פטו (באמת קיפצתי. יכולת האקרובטיקה שלי על סטילטו תבייש אפילו את רקדניות הפוסיקאט). במחשבה לאחור, נרשם אצלי האירוע כחוויה חיובית – אפילו שהוא עלה לי מאתיים ש"ח והזכיר לי למה אני לא רוצה להתחתן (זו נראית לי במה מתאימה להודיע לכל חבריי שאם הם מתכננים מצגת פאוור פוינט עם תמונות שלי והכתובית 'כבר אז הם ידעו שנועדו זה לזו' – אני מפעילה את הצלפים). נו, בטח כי התלבשתי מהמם.