לא טוב, לא בסדר
לא הוגן מצידי להתלונן על מה שעובר עלי בימים אלו. איזו זכות יש לי? ממוקמת בנינוחות במדינה שטופת שמש ונטולת טילים. הצבא פה התנדבותי, לא הישרדותי. הרשימות של ההרוגים - אני לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט שזו מלחמה. שרון, חבר ילדות, גויס בצו שמונה. החברים מישוב פאסטורלי ליד כרמיאל עברו לקרובים בשרון. השמות האלה ברדיו, כל השמות האלה, כמו בימי התואר הראשון, בפיגועים של קו שמונה עשרה, עוד ועוד שמות - בסוף זה נכנס. מלחמה.
רק השבוע קלטתי, שאם היינו בארץ, גבי היה שם בלבנון. שוב. ואני הייתי יוצאת מדעתי מרוב דאגה, שוב.
רציתי לספר כאן איך השתכנעתי שלצבא לא אכפת מחייו (או מותו) של גבי, ואיך זה נעץ את המסמר האחרון במגורים שלנו בישראל, אבל אני מרגישה שזה לא הוגן. מלח על הפצעים, שמרים על הדאגות.
 
זה לא שאין לי דאגות כאן. זה לא שגבי מוגן לחלוטין כאן. זה לא שמישהו מוגן לחלוטין איפשהו.
אתמול חזרתי מהעבודה כרגיל, בסביבות שלוש-שלוש וחצי. הייתי חוזרת מוקדם יותר, אבל כשאני מעבירה שיעור, משהו בדמות הזו שאני נכנסת אליה - בדמות היציבה והיודעת והמנחה והמטיבה והמייעצת - טוען אותי באנרגיה, ואני הופכת להיות פרודוקטיבית.
לא כמו עכשיו, למשל. אני יושבת בעבודה וכותבת פוסט עם מקלדת שהאותיות בעברית כתובות עליה בטוש.
הייתי אנרגטית ומעודדת - גרג טיפח לי את האגו סביב מה שהספקתי כשהוא היה בחופש, מסתמנים כיוונים חיוביים לגבי תעסוקה בשבילי אחרי הסמסטר הזה. הכסף מהדירה המזורגגת סוף סוף נכנס בשלמותו ואני יכולה להעביר אותו אלי, ולהתחיל לחיות. להמשיך לחיות.
גבי לא היה בבית כשהגעתי, אבל זה לא נדיר. הוא מגיע בארבע בדרך כלל. המדפסת החדשה הגיעה. עשיתי כמה טלפונים שצריך לעשות. אחד מהם היה טלפון לדואר האוסטרלי. החבילה ששלחתי לסוכן, עם כל המסמכים להגירה, ושני הדרכונים, עדיין לא הגיעה.
שלחתי בדואר שליחים מהיר, כזה שיש עליו מספר ואפשר לעקוב אחרי ההתקדמות של החבילה באינטרנט. נשמע היי-טקי ואמין.
החבילה היתה צריכה להגיע ביום שני, ונכון ליום חמישי היא עוד לא הפגינה סימן חיים. התקשרתי לרשות הדואר.
לדואר לא היתה בשורה - לא היה זכר ורישום של המספר של החבילה שלי. כאילו לא היתה מעולם.
התחלתי לרדת מהפסים.
רשות הדואר פתחה בחקירה. אני מצידי הפגזתי אותם בשאלות. מסתבר שהכל נשמע היי-טקי ומגניב, אבל למעשה: בדרך כלל המספר נסרק בתחנת היציאה, אבל לא תמיד. משם הוא אמור להיסרק בדרך בכל תחנה.
החקירה עדיין מתנהלת. אין לי מושג איך מאתרים חבילת ניירות אחת בכל אוסטרליה.
השעה כבר היתה ארבע וחצי, וגבי עוד לא הגיע. אבל זה מובן - חשבתי - כי מחר יש להם יום ספורט, בטח יש לו סידורים. לא היה לי חשק לשטוף כלים. התחלתי לשאוב את כל השיערות של הכלבים. אם לא שואבים יומיים, כל בגד שנוגע ברצפה דינו כביסה.
איזה מן דבר זה לאבד דבר דואר רשום במעקב?! מה זה השטות הזו? איזה מן תהליכי עבודה אלו, של עולם שלישי?
 
השעה כבר היתה חמש, וגבי עדיין לא חזר. צילצלתי אליו פעמיים לפלאפון. לפני יומיים הוא התלונן שהוא מקבל אס-אמ-אסים מטופשים של פרסומת וזה מביך אם זה קורה באמצע שיעור. ניטרלתי לו את הצלילים, ועכשיו ההתראה היחידה של הסלולרי שלו היא רטט. יכול להיות שהוא שכח אותו בתיק, ולא יודע שאני מתקשרת.
לקח לי עוד עשרים דקות לחשוב על האפשרות שהוא לא לקח אותו בכלל. בדקתי מתחת לכרית שלו. הפלאפון הוא גם השעון המעורר, ושם הוא אכן היה, עם שתי שיחות שלא נענו. אחת ממני, אחת מאיזה מספר שאני לא מכירה וגם לא אכפת לי.
כבר כמעט חמש. הוא עוד לא חזר מבית הספר כל כך מאוחר. למה לדאוג? מה כבר יכול לקרות? הוא נוסע בכביש בין עירוני, זה נכון, אבל אין הרבה נוסעים אחרים. זה כביש רחב. כמעט ואין בו תאונות. עוד לא חושך. אנשים עוד לא שותים. אין סיבה שמשהו רע יקרה.
למה שאני אבטח בזה? לפני כמה פוסטים לעגתי למשפחה של גבי על החרדות שבהן היא חיה, והנה, מסתבר שכל הפוסל במומו פוסל. אבל למשפחה של גבי אף פעם לא קרה שום דבר רע, ואני - מרגע שנולדתי, קרו לי דברים רעים. עשרים השנה הראשונות שלי עם אמא שלי לימדו אותי שהעולם הוא מקום עוין, שפעולות טרור קורות בבית בלי התראה ובלי שליטה ובלי סדר קבוע, אבל הן תמיד קורות. שלאף אחד לא אכפת ממני - עובדה, הביולוגי נעלם, אף אחד מהשכנים אף פעם לא בא לשאול על מה כל הצעקות והבכי, אף מורה לא הסיקה מתוך "הילדה מאד אינטילגנטית אבל יש לה קשיים חברתיים" את המסקנה שמשהו בקשרים החברתיים הראשוניים שלי פגום - לאף אחד לא מזיז שום דבר. העולם אדיש לגמרי לגורלי.
וכשכבר היה לי מישהו שאהב אותי, בעולם העוין הזה של ילדותי, היה קורה משהו והוא היה נעלם. אבא שלי זצ"ל גר בעיר אחרת, ואחר כך עבר לארץ אחרת. את כל הכלבים והחתולים שאימצתי, כל אחד בתורו, אמא שלי היתה מחכה ליום שאני אסע מהבית (לחברה או למחנה קיץ) ומוסרת אותם. כלב אחד היא פשוט מסרה בלילה. את מיקי, הכלב שמצאתי בגיל עשר, החזקתי בחדר שלי וישנתי איתו באותה המיטה, כדי שלא תיקח אותו. הוא שרד אצלנו כמה שנים, ויום אחד ברח ולא חזר.
אז זה רק טבעי שמישהו יקר לי וטוב לי כמו גבי יילקח ממני באותה אכזריות. עמדתי על המרפסת שלנו והסתכלתי ברכבים, מחכה לטנדר המרוט שלו. אם יקרה לו משהו, איך בכלל יידעו לאתר אותי? וכמו תמיד כשהחרדה הזאת משתלטת עלי, אני מתחילה לחשוב מה אני אעשה אחרי שיודיעו לי. האם לחזור לארץ? המשפחה שלו בטח תרצה לקבור אותו שם, קרוב אליהם. ואחר כך? לחזור לאוסטרליה לבד? איך אני אחזיק כאן מעמד לבד? ובישראל אני לא אחזיק מעמד בכלל, לבד או ביחד.
האם אני ארצה לחיות בכלל אם יקרה לו משהו - אני שואלת את עצמי והתשובה לא חד משמעית. אם למות, אז צריך להשיג כדורי שינה. אני לא טובה עם כאב. צריך למצוא בית לכלבים קודם. מזל שאין לנו ילדים. אבל מצד שני אני כן רוצה לחיות. אפליו אם יקרה לו משהו, יש לי רצון לחיות. אבל איך אני אמצא עוד מישהו כמוהו? מספיק עם המחשבות האלה! אני נוזפת בעצמי. כל פנטזיה יש בה גרעין של הנאה, אם את חושבת מה לעשות בלעדיו, את בעצם רוצה להיות בלעדיו ואת לא. מספיק עם זה, הוא תיכף יחזור.
נכון, העולם באמת לא היה נדיב אלי בשנותי הראשונות. אבל מה זה חשוב? אני מכירה אנשים שהעולם היה רוטשילד אליהם בשנים הראשונות - הורים ויציבות וכסף והכל, ועכשיו החיים שלהם קקמייקה. כמו מליסה, שיש לה יופי של קשר עם ההורים, אבל כולה מלאה מרירות על האקס שלה, והילדים שלה עושים לה את המוות (וזה עוד לפני גיל 7). זאת נראית לך עיסקה יותר טובה? קודם בסבבה ואת הבעסה בסוף? אני לא יכולה להגיד שאמא שלי "הרסה לי את החיים". החיים שלי לא הרוסים, הם די טובים. היא הרסה לי את הילדות, והיא מנעה ממני משפחה ראשונית. אבל העתיד שלי לא נהרס בגללה, אני שיקמתי אותו, בעזרת הכוחות שנתן לי אותו עולם אכזר.
גמרתי לשאוב את חדר השינה והמסדרון, וכמו תמיד הכלבים הסתכלו עלי בעלבון. תזוזו ממני, רטנתי אליהם, למה אתם חייבים להדבק אלי כשאני שואבת, אם אתם מפחדים מהשואב? תהיו כלבים נורמליים ותברחו! זה לא שאין לאן! יש לכם גם חצר! אבל הם ממשיכים להידבק, ומסתכלים עלי בעיניים עצובות.
חמש ועשרה, אני מחפשת פיסת נייר שאולי רשום עליה מספר טלפון של מישהו מהבית ספר. ג'ורדן כבר באנגליה אבל אולי ההורים שלו יודעים עם מי אפשר לדבר. אולי מישהו מופיע בספר טלפונים.
הכיור מלא כלים, ועוד לא הכנתי סלט. המרק כבר נגמר.
אני יוצאת שוב למרפסת, לא מצאתי אף מספר ועוד מוקדם לעשות סצינות. עוד לא חשוך אפילו.
אני רותחת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון? כמה פעמים אפשר לבקש? לפעמים יש לי משהו חשוב להודיע או לשאול אותך באמצע היום, ואתה מתנהג כמו ילד שאין לו שום אחריות בעולם! שאני אסתדר לבד! ואני צריכה שתשיג לי מספרי טלפון של אנשים שאתה עובד איתם, לכל מקרה! אלוהים אדירים,  אני הופכת לאמא שלי. האם יכול להיות שהיא דאגה לי באמת? אם ככה, אז למה היא חיבלה לי בחיים כל הזמן? עניין של בעלות? שרק לה יהיה מותר להרוס לי? כמו שהיא אמרה פעם כשמישהו העיר לה שהיא מכאיבה לי: "זאת הילדה שלי ואני אעשה איתה מה שאני רוצה". הנה, עשית. מקווה שאת מרוצה. מה בכלל כתוב באימייל האחרון שלה? אין לי כוח לבדוק. אם קרה משהו, היא תצא מגדרה מרוב שמחה לאיד. "זה עונש מאלוהים על שלא התנהגת יפה לאמא שלך", ככה היא תגיד, לא יהיה לה אפילו את היושר להשתתף ולהגיד שקרה לי אסון נורא מאין כמוהו.
 
אני מסתכלת על כל הטנדרים - זה מאד מעניין להסתכל על התנועה ברחוב שלנו. תמונות בזק של החיים בעיירה אוסטרלית קטנה. ובכל זאת הייתי מעדיפה מיקום שקט, מתישהו נעבור.
 
הטנדר המצ'וקמ'ק של גבי מתגלגל לתוך החניה.
 
אני שואלת מה קרה והוא מחייך ואומר: "התעכבתי", כאילו לא עליתי על זה לבד. אני מתפרצת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון, יכולת להתקשר ולהודיע לי, אתה יודע שאני דואגת. הוא מתנצל. זה לא יום טוב, אני אומרת לו, איבדו את החבילה ששלחנו לסוכן.
 
הוא עולה הביתה, שואל שאלות כמו ששאלתי גם אני. הייתי צריכה לשלוח עם שליח. מחר אנחנו אמורים לקבל תשובה מהחוקרים, כלומר במקרה הטוב נשמע מהם ביום שלישי. אנחנו מתחבקים. הלוואי שימצאו את החבילה הזו. המדפסת לייזר שלך הגיעה - אתה יכול להדפיס דפי עבודה לתלמידים. איך הלך לךָ היום? קשה, אבל אני אתגבר.
 
זה רק דרכונים, אני מזכירה לעצמי, דרכונים וניירות. זה רק זמן ואולי קצת כסף. הכל לטובה. לא דיווחו את השמות שלנו ברדיו. יצאנו מזה בזול.

---

גרג הרגע הודיע לי שכולנו יוצאים לצהריים ביחד - לעודד אותי על עניין הדרכונים.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/8/2006 04:15, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, הרהורים, זוגי
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-13/8/2006 17:42

תמרורי אזהרה

הבלוג של אנאתיאה מחריד. כבר כתבתי לה - היא עברה את הסיוט האפל של רבות מאיתנו. בעצם, לא רק רבות. רבים מאיתנו חוששים לשלום אחותן, בת הזוג, או הבת. אונס קבוצתי.

כל אחד מהמקרים ששמעתי נשאר אצלי. היה את המחריד ההוא בכתבה במעריב לנוער, כתבה מיבשת ומשעממת על ביליארד, והעורכים כנראה רצו להוסיף צבע. במסגרת קטנה למטה הם שמו את הכותרת "אונס על שולחן הביליארד". אם היו קליקים על עיתונים, הכתבה הזו היתה מרקיעה קאונטרים.

היה את המחריד ההוא מהיער ליד דלית אל כרמל. זוג נאהבים מתמזמז באוטו, ופתאום מתנפלים עליהם כמה צעירים, ולעיני הגבר אונסים שוב ושוב את בת זוגו. הם לא הפסיקו גם כשהנערה החלה לרעוד ולהקיא מכאב.

ראש המועצה התבטא להגנתם ואמר שזה "בגלל לחצים בחברה הדרוזית".

לחצים? מזל שהם לא גרים ביפאן.

 

ואנתיאה לא מתארת הרבה מהאונס עצמו. היא היתה תחת השפעה בעת התקיפה, ואני יודעת שהיא חושבת שהכימיקלים אחראיים, לפחות בחלקם, לאירועים. בי יש חלק שמודה לאל על הכימיקלים האלו. יש לי חשש שהאונס היה מתרחש גם בלעדיהם, אבל אני תוהה עד כמה היא היתה חזקה לשרוד את המעשים ואת הזכרונות בלי ערפול של תרופות.

 

חוסר האונים, הזעם, הכאב, ההשפלה - כולם מפחידים אותי בסיפורים האלה. הנערה משולחן הביליארד אמרה: "קיוויתי שיהרגו אותי בסוף, כי ידעתי שלא יהיה לי כוח להתמודד עם החיים אחר כך". ואני מזדהה. יש דברים שאני לא יודעת איך חיים איתם אחר כך. יש כנראה כוחות שלא יודעים עליהם, כי כרגע אני לא מסוגלת לדמיין אותם.

 

המחשבה "לי זה לא יקרה" לא קיימת אצלי בהקשר הזה. יותר חזקה התחושה "זה בקלות היה יכול לקרות גם לי". מה ששמר עלי, שזה לא יקרה גם לי, לא היה רק מזל. מזל הוא פאקטור חשוב, אבל אנחנו חיות אבולציוניות. אנחנו מתקדמים קדימה עם למידה.

 

בגיל שמונה נשארתי בבית לבד עם חבר של אמא שלי. היא נסעה לעבודה, ואני הייתי צריכה ללבוש את התחפושת (קימונו טורקיז), לאפר את העיניים בקו שחור וללכת לבית הספר.

הוא היה איש גס. קולני, אדום פנים - בדרך כלל משתיה. אני לא הייתי ילדה נחבאת אל הכלים. לא אז. אהבתי את תשומת הלב, גם את זו הגופנית. אהבתי את ההתיחסות - גם אם לא תמיד נעימה. והסתקרנתי. כשהוא קרא לי למקלחת, כי המגבת נשארה בחוץ - רציתי להסתכל ולראות.

אבל ברחתי החוצה די מהר.

כשהוא הדביק אותי למיטה, והחזיק חזק, ולא יכולתי לקום, קצת צחקתי (כי זה רק משחק!) אבל קצת נבהלתי.

כי הוא יותר חזק.

וצעקתי.

"הצילו"

בהתחלה תוך צחוק,

והוא ניסה להגיד לי להיות בשקט

ואחר כך בקול

וכבר בלי לצחוק

כי זה כבר לא כל כך משחק

ואני לא באמת גדולה

ואני לא באמת רוצה להיות כמו הגדולים

 

והוא עזב אותי ורצתי לבית ספר.

 

זה היה תמרור אזהרה ראשון. בגיל שמונה. מבוגרים לא תמיד ישמרו עלי. אני צריכה לשמור על עצמי.

 

זה שלא נמשכתי לבנים "רעים" עזר גם.

פחדתי מהם. העדפתי את הבנים ה"טובים". אלו שמדברים בשקט, ולא מרביצים, ומאוחר יותר - אלו שאת מרגישה נוכחת בשיחה איתם, אלו שחשוב להם להיות יותר מוסריים, יותר נעלים.

קשה לי להגיד ממתי. אולי גם זה מהיסודי - בנים רעים עושים דברים רעים. עם בנים טובים אפשר לשחק.

 

התמרור האחרון הגיע בגיל שלוש עשרה, עם החבר הראשון. אסף היה מותק של בחור, בן שמונה עשרה אבל נמוך - קצת יותר גבוה ממני. הייתי חברה ראשונה שלו. בוגרת ומרשימה. והוא, חייל עתודאי. והיה כיף שיש לו אוטו, ושנוסעים ביחד לים, ושיוצאים ביחד לפאבים (אבל לא שותים, כי הוא נוהג ואני עוד קטנה), ולסרטים.

אבל להתנשק היה לא נעים.

עם הלשון שלו בתוך הפה שלי - איכס.

אולי זה היה מוקדם מדי, אולי לא אהבתי אותו באמת. אבל סבלתי את זה בשקט. גם את היד שלו, שטיפסה (אחרי חודשיים) לכיוון החזה שלי, סבלתי בשקט. ניסיתי להתחמק. אבל מעריב לנוער שתיאר את הבנות ש"עשו את זה" מוקדם מדי, כשלא היו בשלות - דיבר לי ישר לתוך הלב. כבר ידעתי איך זה לעשות משהו מוקדם מדי.

ומאז, נשמרתי. נשמרתי עד שיהיה אפילו קצת מאוחר מדי, רק שלא יהיה מוקדם.

 

ולילה אחד, עם האקס של החברה שלי, כמה שבועות לפני שגבי ואני הפכנו זוג, שכבנו, אקס ואני, באותה המיטה. והיה נעים. היו ליטופים נעימים, והיו דיבורים נעימים, שבאו בימים קשים ועצובים ומלאי דמעות. ואקס רצה, לא היה בזה ספק. הליטופים חרגו מגבול האיברים הניטרליים וכמעט הסכמתי. הסכמה של "טוב נו, אם כבר הגענו עד הלום, לא יפה מצידי לסגת עכשיו". ממש הסכמה של "לא נעים לי". אני לא מאמינה בעצמי כמה שזה מגוחך.

ואקס עצר.

"אם את לא באמת רוצה", הוא אמר, "אז אני לא רוצה שנמשיך. אם את לא באמת רוצה, זה יהיה אונס. ואני לא מוכן להשתתף באונס. אפילו אם את כן".

אילו הסכמתי, לא הייתי חושבת על זה כעל אונס. לא הייתי מאשימה אותו. לא הייתי מתלוננת עליו. הרי הסכמתי. אבל הוא צדק.

וסירבתי.

ואני תוהה כמה מעקמים עכשיו את האף למול השורות האלה, לועגים לחנן הזה, שהיה עסוק כל כך בלהרשים את הבחורה, שהוא הפסיד זיון.

 

הרשות הזו להגיד "לא", שמעולם לא פקפקתי בה, שמעולם לא חשבתי שאסור לי, והנה אני, בת למאה העשרים, צריכה נושא כרומוזם Y שיקריא לי את זכויותי.

 

איך מעבירים את הלמידה הזו הלאה? לחברה, לאחות, לבת? אין לי מושג. חלק גדול מההבנה שלי לא התנסח במילים. ההבחנה בין בנים "טובים" ל"רעים" לא בנויה על הגדרות, ואני אפילו לא בטוחה שהיא תמיד נכונה.

 

אולי יעלה מהטקסט הזה שאני מאשימה את המותקפות. שאני אומרת שהן לא נזהרו מספיק.

 

אולי הן באמת לא נזהרו, אבל האם מישהו מציע לא להעמיד לדין את הכייסים שברכבת התחתית? זה שאנחנו יודעים שהמקום מועד לפורענות, לא הופך את הפשע ליותר חוקי.

 

אין לי הרבה אמון במערכת המשפטית. "מוטב לשחרר עשרה אשמים מאשר לכלוא חף מפשע אחד" לא לוקח בחשבון את המשך המעשים של עשרת האשמים הללו, ואת העובדה שבסופו של דבר זה פוגע בעוד כמה חפים מפשע.

 

לאנתיאה וכל האחרות שלא חמקו מזוועה אני מאחלת כוח והתחדשות. לתוקפים שלהן אני מאחלת מצפון.

וכל השאר - אני מקווה שאתן שומרות על עצמכן. אין לי מושג איך משתקמים, ואני מקווה שלא אצטרך לגלות לעולם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 18/4/2006 04:53, בקטגוריות הרהורים
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-23/4/2006 00:13

הקימה מאנטיביוטיקה

אומרים שאנטיביוטיקה הורגת גם את החיידקים הטובים וגם את הרעים, בלי אבחנה. זה קשקוש גמור. אנטיביוטיקה פשוט הורגת בלי אבחנה, בין אם אתה חיידק ובין אם לא.

אז לשמחתי שרדתי את האנטיביוטיקה ועכשיו אני נכונה אלי קרב.

---

לא בא לי על מקום העבודה שלי לאחרונה. מפונקת, תגידו. אף אחד לא בא לו על מקום העבודה שלו, זו הסיבה שאנשים ממלאים לוטו.

אבל זה לא העבודה, לא אכפת לי העבודה. לאחרונה מגעיל לי להיות במקום שבו היחס אלי הוא פושר מינוס. ככל הנראה אני משכילה ומאיימת מדי על הדימוי העצמי של כל מני אנשים, ואחרי שהתרגלתי להיות welcome בכל מקום כמעט בעיירה, יחס פושר מינוס דוקר לי.

הבוס הנוכחי, שאני מאד מחבבת ומסתדרת איתו מצויין, עוזב. זה לא שהיה הרבה ממנו ביומיום, אבל לפחות הוא לא הזעיף לי פנים. נמאס לי מכאלה שכן, ונמאס לי מכאלה שנחמדים אלי רק אם אני נתקעת להם מול הפרצוף, ומתעלמים ממני בשאר הזמן. מטריד אותי ששום הצעה לא באה אלי - אם כי הסמסטר הבא עוד רחוק.

אולי כדאי לי לחזור לרשימת התפוצה האוניברסיטאית, ופשוט למחוק את כל המיילים שלא מפרסמים משרות פנויות. להגיש את עצמי לכל אחת מאלו שכן מתפרסמות, מתוך תקווה שאולי כמה מהן לא נתפרו כדי להצדיק העסקה של מישהו שכבר הוחלט עליו מראש, ואולי לעבור למקום שבו אנשים פחות חוששים לשפר את מצבם ולאבד את סיבותיהם לקיטורים.

---

גבי ואני עברנו על המיילים של אמא שלי ותכננו תגובה הולמת לעכשיו. כשאני קוראת את המיילים שלה אני מוצפת, אני לא מצליחה לבודד מה להגיד לה ואיך להיות בונה ועם זה לא לתת לנושאים שמציקים לי לחמוק. גבי, באופן טבעי, יותר מפוקס ממני, ויותר קל לו להנחות אותי ולהגיד: "הייתי כותב לה כך וכך" או "הייתי שואל אותה על כך וכך".

למשל, לשאלתי למה דווקא עכשיו היא החליטה לחדש קשר, היא ענתה:

"גרנו ביחד עשרים שנה ומעניין אותי מה קרה אחר כך".

בשבילי זה היה סמרטוט אדום מול פר מסתער. מה קרה אחר כך?! ומה קרה תוך כדי לא מעניין אותך? ואם כבר "אחר כך", זו את שהלכת וזימרת לכל מי שהיה מוכן לשמוע איזה אושר זה בשבילך לא להיות איתי בקשר, ואיך חייך השתפרו ושבעצם הם מעולם לא היו טובים יותר, והכל תודות לזה שאת לא צריכה לסבול את הקשר המעיק עם האדם האיום שהבת שלך. אז פתאום מעניין אותך עניין אקדמי טהור מה קרה "אחר כך"?

 

גבי הלך יותר בכיוון של: הקשר התנתק משני הצדדים, ובעוד שמהצד שלי היה הרבה כעס ועלבון, לפי דברים שאמרת לאנשים אחרים עושה רושם שגם את כעסת לא מעט וגם את רצית בניתוק והיית מרוצה ממנו. לכן אני שואלת, מה נשתנה ולמה עכשיו דווקא החלטת על חידוש הקשר.

 

אני עוד צריכה לארוז את כל זה באנגלית קלה ובלי ריח של האשמה. ולשלוח.

---

אנחנו מתחילים לתכנן טיול לארץ. ככל הנראה, סוף חורף 2008. טוב שמתחילים לתכנן עכשיו כי ההבדל מתחיל מ 300$, ומגיע ל 1000$ לכרטיס, בהתאם לכמה זמן מראש מזמינים.

הסיבה לתכנון היא חתונה במשפחה של גבי, ולמרבה הפליאה הזוג המתחתן הסכים לשתף פעולה ולחשוף את התוכניות כל כך מוקדם בפנינו.

כמובן נשיג כרטיסים מצויינים עם חברת תעופה נהדרת בתאריכים מדהימים שמקומות העבודה שלנו אפילו ישלמו לנו על החופשה,

 

ואז אני אכנס להריון.

 

וככה נדע שהכל בסדר.

---

לא יצאתי לטיול, ואני עדין מתגעגעת מאד למסלולים של הארץ.

מקווה שטיילתם גם בשבילי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 17/4/2006 03:34, בקטגוריות הרהורים
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אמ"ט (אש"י) ב-23/4/2006 09:26

31,185