נמצא חשוד, חברה לו היתה לי, ושולה

הרגשתי יותר טוב היום ולכן ניסיתי כפית גלידה.

בו במקום תקפו אותי בחילות וייחלתי למותי.

כנראה שלא יד המיסו היתה במעל.

לפחות לא המיסו לבדו.

גבי המסכן חזר לעבוד. משרה מלאה זה סוטה, כבר אמרתי? מתי יש לך זמן לחיות את החיים שלשמם אתה עובד? כרגע אין לו ברירה, כי הוא צריך לממן אותנו, אבל אני מקווה שבעתיד נוכל להרשות לעצמנו לעבוד בחצי משרה כל אחד. זה ממש טירוף.

יש כאלה שהעבודה בשבילם היא הגשמה עצמית, אבל אני מאמינה שהם מעטים. אצל רובם לדעתי העבודה היא המשך של להיות ילד טוב בבית ספר. זו משימה מובנית שיש בה מטרות ברורות והנחיות שקל לעקוב אחריהן. אם איחרת, היית לא-בסדר. אם עבדת קשה, קיבלת בונוס. זה הצורך שלנו במסגרת, בכללים.

אני לא אשקר ואגיד שאין לי צורך כזה - יש לי צורך במסגרת כדי שאוכל למרוד בה.

אבל חוץ מזה, גם יש לי צורך בפנאי.

בזמן פנוי, אבל יותר מזה - בנפש פנויה. פנאי לקרוא, לראות טלוויזיה (למרות שאם היה לי ערוץ שמונה הייתי שמחה הרבה יותר לראות טלויזיה. ואף אחד עוד לא התנדב להקליט לי תוכניות מערוץ שמונה ולשלוח לי קלטות לגולה. כמה עצוב.), פנאי לכתוב, פנאי להינות ממוזיקה, פנאי לרקוד. פנאי לשחק עם הכלבים, פנאי להסתובב קצת בטבע (עדיף טבע ישראלי בו אני לא צריכה לחשוש שכריש/תנין/רוטווילר* יתנפלו עלי, אבל מצד שני יש פה קנגרו). פנאי לעשות התעמלות, פנאי לטפל בצמחים שלי. פנאי לבשל. פנאי לעצב את אלבום החתונה שלנו.

נורא נורא חסרה לי חברה טובה.

הייתי מעדיפה ישראלית, אבל הייתי מתפשרת על מוצא אחר.

חברות שלי בישראל, וגם כאן בבלוגיה, מספרות על עוד בחורה שהן פגשו ונהיו חברות. ואני, אם אני כבר פוגשת מישהי חדשה (וזה לא קורה הרבה) אין לי על מה לדבר איתה. וכשיש לי על מה לדבר, אין לי מה לעשות עם התגובות שלה. לרוב הן הינהון והסכמה, אבל אין הרבה פיתוח.

חסרה לי חברת נפש.

ולכל היקירות שאיתן אני מתכתבת - סילחו לי, אבל זה לא זה. זה כמובן עדיף מכלום, כמובן עדיף על הלבד לגמרי. אבל הייתי רוצה שתהיו כאן, במרחק של טלפון, של נסיעה. שנוכל ללכת יחד לעשות דברים ובדרך לדבר. חסר לי להיות מעורבת בחיים שלכן, ולא כצופה מהצד.

חסר לי ה"ביחד". והאינטרנט הוא רק תזכורת, הוא לא באמת תחליף.

כשהייתי בת חמש, אימצה אותנו משפחה דתית.

כשמהגרים, פוגשים לרוב את האנשים הטובים - הם אלו שיאמצו אותך מפני שאתה מהגר וצריך עזרה.

מהגר, או "עולה", בישראלית.

שולה ויוסף, זוג מבוגר וטוב לב, אימץ אותנו. שולה עד היום זוכרת בהתרגשות איך היא באה לגן שלי, ליום הולדת, ואמרתי לכולם "זו סבתא שלי".

לא היתה לי סבתא אחרת אז.

שולה ויוסף היו דתיים, מהסוג המחנך בעדינות. לא שמעתי אותם צועקים ובטח ובטח לא מכים, אבל כל הנכדים שלהם התנהגו לתפארת. הנכד הקטן, הכי "מופרע", מדי פעם בארוחות הזיז איזו צלחת. הם הכפיפו משמעת באהבה - משאת נפשם של כל אנשי החינוך - ועשו את זה בלי צלקות.

אהבתי אותם.

אהבתי לבוא אליהם לשבַּת. אהבתי להדליק נרות עם שולה, ואהבתי שהיא ויוסף היו מלווים אותנו חזרה ברגל לדירה שלנו. יוסף היה מצחיק אותי וקורא אלי: "אני מבקשת!" ואני הייתי צוחקת ועונה לו: "את מקושקשת!" ואז, שנינו היינו צוחקים.

שולה אף פעם לא נזפה בי. בטח שלא היכתה. אמא שלי לא למדה ממנה, אבל הסיפור הוא לא על אמא שלי.

בהשראת שולה ויוסף רציתי להיות דתיה. דת נראתה לי דרך חיים טובה יותר - הרי האנשים שבה היו טובים יותר, והם לא צעקו ולא היכו, והיו להם ילדים שמחים ונרות דולקים ומפה לבנה בשבת.

הקשר עם שולה ניתק אחרי שעזבנו את העיר בה הם גרו. לאמא שלי היה קשה ליצור איתם קשר - הם היו בשבילה התקופה האיומה של ההתחלה.

כמה חודשים לפני החתונה אמא שלי התקשרה אלי והשאירה הודעה. היא השאירה אותה חצי בעברית חצי ברוסית. גבי שמע אותה ומתוך הרגל מחק. הוא לא הבין כלום, אבל איכשהו הצלחנו לחלץ שזו היתה שולה, ויוסף נפטר.

החתונה שלנו היתה בשנת האבל, ושולה לא יכלה לבוא. בשיחת הטלפון שלנו היא שאלה על גבי.

"הוא ממשפחה דתית?" היא צהלה, "אני אומרת לך, רק אלה בני אדם".

היה רגע של שקט מביך.

הרי אני לא ממשפחה דתית.

"כמובן, יש אנשים טובים בכל מקום" התעשתה שולה.

יש, שולה יקירה. והרבה מהם לא יהודים בכלל.

אבל תשמחי לשמוע, שלראשונה, אני מדליקה נרות מדי שבת.

וכשיהיו לנו ילדים - תהיה גם מפה לבנה. והלוואי ואני כמוך, אוכל לבנות משמעת מאהבה.

(עדי נא לדלג) *רוטווילר הוא שם קוד לנחש בבלוג הזה. לטובת קוראת מסויימת שיש לה פוביה.

אהבה ודעה קדומה

אתמול דיברנו על אקסים. ממש לפני השינה. דיברנו על אקסים ולא על אקסיות כי כאלה יש.

ולא רק על אקסים, גם על ההוא שעבדתי איתו בשנה האחרונה בישראל, ולראשונה חשבתי שיש עוד מישהו שאיתו זה אולי היה עובד. באותו זמן גם היה לקשר שלנו זמן קשה, וחשבתי שאולי איתו זה אפילו היה עובד יותר טוב.

גבי לא נלחץ משיחות כאלה, תהרגו אותי איך. אני כל כך קנאית, בכל מובן אפשרי של המילה. אני מקנאה בבחורות שהוא אפילו לא מסתכל עליהן. אחת הקולגות שלי, אישה בת ארבעים וחמש ששוקלת מאה שלושים קילו, הביאה לנו עוגה פעם. "בסוף תברח לי איתה", אמרתי לו. הוא צחק נורא. אני לא צחקתי.

אבסורד, לא?

אני מקנאה בקלייר. אני מקנאה בה שהיה לה אומץ ללכת ולעשות דברים שאני לא חולמת אפילו. היא היתה זמרת, הוציאה CD והכל. היא לא היתה צריכה הרבה אומץ בשביל זה, היא פשוט הלכה ועשתה.

וגבי אומר, מה את מקנאה בה. אין לה חצי ממה שיש לך. פיטר כל הזמן מתבדח על זה שהאישה הבאה שלו תהיה ישראלית שיודעת לבשל. אני לא אפילו לא רוצה לחשוב על אישה-באה. את האישה שלי.

אני מקנאה בכל האחיות של גבי. לאן שהן לא ילכו, איך שהן לא יתנהגו, תמיד תהיה להן משפחה. אני, לא חשוב כמה אוהבת, מתחשבת ואיכפתית אני אהיה, המשפחה שלי תמשיך לדחות אותי. אבל אני המשפחה שלך, אומר גבי, ואני אוהב אותך הכי בעולם. תראי, עד סוף העולם שמאלה הלכתי איתך ואני אמשיך ללכת.

אולי בגלל זה אני רוצה ילדים. כדי שאחת ולתמיד תהיה לי משפחה. תהיה קבוצת אנשים ששיכת אלי ואני אשתייך אליהם.

וגבי לא כמוני. אין לו בעיה עם סיפורים על האקסים. ממילא ההשואות תמיד לטובתו. חוץ מסער, ורק בתחום אחד. סער ידע לאהוב. לאהוב כמו אביר על סוס לבן. הוא ידע לכתוב מכתבים שהיום אני לא נוגעת בהם, כי הם סוחטים מהגוף שלי את כל הכמיהה והערגה שיש בו. גבי לא יודע ולא מנסה לכתוב לי, אבל גבי אוהב אותי ואין לי בזה ספק.

כל כך הרבה שנים עברו מאז סער, ועדיין לא שכחתי אותו. אולי זה בגלל שהקשר הזה אף פעם לא הגיע לשיאו. הייתי ילדונת, לא הייתי חצי ממה שאני היום. מה היה קורה שם לו הייתי יותר? אולי זה מה שאוכל אותי.

כשנתקלתי בסער באיזה פגישת מחזור והחלפנו אימיילים, לגבי לא הזיז. זה לא אכפת לך? אני מתכתבת עם האקס המיתולגי! וגבי משך כתפיים. הקשר האימיילי הזה דעך. אני לא יודעת למה, אבל משערת שהחברה של סער שמה לזה סוף. גם אני הייתי האקסית, וכנראה שגם בי היתה מיתולוגיה.

והיה את הכוסון. הכוסון שיחרר אצלי כמות הורמונים כזו שלא נראתה אצלי מאז גיל ההתבגרות. לא נשמתי סדיר במשך יומיים אחרי שראיתי אותו.

וגבי אמר, לכי על זה.

לכי על זה?! מה אנחנו, אח ואחות? אנחנו זוג! אתה אמור לרצות שאני אהיה שלך ורק שלך!

וגבי אמר, אני לא יודע איך זה לא מפריע לי, אבל זה לא. לכי על זה, וספרי לי איך היה.

לא היה.

הייתי רוצה לכתוב שאני, ברגע האחרון, החלטתי לא להעמיד את נישואינו בכזה מבחן, אבל זה לא מה שקרה.

הכוסון לא דחף לכיוון במרץ. אני לא ממש התלהבתי מהתכל"ס. הפנטזיה, יופי. במציאות, הייתי צריכה להוריד שיערות מהרגליים, לקנות גרדרובה חדשה של בגדים תחתוניים, לעמוד חשופה ופגיעה בפני מישהו שלא אכפת לו ממני, ולהיות אינטימית עם מישהו אחר. הפנטזיה הרבה יותר כיפית.

הנישואים הם קשר ארוך טווח, אמרה לי פעם אישה חכמה. כמו כל דבר ארוך טווח, יש לו עליות ומורדות. כמו מטוטלת. כשאת למטה, זכרי שזו מטוטלת. שעוד יבואו ימים של למעלה.

ההוא, מהעבודה, שמצא חן בעיני, שיכולתי לדבר איתו כמעט כמו עם גבי, היה שם בתקופה של ירידה. בימים אלו של עליה, אני מסתכלת עליו וחושבת - אתה נחמד.

אבל כבר יש לי משפחה.

במצב הבטן לא חל שיפור, להיפך. עכשיו היא גם כואבת ונפוחה. הלכתי לרופא החביב שלי והוא לקח ממני דגימות. יתרון גדול - הקיבה שלי הולכת ומתכווצת, כי אני לא יכולה לאכול כלום.

חסרונות - אאוץ'.

בעיה קשה של שריפות באוסטרליה. בדיקה של הממצאים מעלה שהרבה שריפות מתחילות מבדלי סיגריות בוערים שמושלכים מרכבים.

הצעת חוק - לאסור עישון ברכב.

לייק, האו סטופיד אר יו, פיפל?!

הרי אדם יכול גם לעצור את רכבו, לעשן מחוצה לו, ולהשליך את הבדל. מה הרווחנו?

שלא תחשבו שרק בישראל הממשל מפגר. אני חושדת שהעניבות מונעות מעבר של חמצן למוח.

עוז ועזוז

גמרתי את מיכאל שלי, בפעם השד יודע איזו, ולשם שינוי קראתי את כולו מילה במילה.

אני הרבה פעמים מדלגת על קטעים שמשעממים אותי בספרים. מי משכניס עמודים על עמודים של תיאורים ואווירה בטוח לוקח את זה בחשבון.

התביישתי לספר עד עכשיו, אבל מה אכפת לי בעצם. הסיבה שקראתי הכל מילה במילה היא שהקראתי אותו לגבי. ככה אנחנו קוראים ספרים.

אני מאד אוהבת הלקריא, ואני די טובה בזה, אם יורשה לי להעיד. גבי אוהב לשמוע אבל לא כל כך לקרוא. אז ככה אנחנו גם מבלים זמן ביחד, וגם יכולים לדבר על ספר.

את גרוסמן, "עיין ערך אהבה", הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד, גבי לא אהב. אבל עוז עבר בשלום.

בכל מקרה, למה אני מספרת לכם את כל זה? בספר שיש לי, בעמוד 188, יש שגיאת הדפסה. השורה הראשונה התחלפה בזו מהעמוד הקודם. אני מבינה שמיכאל מזועזע מגירושיה של מישהי, אבל אני לא יודעת מי. מי שיודעת, מי שיודע, בבקשה. ספרו לי. המתח לא טוב לי לקיבה.

מערכת העיכול שלי לא התאוששה. קריאה באינטרנט הולידה את האבחנה העצמית של חוסר במיצי עיכול. עכשיו רק נשאר לי לראות אם המקצוענים משקיעים אותו מאמץ באבחנה. עם רופא המשפחה שלי אני יכולה לדבר כי הוא מקשיב. בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא אמר לי שאני האדם הישראלי הראשון שהוא פוגש. אז אמרתי לו שהוא האדם הראשון שאני פוגשת, שאני הישראלי הראשון שהוא פוגש. וככה הוא זוכר אותי.

שמעתם את עניין ארבע האמהות? אמנם תנ"כית הן לא יכולות להיות אותן ארבע אמהות של ליל הסדר, כי הרי כולנו אמורים להיות צאצאיה של לאה, אבל בכל זאת נחמד.

ועוד נקודה, היהדות קובעת יהדות לפי האמא (למרות השוביניזם המרשים שהיא מפגינה בשאר תחומי החיים), ועכשיו אנחנו יודעים שזה בגלל המיטוכונדריה.

ועניין קטן אחרון, אם הן היו ארבע אמהות, סביר להניח שהיו לכל היותר ארבע אבות, לא?

בשבוע הבא יומהולדת לאבא שלי. במקרה הוא ואחיין של גבי נולדו באותו יום. בהבדל של כמה עשורים. אתמול נזכרתי בכל הדברים שאבא אמר לי ולא תמכתי בו, שהתווכחתי איתו, ובעצם אבא רק רצה שאני אאשר לו שהוא היה בסדר. לא הבנתי את זה, שאבא נזקק לאישור שלי לא פחות משאני נזקקתי לשלו. ולא נתתי לו.

את היומולדת האחרון שלו שכחתי.

הוא הזכיר לי כמה ימים אחר כך במסנג'ר.

עברתי על ספר הטלפונים שלו, ראיתי את הטלפון שלו שם וחשבתי, ואם אני אתקשר?

ומה אם הוא יענה?

למה שהוא לא יוכל, באופן ספרותי שכזה, לחיות דרך קווי הטלפון? דרך המיילים באינטרנט?

אני לא משתגעת, באמת שלא. אני מתגעגעת.

ומצטערת.

בכיתי לפני השינה אתמול וכל הזמן הזכרתי לעצמי, שאמנם לא תמכתי בסיפורים שלו על איך הוא תיחזק את נישואיו בנסיעות רחוק מהבית, ואמנם לא הסכמתי איתו שהוא בחר נכון כשהקדיש את עצמו לעבודה שלו, אבל אמרתי לו את הדבר האחד הנכון והחשוב שיכולתי.

אמרתי לו, שבזכותו לא השתגעתי כמו יולדתי. שהאהבה שהוא נתן לי אז, בגיל שנתיים, היא זאת שעשתה את ההבדל בינה וביני. שהוא בנה אצלי את כוחות והאמונה, האמונה שלא היה לה חיזוק אחר, שיכול להיות יותר טוב.

שהוא הציל אותי.

אמרתי לו את זה בשיחה האחרונה שלנו, ממש לפני שהוא אושפז. ממש לפני שהוא נפטר.

לא ידעתי שזו שיחה אחרונה, וזכיתי להגיד לו את זה בכל זאת.

ולכם אני אומרת - גם אתם לא תדעו שזו השיחה האחרונה. תגידו לו, תגידו לה, למי שאתם אוהבים, לאמא, לאבא, לאחות, לאח, לבנזוג, לאהובה, לחברה הכי טובה, לחבר הילדות, לדוד החשוב לכם, לבת דודה שעשתה הבדל.

תגידו את הדבר האחד, הכי חשוב.

אתם לא יודעים מתי תהיה השיחה האחרונה,

ואתם לא יודעים במה חטאתם להם ובמה תיזכרו.

תגידו להם את הדבר האחד. אם זו לא תהיה השיחה האחרונה, הם יזכו לחיות יותר זמן

בידיעה שהם אהובים

וחשובים

ויקרים.

מזה לא מפסידים.