ההיא עם החמש

שמתי לב שאני זוכרת שנים של גילאים איזוגיים שלי, אבל לא זוגיים. מעניין.

סיכומים תמיד היו אהובים עלי - התמצית של מה שהיה, החלקים החשובים מרוכזים כולם לאחד. הפרספקטיבה. בשמחה.

אז מה היה לנו? אפשר לדפדף אחורה ולקרוא. עברתי כמה עולמות בשנה הזו, תרתי משמע.

 

ינואר שנה שעברה עוד הייתי באיטליה, ארץ הגועל. עוד עבדתי בחנות התכשיטים ההיא עם האיטלקיה הסתומה והתנצחתי איתה. מעניין מה הייתי עושה היום אילו נאלצתי לעבוד עם מישהי כמוה. האם הייתי מצליחה לנרמל את היחסים? האם הייתי מצליחה להמנע מעימות בלי להכנע? לא נראה לי שלמדתי הרבה בתחום. המנגנון שלי הוא לקום וללכת. לחפש משהו יותר טוב.

פברואר היה חודש המעבר. נסענו ברכבת לרומא עם הכלבים, וכל רגע השתכנענו שעשינו בשכל לעזוב את הארץ המטופשת ההיא. חוסר סבלנות, רוע טהור, שחצנות, יוהרה, שכרון-סמכות של כרטיסנים (כרטיסנים!), שקרנות של נוסעים. היתה נסיעה איומה. הברווז, מתוקף היותו חרדתי, לא הפסיק להתנשף בחרדה. סירב לעלות במדרגות הנעות וכמעט פיספסנו את הרכבת לשדה התעופה, ומכאן גם את הטיסה שלהם לאוסטרליה.

הכל עבר בשלום, אפילו קיבלנו כלובים גדולים יותר בשבילם.

בישראל מצד אחד לראשונה הרגשתי שיש לי בית. אצל ההורים של גבי, בפעם הראשונה מזה שנים, הרגשתי שאני יכולה להשאיר חפצים וכשאני אחזור (ואני אחזור) הם יהיו שם. הרגשתי שיש לי חברות וחברים, שיעשו דברים בשבילי. שרון נתן לנו את האוטו שלו למשך השהות בארץ. שיר לקחה יום חופש מהעבודה ובילינו יחד. פגשתי את שרה. הייתי עטופה.

מצד שני, נזכרתי כמה חוצפה, וגסות, ונבזיות שולטים בארץ. השכנים של הדירה, האנשים ברחוב. אולי זה תמיד היה ככה, אולי אני השתניתי והתרגלתי ליחס אחר. איך שלא יהיה, הרגשתי שכבר לא אוכל לחזור. זה לא בשבילי. אני רוצה משהו אחר.

לאוסטרליה הגעתי עם כל חבלי הלידה המצופים - צינון מהארץ שעוד הסתבך, כאבים בחזה מדלקת בסרעפת, עקיצות של איזה חרק מסתורי. אכזבה ממעט הישראלים שבעיירה, לעומת קבלת הפנים החמה והאוהבת של אנשי העיירה - ההורים המאמצים שפגשנו בשדה התעופה, הקהילה של הכנסיה שלהם שהביאה, בלי להכיר אותנו, כלי בית ורהיטים  - כדי לעזור.

המהירות שמצאתי בה עבודה ולעומת זאת האכזבה מהקושי של גבי למצוא אחת. וגבי הוא עובד הרבה יותר מוצלח ממני. הקושי לקבל את אישור העבודה והנכונות של הפקידה, רק בגלל בקשה טלפונית, לזרז את ההליכים ולשלוח לנו אישור בו ביום.

פיטר וקלייר שפגשנו. שלקחו אותנו תחת חסותם ועזרו לנו כמה שיכלו. שהיה עם מי לדבר.

ההתרחקות של החברים מהארץ. הקושי שלהם להכיר במרחק והקושי שלי להבין שהמדיה הוירטואלית לא מתאימה לכל אחד.

 

אבא.

ההידרדרות המהירה, האשפוז, הפטירה, ההלוויה.

האשמה. החרטה. הצער. העצב. הגעגוע. המחסור.

השלמה? אם יש השלמה, זו השלמה של "אין ברירה".

 

השינויים של מחלקת ההגירה, לטובה ולאט לאט.

 

המועדון של ריקודי הבטן. הריקודים, החברויות. ההרגשה הזו שיש כשרוקדים וכשמופיעים בפני קהל שאת חיה, שאת בריאה, שיש לך גוף והוא מציית למה שאת רוצה, שאת אחת עם המוזיקה ואת אחת ויחידה בין כולן.

 

המחשבות על אמא, הרחמים עליה. הצער עליה. המחשבה אולי אולי ליצור קשר. הקשר שהיא יצרה.

 

החום. מקום הזה שיש בו קיץ נצחי, שהחורף הוא רק משב רוח והשמש תיכף תצא ותעשה את העולם מקום טוב יותר.

 

מיתון הפחד מילדים. מילדים של אחרים, מילדים שלי. הידיעה שאני אצליח, ושהאמהות היא לא פרוייקט שאני לא מסוגלת להרים. שעכשיו מה שמעכב אותי זה לא החשש שלי אלא הנסיבות.

שיכוך היוהרה שלי, ההרגשה שאני יודעת הכל ויש לי את כל התשובות. ההכרה שתמיד אפשר למצוא עוד תשובות שונות, בספרים, אצל אנשים, בפורומים.

 

ועם כל זה, הבלוג הזה שמלווה אותי. היומן שהתמדתי בו יותר מכל יומן אחר בגלל המחויבות שלי אליכם, הקוראים. להיות ברורה ומובנת, לכתוב בצורה שיהיה נעים לקרוא. להסביר את מה שמסביב וכך לתעד גם את המקום שבו אני נמצאת, גם מנטלית. האנשים שמאחורי הוירטואליה שיודעים להקשיב, לתמוך, להבין, לייעץ, לסתור, להציג זוית אחרת. אתם מקור לעניין אבל גם לשותפות ולהבנה. זאת הזדמנות טובה להגיד - תודה.

 

ולשנה הבאה? חצי ממנה יעסוק בסיום התואר ותהליך בקשת התושבות. בחצי השני אני מקווה שנצא לטיול הגדול מסביב ליבשת, ושנפסיק עם הגלולות. אנחנו מוכנים. מה עוד הייתי רוצה? בריאות, כתמיד, כסף לא היה מזיק, שנישאר ביחד עם אותה אהבה ואותו הקשר. שניצור עוד חברים. שלא נרגיש לבד. שלא נרגיש זרים. שנהיה רצויים. שנמצא הבנה ועצה ותמיכה ותובנה גם מחוץ לוירטואליה.

 

ולכם, שיהיה לכם כל מה שתרצו בזאתי עם השש.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 29/12/2005 08:09, בקטגוריות הרהורים
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-31/12/2005 00:05

שאינו נראה לעין

"אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה לבנאדם בתוך הראש" - אמריקאים מתים על המסר הזה. סרטים עם אנשים שנשואים שנים, ופתאום הבחורה מגלה שהוא רוצה לרצוח אותה בשביל הכסף או משהו. נו, אמריקאים. כל כך רגילים להתנהג בפוזה שהם כבר לא זוכרים איך מתנהגים בלי. כל כך רגילים להפגש עם פוזה שהם כבר לא יודעים שיש משהו מתחת. אבל גם אצלנו הישראלים, מסתבר, מתרחשים דברים בכגון דא. זה הפוסט הראשון מאז שהתחלתי את בלוגי (מעל שנה כבר, קולולולו) שאני מתבלטת אם לכתוב, ואם כן האם לשנות את הפרטים כך שהדמויות לא יזוהו.

אבוד, אני מניחה - מי שמכיר את הסיפור שלנו, אפילו בשטחיות, יזהה אותו מיד. לרוב לא אכפת לי לכתוב דברים אישיים על עצמי - אני הרי לא בארץ, ואם מישהו יזהה אותי - אז מה. קולגות לשעבר, אנשים מבית הספר, מהתיכון, מהצבא - למי אכפת. מי שקרוב אלי יודע את מה שכתוב בלינקים האלו ממילא. מי שלא, אני לא רואה למה זה משנה לי. האנשים הקרובים אלי למחצה, אלו שאני כותבת עליהם ולא בהכרח משתפת אותם בדעתי עליהם - לשמחתי מאותגרים טכנולוגית כל כך שהם בקושי יודעים לתפעל טוסטר. אלו העובדים איתי היום לא יודעים עברית. הפעם חלק מהדמויות דווקא יודעות דבר או שניים על כתיבת דפי HTML ולא מן הנמנע שהם גולשים בבלוגיה. וגם, הפעם לא מדובר בדברים אישיים על עצמי, אלא על אנשים אחרים. המרחב הזה כבר לא מרגיש לי פרטי ובטוח. בעסה.

---

אני לא יודעת בדיוק איך מבטאים את המילים "פנג שואי", ברם למה לי להסתבך איתם - סידרתי.

סוף סמסטר, שמרתי את כל מה שנחוץ למקרה שאני אצטרך לחזור על חלק מהקורסים (חמסה חמסה טפו טפו טפו) אבל בחבילה אחת: אם הכל עבר בשלום פשוט לזרוק הכל ביחד לפח.

את כל הקבלות ששומרים משום מה (טלפון, חשמל) בתיקיה, את כל תלושי המשכורת (כאן משלמים כל שבוע או שבועיים, ככה שיש הרבה יותר תלושים) בארונית מדפים. רציתי ארונית מדפים מקרטון צבעוני ויפה, כזה נחמד שראיתי המון בארץ, אבל לא מצאתי כאן. התפשרתי על ארוניות משרדיות סולידיות. אם אני אמצא את היפות שרציתי - אני אחליף. זמן לעצב את הבית לפי טעמי, אם רק הייתי יודעת מהו.

זרקתי ים של ניירת. דברים שאין לי מושג למה שמרתי ודברים שיש לי אבל זמן לזרוק. לא היה קל, לאספנית כמוני, אבל הכל נראה מסודר קצת יותר.

דגש על קצת.

---

עוד מעט מגיעה ג'אנל, האמא המאמצת (שכבר נכנסה לתפקידה עמוק יותר ואמרה שהיא מצפה בכליון עיניים ליום שבו נביא ילדים - ומקווה שנהיה כאן כדי שהיא תוכל להיות סבתא במשרה מלאה) ואנחנו נוסעות לבקר את קלייר.

קלייר יזמה מפגשים קבועים איתי: היא ביקשה להפגש איתי על בסיס שבועי ולשחק שבץ-נא.

שיפור אנגלית שלי ושל גבי, התעמלות מוחית בשבילה.

היא אמרה שלא אכפת לה שזו אהיה רק אני, אם גבי לא ירצה.

אני שמחה על זה, אבל תוהה - למה, בשביל לעמל את המוח איתי, צריך שבץ-נא?

אולי זה פחות מאיים בשבילה. לא יודעת.

עדיף שאני אשמח על היוזמה.

---

קטע הגיגים פסימי. לא חובה לקרוא.

הפעם בסופר נאני היתה ילדה בת תשע, חצופה ואלימה, שכל השיטות המקשיבות והאמפתיות היו שוות איתה לתחת, וגם השיטות של סופר נאני - למרות שנכון לשעות הצילומים הן עבדו - לא שוות הרבה יותר. זה גלגל אצלנו שיחה, אצל גבי ואצלי, על עניין ההורות. גבי לא משתגע על הרעיון של להביא ילדים, ואני מתחילה לחשוב שהעולם שלנו לא בנוי לגידול ילדים. איך שני בני זוג שעובדים במשרה מלאה אמורים לטפל בילדים שגומרים את בית הספר לפני סוף יום עבודה? איך הם אמורים להסתדר עם הילדים לפני גיל הגן? בייביסיטר? אז מה הטעם ללכת לעבוד אם כל המשכורת הולכת על טיפול בילד? ואיך הורה יכול לשרוד כמה שנים בלי מגע עם מבוגרים, אם ההורה נשאר בבית לגדל את הילד? משהו דפוק במבנה החברתי שלנו. שלושה חודשים חופשת לידה - למה, אחרי שלושה חודשים הילד כבר יכול לעמוד ברשות עצמו? הוא כבר לא צריך את האמא איתו לכל צרכיו הבסיסיים? לא יודעת מה הלאה. אולי בתור מורה גבי ירוויח מספיק כדי שאני אוכל להשאר בבית עם הילדים בשנים הראשונות. מה יישאר ממני אחרי אותן שנים זו שאלה אחרת. שעמום הוא הדבר הכי קשה לי בעולם. אני לא מסוגלת לסבול אותו. כשהמוח שלי מתנוון זה כואב לי. כואב לי בתוך הראש. איזה מן אמא נפלאה וסבלנית אני אהיה כשאני סובלת מחוסר גירוים אינטלקטואליים?

---

השכנה ליד נכנסה לבית אבות, והבת שלה מכרה לנו הרבה מהרהיטים, מאד בזול.

הם אמת היו מאד זולים ולא נורא מכוערים, אבל לא ממש יפהפיים.

אולי לא היה כדאי, כי שוב הבית שלי נראה כמו חנות יד שניה של תרומות צדקה, ומצד שני סוף סוף יש לי מראה מספיק גדולה להתאמן איתה לריקודי בטן, ומיטה לחדר האורחים (עוד אין מזרון) ושולחן למרפסת וכסאות - שלמרות שהם מכוערים הם לפחות תואמים.

אני אעלה לכאן תמונות ותשפטו בעצמכם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 31/10/2005 23:57, בקטגוריות הרהורים
24 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-2/11/2005 12:02

דברי הוצאו מהקשרם

גילוי נאות:

יש שלב שבו יודעים הכל על גידול ילדים. אני בשלב הזה.

 

זה השלב שעוד אין בו ילדים.

---

גם בפוסט הקודם וגם עכשיו, אני לא טוענת נגד אמפתיה. אני לא טוענת שאין צורך או מיותר לשקף לילד מה עובר עליו ולשדר לו שמה שעובר עליו נורמלי, מובן ומקובל עליך ההורה.

 

יש לי שתי בעיות עם הספר "איך לדבר כך שילדים ילמדו בבית ובבית הספר" (לינק בפוסט הקודם לשם הסופרים, עמכן הסליחה).

 

האחת, הספר לא נותן פתרון למצב שהשיקוף אינו מספיק.

ויש כאלו מצבים.

 

השני, הספר מתיימר לומר שהשיטה שהוא מציג מספיקה לפתרון כל הבעיות.

 

הספר מגדיל ועושה ונותן שאלות של הורים/מורים, שקראו את הספר ועשו כדבריו, וזה לא הספיק. הילד לא עשה "מעצמו" את מה שהתבקש, אלא הסתפק בהרגשה ש"מבינים אותי ואני בסדר". מה עונה הספר על מצב כזה? "כנראה שלא שיקפת נכון. לא שיקפת בהתאם לגיל הילד, לא נתת לו בחירה מספיק טובה. בעצם אשמתך שהילד לא עובד כי לא היית אמפתי מספיק".

ומה עושה הורה שמאמין בכל ליבו שאסור להתרגז ולאבד את הראש ולצעוק ובטח לא להכות? מנסה להיות עוד יותר אמפתי ומבין.

אני לא אומרת שצריך לצעוק ובטח לא להכות. אבל לפעמים צריך לפעול. בצורה שלא תהיה נעימה לילד. ביקשתי ממך לא לאחר בלי להודיע איפה אתה ומה אתה עושה? לא הודעת? אין בעיה. אני אתקשר לכל החברים שלך עד שאני אמצא אותך. זה לא נעים - אבל אתה הילד שלי ואכפת לי ממך וכשאני לא יודעת איפה אתה אני דואגת, ואני לא מוכנה לדאוג.

אמרתי לך לא להכות את אחיך? הכית אותו בכל זאת? עכשיו תשב בפינה חמש דקות. כי אמרתי לך לא להכות והכית. קמת מהפינה? אני אקח אותך ואשים אותך שם בחזרה, עד שתשב שם חמש דקות.

 

לא נעים, לא אמפתי. "הו, בוודאי הכית את אחיך מפני שכעסת על שהוא לקח לך את צבע הגואש" - לא. אני לא מוכנה שיהיו מכות בבית וזה סופי.

 

עומר לא טוען שיש לו את מפתח הקסם, והוא טוען שיש צורך באמפתיה ובאהבה. הוא נותן שיטה למצב קיצוני. שיטה עם עקרונות שאפשר ליישם עוד לפני שהמצב מקצין עד כדי כך.

הוא אומר שמנסיונו יש 80% הצלחה.

שמונים. לא מאה.

מותר גם להכשל.

 

תסתכלו על בתי הספר היום, ילדים באים עם אולרים כבר בכיתה ה'. האם אמפתיה ואהבה חסרים להם? ייתכן. אבל לא חסרים ילדים של הורים מבינים קשובים ואמפתיים שעושים מה בראש שלהם, ולא תמיד אלו דברים חיוביים.

 

שלא לדבר על זה, שהורה שמרגיש חסר אונים הרבה פעמים יתקשה להרגיש אמפתיה ואהבה. כנ"ל מורה, אולי אפילו יותר.

יותר מזה, דווקא הורה חסר אונים ימצא את עצמו מתפרץ באלימות (צעקות או מכות), בהיעדר אלטרנטיבה להצבת גבולות.

 

אז הספר מעצבן אותי כי הוא מניח שהכל אפשר להשיג "בטוב". וזה לא נכון, לפעמים צריך להפגין קשיחות ולהציב גבול בצורה לא נעימה.

 

הספר מעצבן אותי כי אם ה"טוב" לא עובד, אז הפתרון שלו הוא שזה לא היה מספיק "טוב". ומורה או הורה צריכים לדעת שאם ה"טוב" לא עבד אז יש עוד מה לנסות. יש גם את ה"קשוח".

 

ועם כל זה, תוך כדי קריאה חשבתי לי, שיש שם רעיונות טובים מאד לאיך להשיג דברים ב"טוב", ומאד יכול להיות שברוב המקרים הם יעבדו - במיוחד כאן, איפה שהמקובל תרבותית הוא הרבה יותר עדין.

לא יעזור, ישראל היא מקום "גס" הרבה יותר. אלימות וחוסר נימוס נסבלים הרבה יותר.

הנה דוגמאות קטנטנות:

 

גבי התקשר לאחותו, וענה הבן של החבר שלה. הקול שלו דומה מאד לקול של הבן של אחותו. "יאיר?" הוא שאל.

"זה טעות", ענה הבן של החבר ועמד לסגור.

מה "טעות"?! אתה לא בבית שלך, בבית שאתה נמצא בו יש "יאיר". מה טעות?!

לי קרה שחייגתי מספר שגוי כאן. חוץ מהנימוס שענו לי בו, גם ניסו לעזור לי לברר אם המספר אכן שגוי, ואיך למצוא את המספר הנכון.

 

אני מקבלת פה ושם מיילים מישראלים שרוצים משהו. המייל הולך ככה:

"תתקשרי אלי היום לפני חמש"

"מה הטלפון של ההיא שסידרה לך את הגב?"

 

כאן לא יעלה על הדעת. "שלום, האם תוכלי בבקשה למסור לי את מספר הטלפון של...?"

(עוד גילוי נאות - גם אני הייתי ככה. כי ככה מקובל.)

 

אז בתרבות ישראלית צריך את ה"תותחים הכבדים" של עומר. כאן, נתחיל בטוב.

אם לא ילך, אנחנו יודעים על אלטרנטיבה.

---

עוד עניין ששכחתי לציין פה, אני קוראת את הספר גם מנקודת מבטו של מורה, בשביל גבי. עוד שבועיים לקבלת התוצאות, הציפורניים כבר כסוסות.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/10/2005 21:45, בקטגוריות הרהורים
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/10/2005 22:31

31,185