קנאת רוקדים תרבה קנאה

אנט, ההיא ששוקלת כפול ממני, שרוקדת הכי טוב מכולנו, הודיעה לפני כמה ימים על עזיבה של קבוצת המחול שלנו.

אני כתבתי מייל בתשובה והבעתי את אכזבתי. אנט היא הכי טובה שיש ביננו, ואני לא חושבת שיש על זה ויכוח, ובשבילי היא עמוד האש. כשאני לומדת צעד אני תמיד מחפשת לראות איך היא עושה אותו. אצלה זה תמיד נראה הכי מרשים.

כתבתי את זה במייל, והתפלאתי שאף אחת אחרת לא הגיבה, לטוב ולרע.

למחרת, משפחה של שלוש אחיות הודיעה שאם אנט לא מלמדת, הן לא יגיעו יותר לחלק מהשיעורים. ממילא ההוראה שלה היתה המוטיבציה היחידה שלהן, כך הן אמרו, ועכשיו כבר אין טעם.

וגם לזה לא הגיעה שום תגובה.

 

אחר כך הזמינה אותי ברנדה לברביקיו, לכבוד ביקור של החבר שלה מסידני. מייד כשראיתי את החבר, מארק, נשכתי חזק את הלשון כדי שלא תתפלק לי השאלה: "מאיפה אתה בלבנון? נוצרי או מוסלמי? סוני או שיעי?". לגבי לקח קצת יותר זמן להבין, אבל ברגע שהוא הבין הוא הסתיר בכלימה את החומוס. זה היה אחד החומוסים הפחות טובים שיצאו לנו. וגם הסחוג, אוי לבושה, נעשה מפטרוזיליה (כי לא היתה קוסברה בסופר). אמנם, הפלפל שבסחוג ממית את בלוטות הטעם ולא מרגישים יותר כלום, אבל עדיין. מארק, בהיותו אוזי מלידה, שמר על נימוס, ושכנשאל על איכות החומוס ענה בדיפלומטיות: "כל אחד עושה אחרת".

 

בכל אופן, ברנדה הזמינה גם את אנט ויכולתי לשאול מה נשתנה.

 

מסתבר, שאנט מעוררת לא מעט קנאה בקרב שאר הרקדניות הותיקות. מצד אחד, היא הרבה יותר טובה. מצד שני, היא לא תמיד מתנהגת בחביבות ("אני שונאת אנשים!" "כן, אני ביץ'!" ועוד כהנה כלב-נובח-אינו-נושך). המורות האחרות מנסות לשים לה כמה שיותר רגליים (לא באופן מילולי, כי בכל זאת אנט שוקלת לא מעט, ותאונה עלולה לגרום להן הרבה יותר נזק מאשר לה). לאנט נמאס. חוסמים אותה מללמד מה שהיא רוצה, חוסמים אותה מלהופיע כמו שהיא רוצה, מעבירים עליה ביקורת נוקשה מעליבה (לטענתה) כשהיא לומדת ריקודים של אחרות, ואם היא מלמדת - מאשימים אותה שהיא מעבירה ביקורת קטלנית, או שהיא לא מתקנת את השגיאות של אחרות ובעצם לא עושה את עבודתה.

 

אז אנט החליטה לפרוש וללמד בעצמה.

 

חוצמזה, יש לאנט בעל אוסטרלי חתיך וחייכני ונחמד, וילדונת מתוקה לאללה שאתמול גם זכיתי לשחק איתה.

(כשאני אומרת שיש לה בעל חתיך, אין הכוונה לרמוז שהוא מוצא חן בעיני. אני שמחה בשבילה שיש לה משפחה מוצלחת. אני מאד מרוצה ממה שיש לי, וסטיבן גם לא תופר).

 

אני התבעסתי. כל הבלאגאן הזה לא מוצא חן בעיני בכלל. אני לא רוצה לקחת צד, אם כי אין לי בעיה להגיד שאנט היא אבידה גדולה. אני מתכוונת להגיע לשיעורי הריקוד של שתי הקבוצות (כמו עוד בנות).

 

ה"רעה" הראשית בסיפור היא אחת המורות, והיא היחידה שהציעה והקדישה זמן לעזור לי לחבר ריקוד לשיר ישראלי. "לא כדאי לך לרקוד כמוה", הזהירה אותי אנט, אבל מצידה לא הציעה לעזור לי בעצמה.

 

ודווקא על המורה הזו אני הכי מרחמת בסיפור.

אני יודעת בדיוק מה זו קינאה, ואני יודעת היטב כמה קשה לסבול קנאה, כשאין לך מה לעשות - את פשוט פחות טובה וזהו. העובדה שאנט תהיה רחוקה מהעין לא תקל עליה בהרבה - עדיין, אנט תהיה יותר טובה.

וזו דרך התמודדות די עלובה. במיוחד אם מה שמספרים נכון וזו לא הפעם הראשונה שהיא מרחיקה את היותר טובות.

 

בכל אופן, יום למחרת אנט שלחה לי מייל והתנצלה שהיא פרשה לפני את כל הגועל, וביקשה שאסלח לה ואבוא בכל זאת לשיעורים שלה.

עניתי שאני לא מצטערת שאני יודעת, אני מצטערת שהדברים הם כמו שהם, ושאני אבוא לשיעורים שלה ושל הקבוצה הישנה - כי במצבי הנוכחי יש לי ממי ללמוד בשני המקומות.

 

הנה. אם היו מלמדים אותנו בבית הספר להתמודד יותר טוב עם קנאה - כל זה לא היה קורה.

---

מאז שהחלטתי ללמוד פסיכולוגיה, יש ימים שאני מרגישה נפלא ואופטימית, ויש ימים שאני שאולת את עצמי מאיפה הרעיון הטפשי הזה, אני בכלל לא משתגעת על אנשים ודומיהם.

אחרי תום לימודי הנוכחיים אני אחכה לתושבות. זה יהיה פרק זמן שיוקדש למנוחה.

רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על לימודים נוספים.

בתקווה, אני אהיה עם ראש יותר נקי עד אז.

---

אמא שלי עברה לכתוב לי בתדירות נמוכה יותר. אני שמחה שהיא כותבת, כי זה מראה לי שהיא רוצה להיות בקשר. לא ממש אכפת לי מאילו סיבות: היא רוצה ממני משהו, וזה מאזן כוחות שהרבה יותר נעים לי מאשר להיפך.

אשר לתוכן המיילים שלה - היא מאד משתדלת להתנהג יפה, והחיים שלי הרבה יותר שפויים מאשר שלה.

---

המערכת שקיבלנו בתחתית הפוסט הזה, לא עובדת.

לכו תסמכו על אוסטרלים.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 26/3/2006 07:28, בקטגוריות הרהורים
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/3/2006 19:43

ניצוצות של הבנה

הרבה דברים מתרוצצים לי בראש.

הנה חלק מהם.

---

מישהו פעם לחץ על "בלוגים קרובים" וקיבל רשימה של בלוגים? אני אף פעם לא.

מישהו יודע איך בוחרים בלוגים קרובים לשלך?

או איך נרשמים להיות בלוג קרוב לשל למישהו אחר?

---

אני תחרותית.

קשה לי לוותר על התחרות, גם אם כבר למדתי שיש לה מחיר, והוא לרוב לא שווה את זה.

אני קוראת את אמל"ש וחושבת, גם אני רוצה להחשב כזאת שאקלית. גם אני רוצה להיות כֵּלת עולם. גם אני רוצה ללכת במסדרון ושמי שעובר לידי יגיד: "הנה פארה. היא משהו מדהים, הבחורה הזאת".

אני רוצה שיכירו בי ובערך שלי, ויחזיקו ממני. זה חשוב לי נורא.

אני כותבת את השורות האלה וחושבת לעצמי שזה כבר ככה. באוניברסיטה הזאת כולם מכירים אותי וכולם יודעים שאין עלי, כבר ביקשו ממני להיות מרצה (וזה לא יצא לפועל בגלל שעוד לא סיימתי את התואר).

זה תמיד ככה, זה לא חשוב איפה אני ומה אני עושה. היה אפילו תואר אחד שעשיתי ונשבעתי לעצמי לא לעבור את התשעים בציונים. לא ללמוד כדי להוציא מאה, אלא ללמוד מספיק כדי להוציא שמונים וחמש. ואפילו שם, אפילו שישבתי לי בשקט בצד ושאלתי שאלות רק אם ממש הייתי חייבת, אפילו שם יצא לי שם של המוכשרת ההיא.

וזה לא מספיק לי.

אני כל הזמן רוצה יותר חיזוקים מהסביבה.

אני רוצה שהסביבה תתמוגג מהתפעלות, אבל אני לא רוצה לעבוד קשה בשביל זה.

אני לא רוצה לוותר על הפנאי שלי, אני לא רוצה להקריב את העניין שלי.

זה מה שמכניס אותי ללופ אינסופי. העבודה הזאת מעניינת אותי נורא, אבל אין בצידה הכרה בינלאומית. לזו יש יופי של הכרה אבל היא דורשת המון זמן והשקעה ואנרגיה שלא בא לי להקדיש. וחוזר חלילה.

ואני שואלת את עצמי, אילו הייתי פחות מוכשרת. היה לי יותר קל?

---

שונאת מותגים.

מותגים הם חלק משטיפת המוח של המערב.

היום תלבש רק ארמאני, מחר תכניס לעצמך לגוף חומרים מזיקים, כי מישהו פירסם את זה וקבע שזה קול.

(סיגריות, נגיד. או קוקה-קולה).

אני לא מבינה איך אנשים לא רואים את זה. כל הפרסומות שלא מפרסמות שום דבר, רק מחדירות את שם המוצר שלהן לשוק בתוספת משהו יפה. גוף, פרצוף, נוף. איך אנשים לא רואים שזו פרסומת?

---

מישהי חכמה אמרה לי פעם שילדים זה לא השקעה לטווח ארוך, זו הוצאה.

אני חושבת במונחים מעשיים. כמה ילדים יהיו לנו?

סביר להניח שלא יותר משלושה.

יכולים להיות ארבעה, אם ההריונות יניבו תאומים.

אבל כל ילד דורש, חוץ מכסף, תשומת לב. וזמן.

וחדר משלו.

לא הייתי רוצה חמישה ילדים שיצטופפו שניים בחדר ואחד במרפסת סגורה, שלא יוכלו ללכת לחוגים כי אין כסף והחופשות יהיו בנסיעה באוטובוס ולינה באוהל, שלא יהיה לי זמן לשבת עם כל אחד מהם ולתמוך בהתפתחות בזהירות, לשמוע מה עובר עליהם ולהקשיב.

ועדיין כשאני שומעת על אלו שיש להן חמישה אני מקנאה.

אני רוצה יותר.

רוצה את הגדוד, ולא את המחיר שלו.

---

נפטר אחד הקשישים במשפחה של גבי. הנכדה שלו, ילדה אנרגטית ותזזיתית, לקחה את זה קשה במיוחד. "היא פקעת עצבים", אמרה לי אמא שלה, "כל דבר קטן מפוצץ אותה. היא כועסת על כל העולם".

וחשבתי על הכעס הזה שלה, הכעס להפרד מהקשיש האהוב עליה כל כך. הכעס על חוסר האונים של כולם. הכעס שכנראה עדיף לה מהעצב על הפרידה, הפחד מהמוות.

וחשבתי כמה כעסתי גם אני על הרבה אנשים, אחרי שאבא שלי נפטר.

חלק היה מוצדק.

חמתי, שקרובה אלי מאד, לא היתה אז בארץ. היא לא התקשרה אלי, ואחרי שהיא חזרה לא שמעתי ממנה אף מילת תנחומים. לא אופייני לה. אנחנו מדברות בטלפון לפני כניסת שבת, פעם בשבוע, אף פעם אין מספיק זמן. לא אמרתי לה על זה כלום. פשוט לא יוצא.

חברים, שכבר כתבתי עליהם בשעתו, שלא יצרו קשר. מי מהם שלח מייל תנחומים קצר. אבל אף אחד לא היה שם בשבילי. חוץ משיר, החברה הטובה מהארץ, שהיתה כמה שהיא יכולה.

הנכדה של אבא שלי. בערך שבוע אחרי ההלוויה פניתי אליה במסנג'ר, והיא ענתה: "את יודעת שסבא מת?"

התרגזתי. עניתי שאני יודעת, ואילו לא ידעתי, זו היתה ממש דרך גרועה להודיע לי.

אז היא שאלה איזו דרך עדיפה בעיני.

חבל שלא עניתי: "סבא שלך תמיד התגאה בכמה שאת חכמה. אני בטוחה שתצליחי לחשוב על משהו". אחרי כמה שיחות כאלה איתה חסמתי אותה במסנג'ר. לא רוצה לדבר איתה. אבא שלי היה שמח לו היינו מדברות, אבל אבא שלי גם היה רוצה להאמין שהיא אחרת ממה שהיא.

והרי היא טינאייג'רית. טינאייג'רים הם כמעט תמיד אנטיסוציאליים.

 

אולי הכעס שלי, העלבון שלי, היה מוצא קל מהאבל, מההתמודדות עם זה שאבא נפטר ולא יחזור. שזו פעם ראשונה בחיי שאני נתקלת במשהו שאני לא יכולה לתקן.

אולי היה לי נוח להאשים אחרים. כי אם יש אשם, אם יש על מי לכעוס, היה אפשר גם למנוע.

יותר טוב מחוסר האונים הזה שיהיה גם לנוכח מותם אחרים. של חמי וחמותי, של חברות יקרות, של גבי. מותי-שלי.

חלק מהמאכזבים ההם סיננתי. אני לא יודעם אם זה היה מוצדק או לא.

בנתיים, אני עוד לא מוכנה להחזיר את כולם.

 

לפעמים אני חושבת על אבא שלי, חושבת על שנינו יחד. התמונה שעולה לי בראש היא לא של הטיול שלנו באנגליה, כשהלכנו שלובי זרוע. עולה לי תמונה שהוא הרבה יותר גדול ממני, אבא שלי הנמוך, ואני מחזיקה את היד שלו, ומקפצת.

אולי זה זכרון מוקדם, מגיל שנתיים, שלובש צורה עכשיו.

---

הבטן השתפרה מאד. אני כבר אוכלת אוכל מתובל ולא רוצה למות אחר כך. עדין, אהמ, מה שנכנס יוצא מהר מאד, אבל לבנתיים זה מספיק. אחרי התושבות אני אעשה טיפול עשרת אלפים, רק כדי להרוס הכל עם הריון.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 24/1/2006 07:43, בקטגוריות הרהורים
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת ב-28/1/2006 20:37

מקומי

ישבתי לי באוטו, חלונות פתוחים (אין מזגן), הרדיו מזמר להיטים אחרונים, השמש של צפון אוסטרליה צורבת לי את העור.

ממולי, איפשהו מעל לבית שלי, היתה קבוצה עבה וכהה של עננים. כשעברתי את הכיכר האחרונה לפני הבית, העננים כבר היו מעלי, וטיפטפו גשם קריר. רוח קרה דחפה אותם להמשיך ולהמטיר.

אחרי עשר דקות הכל התבדר.

 

אני אוהבת את זה שהכל כאן מקומי, הכל כאן נכון-לעכשיו. גשם יורד ברדיוסים של מאות מטרים, לא יותר. המון מכוניות יצטופפו ברחוב אחד, אבל שני רחובות משם הכל יהיה פנוי. חבורה של נשים תרקוד ותרכל ביחד, ואחרי שעתיים כולן יתפזרו לבתים. העשב יהיה חום ויבש, ואחרי יומיים עם גשם הכל יוריק.

זה מרגיל אותי לחשוב בפרספקטיבה של כאן-ועכשיו.

---

עברתי ליותר פוסטים: שמתי לב שחלק מכם מוצא את זה עמוס מדי, אז אני אשתדל לקצר לפוסט. למה הגדלתי תפוקה? הרגשתי שאני צריכה לעדכן רק אם יש לי משהו מעניין לספר, והרי עברתי לכאן כדי שלא יקרה לי שום דבר מעניין. אז אני צריכה להתרגל לעדכן גם כשלא מעניין.

ועדיין לעשות את זה מעניין.

---

אני קוראת עכשיו את הבלוג של אמל"ש, אני בדרך כלל לא מגיבה לבלוגרים לפני שקראתי את כל הבלוג שלהם. זה קצת כמו להתערב באמצע שיחה בלי לשמוע את כולה. אמל"ש מדברת הרבה על העבודה שלה. על המחקר. על המעבר מתחום אחד של מחקר לאחר. היא מדברת על מחקר וכל-כולה בתוך זה.

גם אני פעם התעניינתי במחקר, לא חשוב באיזה תחום. עכשיו, המחשבה על חיים כאלה של מלגה והתעסקות בנושא שהוא לא אני, נראה לי מעייף. ועדיין, האם יש לי עניין בחיים? האם יהיה לי פעם? האם כל חיי אני אמשיך להתפרנס? בשום שלב אני לא אפרח?

האם חייבים לחקור כדי לפרוח? או שזה רק מה שהתרגלתי לחשוב עליו כעל עיסוק מעניין?

הייתי רוצה כמה חודשים פנויים. פנויים מהכל. ואולי גם טיול לרוסיה.

ואז לשבת לכתוב.

---

דיברתי עם חברה מתקופת איטליה. היא עדיין שם. דיברנו כמה פעמים מאז שהגענו לארץ נפלאות, והיא שמחה לשמוע שטוב לי, גם אחרי שעברה ההתרגשות הראשונית.

"איזה כיף זה לשמוע אותך בטוב", היא אמרה לי, "סוף סוף. כבר פחדתי שזה לא יקרה לעולם".

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/1/2006 07:59, בקטגוריות הרהורים
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-26/1/2006 12:20

31,185