חידושים ותמונות

פגישה ראשונה - רשמים

קודם כל הוא הרבה יותר צעיר ממה שחשבתי. גם מאד רשמי. גבי אמר נכון - מתקבל הרושם שהוא לא מחפש ליצור קשר אלא להציע תרופות. לא כל כך מפריע לי - יש בזה משהו לא נוח אבל האת שיטת "היחסים הם המטפלים" כבר ניסיתי ואת זה עוד לא, אז ננסה ונראה.

הוא גם ויתר על הכסף - מסתבר שלמקום העבודה שלי יש הסדר של טיפול אצלו, אז אני לא צריכה לשלם אלא למלא טופס אנונימי עם פרטים סטטיסטיים על עצמי. גם טוב, ההתחשב בעובדה שמחירה של פגישת טיפול כאן הוא פי שתיים יותר מבארץ.

היו לו כמה יציאות משונות, כאילו הוא מדקלם דברים שהוא יודע שצריך להגיד למטופל אבל אין להם כל כך קשר למה שאני אומרת. הוא השתמש בהרבה ז'רגון מקצועי - שזה ממש שונה ממה שאני רגילה.

בכל מקרה, הוא נתן לי שיעורי בית - לכתוב על עצמי עשרה דברים טובים, להגיד לעצמי אותם שלוש פעמים ביום (אם אפשר), להתכוון אליהם, ולדמות לעצמי סיטואציות שבהן הדברים הטובים האלו באו לידי ביטוי. לא משהו חדשני ומרהיב, אבל האמת - שווה לנסות. אולי זה יוציא לי קצת מהעצבות.

הפסקת רייטינג (עבד מצויין פעם שעברה, אולי בגלל הלינק של FEMALE ואולי לא. אין לדעת): בציר עגבניות.

שרון ונטלי ילדו, שרון שלח לי תמונות מצחיקות (אבל לא רק) של כולם, ורק באיחור של שבוע - ציפיתי לחודש לפחות, ככה שהתאכזבתי לטובה. התקשרתי לנטלי להגיד מזל טוב ודיברנו קצת. סיפרתי לה על ההחלטה מהפוסט הקודם והיא השתדלה מאד מאד לא להוציא לי את החשק עם סיפורי הלידה. אמרתי לה שעדיף לי לדעת מראש לקראת מה אני הולכת, אבל בדיעבד - אולי זה לא היה חכם.

שוב רייטינג: מצא את הפלפל.

נפגשתי עם וואלינג לצהריים ודיברנו על ההבדל בין סוג הקשר שאוזים יוצרים מול הסוג שאנחנו רגילות. היא הסכימה איתי שזה שונה. למשל, אותם שכנים שנתנו לנו אופניים ואני נוסעת איתם לקניות, האשה אף פעם לא מזמינה אותי להצטרף אליה לקניות. היא יודעת שיש צורך, כי אין לנו אוטו, ואם אני אבקש להצטרף היא תסכים ואפילו בשמחה, אבל היא אף פעם לא תציע. וואלינג אמרה שאצלה זה אותו דבר - היא גרה בעיירה הקטנה ליד ויש אנשים שהיא לפעמים תופסת איתם טרמפ אבל הם אף פעם לא מציעים. אפילו שהם יודעים שהיא נוסעת לשם והיא צריכה. אם היא מבקשת הם מסכימים בשמחה, אבל הם לא מציעים. חבל שהיא לא גרה יותר קרוב, אולי באמת העיירה שלהם היא מקום יותר נחמד. נראה.

בעקבות עליית מחירי הדלק, תחבורה אלטרנטיבית:

רגש חדש עולה בי כלפי יולדתי לאחרונה - אני מרחמת עליה. מכאן ועד משהו מעשי עוד רחוק, אבל זה שם. זה עלה כשנזכרתי אי היא היתה מאשימה אותי שמאז שנולדתי לא אהבתי אותה. אני הייתי תמיד מתגוננת (טקטיקה גרועה. במקרה כזה תמיד תעברו להתקפה) וחשבתי על תשובה אלטרנטיבית: "ברור! למה מי כן אוהב אותך? איך אפשר בכלל לאהוב אותך?" ופתאום הכל בי נעצר כי קלטתי שזה נכון. באמת אף אחד אף פעם לא אהב אותה. ואף אחד גם לא יאהב. נכון שהרבה מזה זה אשמתה, היא מתנהגת בצורה בלתי נסבלת ובלתי ניתנת לאהבה, אבל ככה היה לה כל החיים. לא היה לה בחיים מישהו כמו אבא שלי, שיבנה אצלה משהו בריא. אולי בלי אבא שלי זה היה קורה גם לי. אולי לא הייתי יכולה לצאת מזה.

משהו מחניף לאגו: שיחה בין גבי לאחד האירים שהתארחו אצלנו.

גבי: אז יש לך חברה באירלנד?

אירי: כן

גבי: אבל אתה ... עם אחרות כאן!

אירי: כן, כי היא באירלנד (תשובה אירית)

גבי: ואם היא ... עם אחרים כי אתה באוז?

אירי: אז אוי ואבוי לה!

גבי: אז לך מותר ולה אסור?

אירי (צוחק): כן... זה באמת דבילי... (מרצין) אבל זה נכון. ככה זה.

גבי (מרים גבות) אוקיי....

אירי: ואיך בגידות בישראל? אנשים בוגדים?

גבי: כמו בכל מקום... אני חושב. זה עניין של אופי, אני אף פעם לא בגדתי באישתי ואני גם לא מתכוון.

אירי: טוב, כי אתה יש לך אישה יפה.

(אני לא מכוערת, אבל גם לא כוסית של הלייף. אני עניין של טעם. מסקנה: החברה של האירי מכוערת).

שבת שלום.

קצת עצוב, קצת שמח

בשביל להמשיך את פוסטי החתונה הדלקתי את הוידאו. אחרי החופה, כנהוג, ניגשו כל המוזמנים לחבק ולנשק אותנו ולהגיד מזל טוב וכאלה דברים. אחרי שרוב האנשים כבר ניגשו אלי רואים את אבא שלי, הולך מאחורי במשך כמה דקות. הוא הלך ממש מאחורי, ולא ראיתי אותו. כמה דקות שלמות, ואני בנתיים חיבקתי עוד ועוד אנשים, והוא המשיך ללכת מאחורי, מן הסתם כדי להגיד לי מזל טוב, או לתת לי נשיקה, ואני לא הרגשתי. לא ראיתי אותו שם. הוא נמוך מאד ועמד ממש מאחורי, ולא שמתי לב. המצלמה מדלגת ממני אל גבי ולא בטוח שכך קרה, אבל מאד סביר להניח שהוא בסופו של דבר התייאש והלך.

באותם ימים היינו פחות קרובים מאשר בנסיעה שלי לאנגליה. הוא היה פחות יקר לי. הוא היה מישהו שכל השנים קראתי לו 'אבא' אבל לא ידעתי בדיוק למה.

המגע איתו היה מוזר תמיד. הוא לא האיש הרע מהסיפור על גיל שמונה, אבל הוא גם לא מצטיין בחיבה גופנית. כילדה הוא היה מלטף לי את עורף, כמו לכלב. רק אחרי כמה חודשים באיטליה, אחרי שספגתי את המגע הגופני הנורמטיבי, היה לי קל יותר לנשק או לחבק אותו. באנגליה הלכנו שלובי זרוע, ביוזמתי.

כל הרציונליזציות האלה שוות לתחת. גם הרציונליזציה על הצורך באשמה כמגן מול המוות, גם על הצורך בנתיב לצער. זה לא עזר. בכיתי את הנשמה כמה שעות. גבי נסע לעזור לפיטר לעבור דירה, המסנג'ר היה ריק, האמא המאמצת נסעה לקנברה לשבוע. בכיתי כמו מייד אחרי ההלוויה שלו, שלא הייתי בה. בכיתי בלי שליטה במשך יומיים.

אחר כך חשבתי מה הלאה. אבא כבר נפטר, אני לא יכולה להתנצל בפניו. אני צריכה לפתור את זה עם עצמי. חשבתי מה הייתי עושה אם אבא היה חי היום. חוץ מלהתנצל.

בטח הייתי מנסה להדק את הקשר ביננו, לתת לו להרגיש שהוא חשוב לי.

בעצם, זה מה שעשיתי, בשנים שאחרי החתונה. התקרבנו, גם כי הוא הלך לקראתי וגם כי אני באתי לקראתו.

הוא אף פעם לא הזכיר את עניין החתונה. הוא העיד על עצמו מאות פעמים שהוא אדם שלא נפגע. "יש לי עור עבה מאד", הוא היה אומר. ואם הוא שרד את הקשר עם יולדתי, כנראה שזה נכון.

הוא היה אדם בודד, אבא שלי. בודד מתוך בחירה. הוא אהב אותי ואת הילדים שלו, והיו לו כמה ידידות, וחברים, אבל הוא רצה להיות בודד, להישמר לעצמו. לי זה נראה עצוב, לו זו היתה הדרך המתאימה.

מה שמח? זה.

(אוהבים להתווכח?! ישראלים?! זה לא נכון בכלל!!)

הרהורים, אומנות וגינה (לי?)

למה תמיד כשמורידים קובץ באימיול, הוא מוריד את כל הקובץ ב- X זמן, אבל את ה 243 הקילובייט האחרונים הוא מוריד במשך X כפול 252??

נאני 1

מכירים "סופר נאני"? זו סדרה שמשודרת כאן ולא שמעתי עליה בארץ. הגברת יש לה למעלה מתריסר שנות נסיון בטיפול בילדים שאינם יוצאי חלציה, ופרט לכך ברה כהיפפוטם וכך גם תוכה. שמה בתפוצות "ג'ו", שם שילדים מכפילים משמחה והופך ל – "ג'ו-ג'ו".

קונספט:

מוצגת המשפחה "לפני". ילדים צורחים, אחים חובטים זה בזה ואינם חסים גם על יוצריהם, הבית מהומה ורעש, משמעת כמוה כדמוקרטיה בקרב מפיצי הסרטים שגונם כגון הכרכום. הכל סופקים כפיים ושואלים מניין יבוא עזרי.

מגיעה ג'ו, הסופר נאני, בלבוש דמוי מרי-פופינס המיתולוגית-שחוברה-לה-יחדיו, ומעבירה יום ארוך ובלתי נסבל עם כל באי הבית והתנהגויותיהם הקלולקות.

בערב היא לוקחת את ההורים לשיחה וצועקת עליהם.

בבוקר למחרת היא מציגה את הטכניקות שלה, רובן פשוטות ונובעות משכל-משותף, אך יעילות.

ההורים משתפים פעולה, תחת השרביט המנצח והדורסני משהו של ג'ו.

ג'ו הולכת לאחר יממה (אין תקציב, חברים, אין תקציב) ומשאירה את ההורים עם סט של טכניקות והוראות הפעלה לאופספרינגים. הבית ממשיך להתפרק בלא נוכחותה הדיקטטורית של ג'ו, והיא שבה להציל את המצב, תוך שהיא שוב נוזפת בהורים אך בד בבד מחזקת את רוחם במאבק בדחפים הילדותיים והאנושיים הלגיטימיים של הילדים.

סיום – מציגים קליפ קצר שבו שומעים את ההורים מודים לג'ו ששינתה את חייהם והשיבה להם את משפחתם חזרה, מנעה את גירושי ההורים, היטיבה את התקשורת עם הילדים ותיקנה את המרזבים, וברקע מוצגות תמונות מיום איכותי בחיי המשפחה, לרוב במשטח דשא שטוף שמש.

עם המסרים הפשוטים עד כדי גיחוך אני מסכימה (ילדים צריכים אהבה, אבל גם משמעת וגבולות ברורים, עקביות, ותעסוקה) הקונספט הוא כנראה תוצר של תרבות האינסטנט שלנו (הבה נתקן בעיות שנוצרו בעקבות חיים שלמים ביומיים, ונרכז את זה לקליפ של חצי שעה), וג'ו היא כנראה ההוכחה שצריך יוזמה ושיר פופי קליט לפתיח.

אני נגד הדרך שבה היא מתייחסת להורים. רובם נמצאים במצב רגשי כל כך רעוע, הם בטוחים שהם הורים גרועים (הם לא משהו, אבל הם רוצים להשתפר, שזה ראוי לשבח) הם מותשים מהמאבק שחיי היום-יום ובילדיהם, הם מאוכזבים מחיי המשפחה (כי במקום מסגרת תומכת ואוהבת יש להם שדה קרב) והם עושים כמיטב יכולתם וידיעתם. הם צריכים עזרה, הם צריכים כלים, הם צריכים טכניקות, והם צריכים אמפתיה. ולא שיצעקו עליהם.

ג'ו גם איננה בעלת מקצוע מתחום נפש האדם. כאמור, היא אומנת מנוסה מאד, אבל היא חסרה את העומק והתובנה של אנשי התחום. היא מסוגלת לנזוף באמא מסויימת על שאינה עושה די לאפשר לילד שלה "להתנתק" ממנה, אבל היא לא תציג את העובדה הברורה לכל זקנה עיוורת מפפואה-גינאה-החדשה, שהאמא משמרת את המקום היחיד שבו היא עוד מרגישה חיונית. הילד הקטן נשאר זקוק לה ותלוי בה, בעוד שהבעל עובד, הילדים בית הספר, והיא נשארת עקרת בית נטולת זהות עצמית. תחביב היה שם קץ לכל זה הרבה יותר מהר מכל הנזיפות.

יש לה, לג'ו, הטכניקות שעובדות מצויין על ילדים (ואני בפירוש מאמצת לי לעתיד כמה מהן) אבל כשהיא מנסה לנתב מבוגרים שיטותיה מזכירות בעידונן את עזר וייצמן. זוג הורים אחד קיבל ממנה את ההנחיה הבאה: "תתבגרו, שניכם, תתבגרו מיד!" – מה אומר, ביקורת בונה ועשירה מזו אף אחד לא יכול לבקש לעצמו.

וזה גרם לי לחשוב: בבתי הספר לומדים בממוצע עשר שנים מהחיים. נגיד, שמונה אפילו. למה לא ללמד יחסים? איך לדבר עם חברים, איך להגיד: "נפגעתי", איך להציב גבולות לחבר: "אם תעשה את זה עוד פעם אני לא אשחק איתך", איך לפתח מודעות עצמית (אני שונאת את דליה כי אני מקנאה כי היא יותר יפה), בכיתות המתקדמות, איך לדבר עם בנזוג ("גם אני רוצה לצאת למועדון אבל אני לא רוצה שתמזמז אותי מול כולם" או לחילופין "גם אני רוצה לצאת למועדון אבל אני רוצה שתמזמז אותי מול כולם"), ובשנים האחרונות: יסודות ההורות. אל תגידו לי מוקדם מדי, זה לא מוקדם מדי, זה רק יסודות. וכאן ספציפית (באוסטרליה) זה בדיוק בזמן כי ממילא הן נכנסות להריון בטרם הסוויט סיקסטין.

ועוד עניין, אני כמעט לא מכירה זוגות שלא הלכו לקורס הכנה ללידה. למה שלא ילכו לקורס הכנה להורות? קורס הורות לממשיכים? קורס הורות למתקדמים? ובבקשה לא להגיד לי "איך זה עבד עד עכשיו", כי אין לי כוח ללנקק את כל ההוכחות שזה לא עבד. תפתחו וואלה. רציחות, אונסים, מכות, דקירות, אלימות בבתי ספר, והרעיון החדש של לימי: קנס להורים של ילדים אלימים.

כי הורים של ילדים אלימים, לא סובלים מהאלימות הזו בביתם. ויש להם כל הכלים והידע איך להפסיק את ההתנהגות של ילדיהם, רק לא בא להם לעשות את זה. (צרך פונט מיוחד לסארקזם. אני אלך על נטוי נראה לי.)

אני לא נגד התמריץ השלילי, אני בעד הקניית כלים להורים, שיצליחו לרסן את ילדיהם.

ספרים מצויינים של חיים עומר, "התנגדות לא אלימה – המאבק באלימות ילדים", וגם "שיקום הסמכות ההורית", מציגים בצורה בהירה מאד את תמונת האלימות של העשורים האחרונים. הם מציגים טכניקות להתמודדות עם התנהגויות קשות של מתבגרים ובני נוער, ששיטת השכר והעונש אינה עובדת עליהם עוד. עומר רומז יותר מפעם אחת שהשיטה (פותחה בהשראת גאנדי ג'י ומרטין לותר קינג) יכולה לשמש גם בקנה מידה גדול יותר, קהילתי ואף לאומי. מי ייתן ויקום לנו בישראל גאנדי ג'י שכזה ויוביל אותה אל השפיות.

(לפי מקום מגורי הנוכחי אפשר להבין כמה אמון יש לי שזה אכן יקרה).

נאני 2

אני מאד אוהבת את "נאני" של פראן דרשר. במיוחד מאז שאני כאן. יש לה הומור עצמי משובח ("אוי לא, מיסטר שפילד! נכנסת לרשימת המתלבשים הגרועים ביותר של השנה!" "כן, בנתיים רק האנשים הכי מגניבים נכנסו לשם") ההומור היהודי הגלותי הזה כל כך מסתדר לי ("חנוכה זה החג הזה שאוכלים קרקרים ואז מפטמים את עצמנו?" "לא, זה החג הזה שמדליקים נרות, ואז מפטמים את עצמנו"), ואין כאן אף קהילה אמריקאית שתבין אותו.

בעסה.