בין עבודות

מן הון להון עבר כמעט חודש ולא עידכנתי.

קצת כי לא רציתי לחוות מחדש את החודש הזה.

אז התפטרתי. באנחת רווחה גדולה. ראש המחלקה שלי אמרה שלדעתה זה הדבר הנכון לעשות, ולו נשארתי בתפקיד הייתי מתמוטטת. לפי כללי האוניברסיטה, צריך לתת אתראה של ארבעה חודשים. ארבעה חודשים! לא ראיתי את עצמי מחזיקה שם מעמד ארבעה ימים. ביקשתי לקצר את תקופת ההתראה לשבוע, וגרג הלך וניסח חוזה חדש בשבילי, איתו, שיתחיל מייד אחר כך.

הדיקאן הסכים לקיצור ההתראה, אבל סירב בנחישות לחתום על כל חוזה ששמי רשום עליו. היא חסרת תועלת, אמר לגרג, לא יודעת כלום ויש לה עוד הרבה מה ללמוד. איזה מן מרצה היא, היא אפילו לא מגיעה להרצאות!

גרג נחרד. זה פשוט לא נכון, הוא אמר.

הוא ביקש ממני להשיג עדויות בכתב על כמה מוצלחת אני. הדפסתי לו מיילים שסטודנטים שלחו לי בעבר על כמה הם אהבו אותי בתור מרצה, ואיך הלך להם טוב במבחן. ביקשתי ממרצים שעבדו איתי לשלוח לי מיילים שיתארו כמה מוצלחת אני, וחוץ מהג'ינג'ית כולם עשו עבודתם נאמנה. האנשים במשאבי אנוש ובמחלקה לשיוויון והגינות אמרו שיתמכו בי בכל צעד אחליט לקחת. ראש המחלקה של גרג הודיעה שהיא תתמוך בכל צעד משפטי שאני אבחר לקחת. המון תמיכה. המון אישור. מרצים אחרים מהפקולטה ניגשו אלי ואמרו שהם חששו שיקרה משהו כזה, שהם לא האמינו שיש לי סיכוי עם האנשים האלו, ושהם ישמחו לעזור אם אני אצטרך.

הכוחות שלי הלכו ואזלו.

גרג נפגש שוב עם הדיקאן ועימת אותו עם העדויות. הוא גם ניסה להזהיר אותו מהמקורות שלו. הוא לא נקב בשמות, אבל היה ברור שהוא מדבר על שרון. אתה מהמר על סוס בעייתי, אמר לו גרג. לשרון יש היסטוריה ארוכה, חלקה מתועדת, של יחסי אנוש בעייתיים ומקרי תוקפנות.

בתשובה, פצח הדיקאן בנאום ארוך שהוא גרסתה של שרון לתיק נגד העתקות שנפתח נגדה.

אנחנו לא ידענו שיש כזה תיק בכלל.

הסיכום של כל הברדק הזה עוד לפנינו, אבל הדיקאן כבר התחייב באימייל שאני אשוב לעבוד עם גרג שלושה שבועות לאחר התפטרותי, ויש עוד משהו שאני לא רוצה לכתוב לפני שיתממש. בנתיים, יש לי שלושה שבועות לנוח ולשים את כל הזוועה הזו מאחורי.

שבוע וחצי עבר מאז. אני לא יכולה להגיד שאני עובדת פחות. יש מאמרים שצריך להגיש (גרג סידר שתהיה לי גישה לאימייל ולמחשבים למרות שרשמית אין לי שום תפקיד באוניברסיטה), יש ראיונות שהבטחתי למייקל שנעשה. בשבוע שעבר נסעתי לסידני והתחלנו לראיין. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, אבל עלו לי רעיונות נוספים למחקר.

סידני עצמה יפהפיה. כמו שילוב מוצלח של תל-אביב וחיפה. הלכתי לביירון ביי ומצאתי חנות ישראלית, משם הבאתי לגבי במבה, ביסלי, סחוג, מצות ושוקולד השחר. יש בסידני שפע כמו שיש בכל עיר גדולה, אבל עמוס שם הרבה יותר מדי לטעמי. כל הדרך חשבתי לי, איזה מזל שלא אני נוהגת. ביום האחרון נסענו לשמורת טבע אחת, חצי שעה מהעיר. כל כך הרבה יותר יפה שם. יותר דומה לארץ. יותר נעים מאשר אצלנו כאן בעיירה.

בריאות - מערכת החיסון שלי כנראה התפגרה, ואני חוטפת זיהומים על ימין ועל שמאל. אנטיביוטיקה רק עושה את המצב יותר גרוע. אני בעצם כותבת היום כי החלטתי שזה יום חופש שלי. אתמול שכבתי בבית עם חום והיום נראה לי מתאים לנוח ולא להתעקש לשכתב מאמרים או את הצעת המחקר שלי לדוקטורט או לנקות את הבית. יותר מאוחר אני אקפוץ לקניות של דברים שחסרים בבית, אבל בגדול זה הולך להיות יום של בטלה והחלמה.

לפעמים אני חושבת קדימה, על החיים, ונתקפת דיכאון של גיל המעבר. אולי זה סימן שאמות בגיל שישים?

אני חושבת על כל הדרך הזו שעוד צריך לעבור. על הקריירה שצריך לבנות (למה צריך? כדי שתהיה תעסוקה קבועה ובטוחה, אני חושבת. כדי שתהיה הכנסה). על המשפחה שצריך להקים (למה צריך? כדי להיאבק בבדידות, כדי להשאיר מאחור מורשת, כדי לחוות). על הכספים שצריך יהיה לנהל. אני מסתכלת למעלה, על ההר שצריך עוד לטפס עליו, רק כדי ליפול אחר כך לתהום, ומתייאשת. רוצה להכנס למיטה שלי, שכבר לא כל כך נוחה, ולחכות שזה יעבור.

ואז אני מזכירה לעצמי שלהכנע למוות זה פשוט לוותר על החיים, ושהכי טוב לעבור את החיים במעורבות, בקירבה, בשיתוף, בעניין. שטוב להשקיע את המאמץ כי התמורה היא החיים עצמם. אני חושבת על אבא שלי הרבה, על השינוי שכפתה עליו ההגירה שלו. הוא היגר מתפיסת עולם קומוניסטית, ואני לא חושבת שהוא אי פעם אימץ את זו הקפיטליסטית. אולי לא רצה בה. מת עני ובחוסר כל. אבא שלי, לא כתבתי את זה קודם, היה הולך לאכול בבית תמחוי. מדי יום. יכולתי לתת לו יותר כסף, אבל הוא לא רצה לבשל. לא רצה לקנות. בשביל מה, אם אפשר בחינם לאכול עם אנשים שאחר כך לא חייבים להם כלום?

גם על אמא שלי אני חושבת. על האומללות שלה. היא פנתה אלי במייל חביב לפני כמה שבועות. עניתי בנימוס קר. ואני חושבת - למה שלא אהיה יותר חביבה אליה. היא לא זכתה לאושר שאני זכיתי לו מעולם. ואני מזכירה לעצמי שלהיות חביבה אל אמא שלי זה כמו להיות עדין עם להקת צבועים. גם אם היא שבעה עכשיו, זו רק שאלה של זמן עד שיתחיל להציק לה הרעב למאבק והיא תתקוף.

והביולוגי - איתו קשה לי יותר מכולם. מדי פעם אני שולחת לו מייל והוא מדי פעם שולח כסף. אם אני מאפשרת קירבה, הוא מייד תובע עוד.

ואני תוהה אם גבי ואני נמשיך ככה, להתגלגל בחיים עם המאורעות, ולא ניקח את המושכות בידיים ולא ננווט. אם רק נעשה את מה שכולם עושים, ילדים, בית, משכנתא, חופשה עם המשפחה בישראל, חופשה באתר נופש באוסטרליה. ומה יש עוד. האם הייתי מרגישה אחרת לו היתה לי משפחה שלי, משפחה שלמה, ולא שיברי אנשים במקום? האם הייתי מרגישה אחרת אילו היו לי אחים ואחיות ודודים ואחיינים וכולם היו גרים במרחק נסיעה?

אני קוראת שוב את "תולדות האהבה" שעדי שלחה לי ליום ההולדת לפני חצי שנה, ואני חושבת שהבשלתי לקראתו. אני מעריכה אותו הרבה יותר עכשיו. אני רואה את העומקים והרבדים שיש בו, וגם ההסברים שלך, עדי, על השואה של אלו שלא היו שם, עזרו לי להבין את ההקשר של הספר הזה. זה קצת כמו קרובי משפחה של קורבנות רצח אקראי. יודעים שקרה להם משהו נורא, ויודעים שהם היו שם לבד, ויודעים גם שלעולם לא ייוודע מה קרה שם באמת. יכולתי לכתוב פוסט רק על הספר הזה ולקשר לנושא החם, אבל למה למשוך קוראים לבלוג שלאחרונה אני לא מתמידה לעדכן.

אני נשמעת מדוכאת? אולי זו האנטיביוטיקה. אולי הגשם שאחרי החום. אולי הפטירה במשפחה של גבי. אולי זו אני.

בשבוע הבא אני נוסעת לברסביין. עוד ראיונות, והפעם לא נראה שיהיה זמן לשמורות טבע. גם מזג האוויר יהיה יותר דומה לעיירה - יותר חם, יותר לח. ועדיין, שבירת שיגרה, עיר אחרת, עבודה אחרת. ויש עוד הצעות לעבודות שלא עשיתי קודם. ויש את התואר בייעוץ שהזנחתי. יש עוד למה לצפות.

עד הפעם הבאה.

מה קורה

הטיוטות הולכות ומצטברות, ולא נראה לי שהן יתפרסמו.

זה היה אמור להיות המקום הכי אמיתי שלי. בלי להסתיר כלום. לכתוב הכל.

אולי זה החשש שמישהו מהעולם האמיתי שלי ימצא את הבלוג. אולי זה בגלל שחלק מכם כבר חלק מהעולם האמיתי.

לא רעש אדמה ולא התפרצות וולקנית, בסך הכל צמיחה. כמו תמיד, צמיחה לכיוונים שלא חשבתי שאפשר.

העיירה מתחילה להרגיש לי קטנה, ריקה, שטוחה, בורה. יש עולם גדול שם בחוץ. יש ארץ מדהימה. יש מקום אחר. יש הרבה מקומות אחרים. יש לאן לצמוח, יש יותר מה להשיג, יש עוד לראות ומה לחוות ולעשות ולהכיר ולספוג.

ויש את המוכר והידוע והטוב. יש את הקהילה הקטנה והתומכת, יש את הנוחות, את הבטחון, את המרחב המוגן. יש את הצד הכלכלי. יש את הצד התעסוקתי. היתרונות והחסרונות הם לא עניין מתמטי. משוואות לא מסייעות במצבים כאלו.

מהירות האור היא הקבוע הפיזיקלי היחיד המקובל היום. לא מרחב, לא זמן. נקודת האחיזה היחידה היא המסע של החלקיק הבלתי פשוט הזה. איך הם הרגישו, כל הפיזיקאים של תחילת המאה שעברה, כשאיינשטיין קרע מהם את מעקי הבטיחות, הזיל את הקרקע שמתחת לרגליים, הגמיש את הקווים הקשיחים ההם שאפשר היה לבטוח בהם. נשמע מקסים, החופש הפתאומי הזה, אבל הם בוודאי עמדו שם פעורי פה מול החלל שנגלה מאחורי קרעי הוילון המכאני המגושם. אולי ברגע הראשון זה לא נראה כמו שדות ציד חדשים, אלא כמו תהום נשיה, שממנה לא חוזרים. מרחב חדש שצפים בו, בלי נקודת אחיזה, והולכים בו לאיבוד. היה להם את כל החופש והגמישות כדי לברוא עולמות חדשים, אבל בלי בסיס אי אפשר ליצור.

אני מחפשת את נקודת האחיזה שלי.

דיאלוגים
אם תחליטי לעשות דוקטורט, היא אמרה, העבודה הזאת תהיה מאד לטובתך. גם מבחינת הנסיון, וגם מבחינת האפשרות למלגה.
אבל לא רציתי את העבודה הזו, חשבתי לי. רציתי להרצות. רציתי לנסח מחשבות בשפה שסטודנטים מארץ אחרת יכולים להבין, לחשוב על דוגמאות מחיי היומיום שיעזרו להם לזכור. רציתי לבדוק את העבודות שלהם ולכתוב פידבק זהיר שלא ישבור להם את הלב, ויאפשר להם להתפתח. אני לא רוצה עבודה של תשע-חמש שהיא בעצם העבודה השחורה של המחקר.
אבל זה יותר כיף מהעבודה השחורה של הוראה, היא אמרה.
לא עניתי. עבודה שחורה היא עבודה שחורה.
 
ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לעשות דוקטורט.
 
אם את רוצה להיות מרצה, זו דרישה מקדימה, היא אמרה, בלי לייפות את המציאות. אם לא, אז מה זה חשוב מתי תתחילי לעשות משהו אחר, עכשיו או בעוד שלושה חודשים?
את צודקת, אמרתי. זה באמת לא חשוב.
 
אני לא יודעת כמה זמן אני אמשיך לרקוד מסביב לנושא הזה של ייעוץ. בשורה התחתונה, אני פוחדת. אני פוחדת לא להצליח, אני פוחדת להיות עניה, אני פוחדת להכנס לתחום עבודה שבו אני צריכה להשיג לי עבודה. בשורה התחתונה, זו העבודה היחידה שלא תבוא לי בקלות. זה לא להפעיל את המוח, זה לשלוט ברגשות ובשימוש בהם.זה למתוח את עצמי עד קצה גבול היכולת שלי, ומשם לקחת עוד שלושה צעדים קדימה, בריצה.
את תתפלאי מה את מסוגלת לעשות, היא אמרה.
 
אמא שלי שלחה מייל שני - את הראשון עוד לא קראתי. מה זה חשוב מה כתוב שם? בוודאות, לא כתוב שם "אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך בתור ילדה, אני מצטערת על הסבל שגרמתי לך, הלוואי ויכולתי לקחת הכל בחזרה ולעשות הכל מחדש. אני מבטיחה להתאמץ ולפצות אותך בזמן שנשאר לי".
ואם היא תכתוב דבר כזה? שאל גבי, תאמיני לה?
מה זה חשוב מה אם, עניתי. היא לא תכתוב. את התיאוריה הזו לא נבחן לעולם.
 
כמה כסף אני צריך להציע לך בסמסטר הבא כדי שתישארי? שאל אותי גרג.
אני צחקתי.
למה את צוחקת?
כי ממה שאתה אומר אפשר להבין, שאם לא תציע לי מספיק, אני אלך.
נכון, אמר גרג.
וזה מה שמצחיק, הסברתי.
 
אני אוהבת את העבודה הזו, אני מעדיפה לבלוע צפרדע לכמה חודשים כדי לחזור ולעסוק בה. ולא בטוח שזו תהיה כזו צפרדע. עוזרת מחקר. נשמע מרשים. בפועל זה להשאר בשלב במקדים של המחקר, ולא לעבור הלאה. מצד שני, זה להרחיב את בסיס הידע הצעיר שלי, להתעדכן, להתנסות.
 
אני לא אוכל ללמד אתכן השבוע, אמר ההודי. יש לי יותר מדי עבודה. אני חושש שלא אספיק. בבקשה תסלחי לי.
בטח שאני סולחת, אמרתי. זה יפה מצידך שאתה בכלל מלמד אותנו את הריקוד הזה. ומה בקשר לשבוע הבא?
בשבוע הבא בשמחה! הוא ענה. אני שמח ללמד חבורה מוכשרת כמוכן.
 
למה לא הגעת אלי בסוף השיעור הקודם, כמו שהתבקשת? שאל גבי את התלמיד המפריע.
כי ידעתי שתשאיר אותי בהפסקה, ורציתי להספיק לאכול, ענה התלמיד.
אבל עכשיו גם נשארת בהפסקה הזו בגלל ההפרעה שלך בשיעור הקודם, וגם תפסיד את ההפסקה הבאה בגלל שלא באת. אתה עדיין חושב שבחרת נכון?
כן, ענה התלמיד.
אז אם ככה כנראה שנצטרך להשאיר אותך עוד כמה הפסקות, כדי שתבין איזו בחירה עדיפה.
 
אני שמחה שגבי מתנסה בהוראה, ושיש לי ההזדמנות לראות מקרוב איך זה נראה. כל הדיבורים על נוכחות ויצירת קשר - הכל טוב ויפה, אבל צריך לבוא על בסיס איתן של סמכות. רק אחרי שילד יודע שאם הוא מתבקש לעבור מקום - אז הוא צריך לעבור מקום, אפשר לבנות דיאלוג ולברר מה גורם לו להפריע, איך אפשר לעזור לו להתמודד עם השיעור. אבל רק כשהילד יודע, שהמורה הוא הסמכות. ולא דקה לפני. אחרת, כל הדיאלוג מתפרש כהזמנה למשא ומתן על דברים שאמורים להיות הבסיס. כמו ישיבה בכיתה. כמו הכנת שיעורי בית. כמו לא לזרוק כדורי-נייר שהודבקו ברוק על חבריך לכיתה שכן לומדים. זה עצוב, אבל הרצון לעזור וללכת לקראת מתפרש אצל התלמידים כחולשה. וכיאה לבני אדם, כשהם רואים חולשה - הם מנצלים אותה לטובתם, ולעיתים קרובות לטובתם ההרסנית.
אני שמחה שהחוויה הזו מגיעה אלי לא דרך הילדים שלי. הלקחים נשמרים.
 
גבי עצמו עייף כל הזמן. התחלתי להתעקש איתו על ויטמין בי, אבל אני דואגת שאולי מדובר במשהו אחר. עוד סיבה טובה לא לראות האוס (חוץ מהפליגיאטים המרתיחים. בתוך שבועיים היה להאוס אותו מקרה "נדיר" כמו לגרייס אנטומי, וכמו לספר של אוליבר סאקס. ואפילו באותן מילים. בלי בושה.)
 
עושה רושם שעונת המסיבות התחילה. הוזמנתי לאחת אתמול, אבל לא היה לי כוח ללכת. הזמינה אותי בחורה איטלקיה שפגשתי באוניברסיטה, דווקא נחמדה. לא שכחתי הרבה איטלקית, מסתבר. פגשתי גם אחת רוסיה, אבל הרבה פחות נחמדה. לא הזדמן לי לבדוק כמה רוסית שכחתי.
 
הג'ינג'ית נסעה לשבוע לסידני. בסופו של דבר היא בסדר, היא רק לא כל כך טובה ביחסי אנוש. קיבלתי ללמד גם את הכיתה שלה בזמן הזה. היא לא בנאדם רע, היא רק לא ממש יודעת איך עושים את זה. איך עובדים עם אנשים.
 
המחשב שלי קורס מדי פעם, ואני מתעצלת להחזיר אותו למוכר. יש אחריות לשנה, יש עוד זמן.
 
מבולבל? כנראה שכן. לא קורה פה כלום ובעצם כל הזמן קורה משהו. החיים עוברים לידי ואני לא מעיזה להוציא יד מהחלון, לתפוס איזה עמוד ולשלוף את עצמי החוצה. אולי הגיע הזמן להחליט על עוד שינוי דראסטי.
מזמן לא היה לי כזה.
שמור   בטל