מתנה

הושריתי. המשרה היא חבצלת, שאת בלוגה החינני, המשעשע והכתוב ברהיטות גיליתי אך אתמול וכך נגזר גורלה של למידתי לבחינות הבאות עלי במהרה.

דודתו של גבי, אישה יציבה בדעותיה ומקורית בעיצוביה, ביקשה ממני תמונות שלו. עצם הבקשה היתה מסובכת לביצוע, כיוון שהיא ביקשה ממני במסנג'ר, והמסנג'ר שלה נראה כמו מסנג'ר של אדם שיש בביתו בני נוער. אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוונת - סמלי הבעה תחת כל אות וצירוף. כיוון שאני באוסטרליה הרחוקה והביטים צריכים להגיע אלי דרך לווינים וכבלים תת-קרקעיים שכרישים עושים בהם שימוש דנטלי (משהו מחומר הלימוד אכן דבק בי, כנראה), עוברות דקות אחדות מרגע שהאותיות מוצגות על המסך ועד שמוצגים הסמלילים הצבעוניים וצורבי הרשתיות.

כך נתבקשתי לספק תמונות של גבי. כנדרש, לינקקתי את אתר התמונות שלנו (היה לכם ספק שיש כזה?) וחשבתי שבזאת יצאתי ידי חובתי, אך הדודה הודיעה שאת הלינק הנ"ל היא כבר לונקקה מידי צבי, אביו היקר של גבי, ואין התמונות שם משביעות את רצונה.

כיוון שאת רוב התמונות צילמתי במו מצלמותי, מיותר לציין שההערה עשתה אותי אנטגונסטית משהו כלפי הדודה שבימים כתיקונם אני מחבבת מאד ואף מעבירה עליה ביקורת נוקבת, כמו על כולם, ולכן דרשתי בקרירות הסבר ללקותן של התמונות בעיניה. הדודה טענה שהתמונות מטושטשות, מרוחקות, אינן מחמיאות לגבי, וגרוע מכל - הן אינן מגלמות את ילדותו הרחוקה בקיבוץ.

הודתי שאכן בימי ילדותו של גבי נבצר ממני ללכוד את צלמיתו במצלמתי, ראשית משום שלא היתה מצלמה בידי - הורתי סלדה מהפקדת חפצי ערך בידי החקרניות ומצלמה נחשבה אחד הדברים הבודדים שיש להחביא במגירה מפני פורצים, שנית משום שגבי מבוגר ממני בחמש שנים טובות ולפיכך בגיל שבו כבר יכולתי לאחוז במצלמה (שכאמור, לא היתה בידי) קולו של גבי התחלף מבאריטון לבאס והוא שקד על הדרשה שלו, ושלישית - גבי ואני הכרנו כשהוא היה בן עשרים ושש.

ואין לך תמונות שלו מהילדות? היא נזפה בי.

אכן, חטא גדול חטאתי, שלא בזזתי את האלבומים המשפחתיים טרם נדידתנו אל מעבר לים וליבשה. שוב הודיתי באשמה והפניתי אותה אל צבי, מלנקק התמונות המאכזבות.

ועל שום מה נדרשת הדודה אל תמונותיו של הנגר האהוב עלי? על שום שיום הולדתו השמונים ושתיים של אביה, סבו של גבי, קרב ובא, והיא, ביצירתיות ופנאי אופייניים, החליטה ליצור עבורו לוח שנה שכל חודש יוקדש למי מנכדיו, ניניו וכלביהם.

לא, כלביהם לא יכללו, וטוב שכך, שגם תמונות מילדותם אין לי.

מה אומר, קנאתי מרקיעה גם על הפנאי וגם על הכשרון, אולם תמונות ילדות אין בידי לספק. צר לי.

באכזבה ויאוש גלויים נפנתה ממני הדודה, אך טרם כך התרתה בי לבל אשכח את יום הולדתו הממשמש ובא של הסב, ואשלח ברכה.

הודיתי בעליבות שמדי פעם אני צוברת דברי סידקית לארזם בחבילה גדולה אחת ולשלוח לכל היושבים מעבר לים וליבשה. משתתמלא החבילה אשלח את כל כולה אל המשפחה במשלוח אחד גדול, שדמי הדואר על השליחה עולים בערכם עשרות מונים על הפריטים הנשלחים. אולם בנתיים החבילה עומדת ריקה עד למחציתה, והפריטים, אוי לבושה, מוצאים את דרכם לעיתים קרובות לשימוש ויפוי של ביתנו. את הפרט האחרון כמובן לא חלקתי עם הדודה.

שום מתנות! נזעקה הדודה, סבא אמר שהוא לא רוצה מתנות בשום פנים ואופן. רק כרטיס ברכה שידע שלא שכחתם אותו.

אכן, למרות מוצאם הגרמני של הורי אביו של גבי, לב פולני אמיתי פועם בגופם ומזרים צימעס לכל אבריהם. כך למשל, בשנה הראשונה למגורינו המשותפים נזדמננו לביקור בביתם הרחוק כמה שעות נסיעה מביתנו. היו חששות רבים. יעל, גיסתי בימים אלו, כבר הספיקה לעדכן אותם ולחלוק עמם את רשמיה ממני, הכוללים מורת רוח מהיעדר יראת השמיים שלי, מרשעותי הכללית ומכוונותי הבלתי טהורות כלפי גבי. הם עצמם שמעו שאת פניו העגלגלות היפות התעקשתי לעטר בזקן שישווה להן מראה מוארך, וגם אחרי הביקור אצלם, כך ידעו, אנו נוסעים לבקר את דודיי שלי, שכלי אוכל כשר אחד אין בביתם והשד יודע כמה כבשים גרמניות יעלו על שולחנם.

למרות שמוצאי שלי בבירת הקומוניזם של שנות החמישים, הלא היא מוסקבה, אף אני מזרימה צימעס לכל מיני כיוונים ולא הסכמתי לבוא לבית הסבים בידיים ריקות. באותם ימים שירתתי בצבא ההגנה וגבי עבד בחצי משרה, כך שהכנסתנו החודשית הממוצעת היתה כשתי רבבות וח"י שקלים, כשאת הח"י תרמתי אני. בסכום הזה היה עלינו לשכור דירה ולדאוג למחייתנו, ולכן לא יכולתי לרכוש עבור הסבים מתנה שמחירה תלת ספרתי או למעלה מזה. בהיעדר תקציב יש לפנות אל הרגש, ולכן רכשתי שי סמלי לכל סב וסבה, שני ספלים המעידים על היותם הסב והסבה הטובים ביותר בעולם. גבי חזר ואמר שלא צריך מתנה ושהיא תעורר בהם אי נוחות, אולם אני הקשיתי עורפי והספלים נעטפו.

הגענו אל ביתם הצנוע בשעת צהריים, הם הסתירו את בהלתם מכתפי המגולות והגישו לנו מעדן מהודו. התרנגול, לא הארץ. שוחחנו על שאיפותיו המקצועיות של גבי וגם על אלו שלי, שוחחנו על אופי החיים בישוב מגוריהם, העלינו את עניין דודיי נטולי ההפרדה וגבי הבטיח שיאכל רק לחם צר ומים לחץ מכלים חד פעמיים. הגשנו להם את מנחת הספלים ועל פניהם עלו חיוכי התרגשות שאין לטעות בהם. הנה ניתן להם האישור שהם הסבים הטובים הבעולם. ועד ממי? מנכדם האהוב וחברתו לחיים, שיש להם עם מה להשוות.

כל יצאנו לדרכנו אל בית דודיי המפטם, גבי החזיק מעמד עם הלחם עד הערב ואז נתפתה אל הסלטים, המאפים והעוגות. נאמן להבטחתו, בנקניק הכבש הגרמני הוא לא נגע. שבנו לעיר מגורינו וחלקנו רשמים עם הוריו של גבי. שיחת הטלפון עם הסבים כבר נעשתה והם אישרו במתינות את הצטרפותי למשפחה, על אף היעדר הלבוש הצנוע.

ואת רשמיה של הסבתא מהמתנה ניתן ללמוד מהאופן בו בישרה עליה לכלתה -

הביאו לנו ספל, אמרה הסבתא, כאילו אין לנו ספלים אצלנו בבית.

חיי נישואין תקינים

היתה מריבה ענקית, שווה בעוצמתה לאחרונה, לזאת שהיתה בארץ. על אותו נושא.

בפוסטי ה"פעם" סיפרתי על יעל ועל חלק מחלקה בחיינו. יש עוד, ועוד יסופר. הרקע הוא שאני מאד לא נהנית מחברתה של יעל, ואני כועסת על מאורעות העבר, ואני לא אוהבת שגבי בקשר איתה.

גבי לא מספק לי הרבה מורת רוח בנושא, לפחות לא עד לאחרונה. גבי לא שומר על קשר עם אף אחד מהמשפחה שלו, או בכלל. אם אני לא מתקשרת אליהם, הוא לא מדבר איתם. לא משהו אישי נגדה. כן היו לו קצת דברים אישיים נגדה, אבל לגבי יש את הברכה שהרבה אנשים לא מכירים בה - השיכחה. לי אין אותה.

בביקור האחרון בארץ הוא רצה להיפגש איתה יותר מהמינימום ההכרחי. יותר נכון, היא התעקשה והוא לא הרגיש נעים לומר "לא". אני התעקשתי גם, אבל מסיבות מובנות, הוא לא ויתר. אחרי הכל, זו אחותו, אנחנו נוסעים לצד השני של העולם, מי יודע מתי עוד הם ייפגשו. רבנו נורא. בסוף הוא כבר הסכים להתחמק, אבל שוכנעתי, ברגע האחרון, להצטרף אליו. זה היה ריב איום.

ביום ראשון חשבתי על זה קצת. למה זה כל כך מפריע לי. מה איכפת לי מזה שהוא בקשר איתה בפעמים הנדירות שהוא אכן מדבר איתה. יש עוד אנשים במשפחה שלו שאני מחבבת פחות, אבל אליהם אני דווקא מזכירה לו להתקשר ולפעמים מתעקשת. איתה - אני ממש לא רוצה שהוא יצור קשר. ניסיתי לחשוב מה יש בה שכל כך מפריע לי.

ועוד חשבתי, מכל המשפחה שלו, יעל היא היחידה שבאמת מתעניינת בנו, או בי. ששואלת שאלות, שרוצה להבין מה אנחנו (או אני) עוברים. ולמה דווקא אותה, שנותנת את סוג הקשר שאני מחפשת, למה דווקא אותה אני בוחרת להרחיק, ועוד בכזו טוטאליות. יש לי תשובות חלקיות, כמו למשל שאני לא יכולה לחלוק איתה שום דבר אישי כי בעבר היא כבר השתמשה במידע מהסוג הזה נגדי, כשלא היינו בדיוק בשיא הקשר ביננו. כמו למשל שהיא אף פעם לא חולקת שום דבר משל עצמה, מה שפוגם משמעותית באמינות של הקשר. אבל יש דברים פחות חיוביים, כמו למשל שאני מאד מקנאה בה. אני מקנאה בה על שהיא חיה את החיים שהייתי רוצה לעצמי. היא התחתנה עם מישהו שמרוויח מספיק בשביל שהיא לא תהיה חייבת לעבוד, אלא אם כן היא רוצה - שזה משהו שאף פעם לא יקרה לי, היא מגדלת כבר כמה ילדים ואנחנו עוד לא במצב של להיכנס להריון בכלל, היא עובדת במשהו שהיא אוהבת ונהנית ממנו, ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, היא גרה במרחק נסיעה מרוב המשפחה שלה, ולי בכלל אין משפחה. גבי אומר שכל זה רשימה יפה ומפורטת, אבל קצת מוטה. אני לא רוצה לפרט מה החסרונות שלה שהוא מציג, זה מרגיש לי קטנוני. אני רק אגיד, שלא הייתי מחליפה אף חסרון בחסרונות שלי שפירטתי למעלה.

חשבתי, באותו הלך מחשבה על למה אני מרחיקה אותה, שאולי זו אני שמרחיקה מעלי משפחה פוטנציאלית ומביאה על עצמי את הבדידות הזו שאני מתלוננת עליה.

גבי לא היה רגיש לכל העניין הזה ועשה שמיניות באוויר כדי לדבר איתה, משהו מאד לא אופייני שכאמור, שהוא לא עושה אף פעם. אני התרגזתי נורא. אחרי שקצת נרגעתי וקצת חשבתי איך לצאת מהתסבוכת ניסיתי לדבר איתו, אבל זה הוביל רק לחילופי האשמות שלא תרמו שום דבר.

ישבתי לבד בסלון ובכיתי כמה זמן, ואז הוא התיישב לידי וחיבק אותי עד שנרגעתי. לא פתרנו שום דבר.

למחרת השארתי לו מכתב על הדלת, עם כל המחשבות שלי סביב העניין הזה (אוקיי, רק כמה מחשבות) וביקשתי, לא שיפסיק לדבר איתה מעכשיו לעולם ועד, אבל שיהיה רגיש לזה שהקשר הזה שלהם מפריע לי. הוא חזר מהעבודה הרבה אחרי אז פשוט דיברנו על זה. ניהלתי את זה דיי טוב, נתתי לו להגיד את כל מה שהיה לו בלי לקטוע אותו, לא הגבתי לאבחנות שלא הסכמתי איתן כדי לא להפוך את זה לויכוח עליהן.

אמרתי שאני מבינה את המקום שבו הוא נמצא, שהוא מצד אחד לא רוצה שאני אכעס עליו ומצד שני זו אחותו והוא רוצה להיות בקשר איתה. ושאני לא יודעת למה כל כך מפריע לי הקשר בינהם, אבל עובדתית הוא מפריע. ושאני לא מתכוונת לבקש ממנו לנתק איתה קשר לחלוטין, אבל אני מבקשת שיהיה רגיש לזה, שהנושא הזה בעייתי אצלי.

הוא אמר שלזה הוא יכול להסכים, ושבעצם אם הייתי מבקשת שינתק איתה קשר הוא לא היה מסרב, ושהיא בכלל לא חסרה לו ושזה לא שהם מנהלים שיחות נפש, אבל סביב מאורע מסויים אצלה הוא הרגיש שזה הכרחי להתקשר אליה ולדבר איתה אישית. הוא גם פירט את כל הדברים שבגללם לדעתו אין לי מה לקנא בה. זה, אגב, לא מאד עוזר. כשיש רגש, מה שהכי עוזר זה להכיר בו, ואולי גם לנסות להבין את כל הגורמים שלו. באופן פרדוקסלי, להראות את כל הסיבות למה הוא "לא נכון", הרגש הזה, רק מקשה להיפטר ממנו, או לפחות לחיות איתו בשלום.

אני לא ביקשתי שינתק איתה קשר, ואני כן הייתי רוצה לעבוד על הרגש השלילי של כך שלי כלפיה, ועל העובדה שאני מגיבה בכזו קיצוניות למשהו שאין לו השלכה משמעותית על חיי. אני חושבת ברצינות לחזור לטיפול, אסור היה לי לתת לזה להגיע למצב כזה, שאני מתפרקת משטויות.

אני לא יוצאת פופולרית במיוחד בפוסט הזה. מה לעשות. לא מושלמת.

זה נגמר בהצהרות אהבה הדדיות, ובהצעה שלו להתחיל לעשות ילדים. אבל זה יהיה מטופש, כשעוד אין לנו תושבות, ועבודה קבועה, ואפילו החלטה על מקום מגורים.

ההיא שהתפרצה עלי בעבודה - ראיתי אותה מתפרצת על עוד גורמים. לא היתה אשמתי. הקלה.

תקופה ראשונה של מטלות עומדת בפני סיום. הקלה.

התאנה הוציאה עלים חדשים, נטולי כתמים. הקלה.

משה מהפוסט הקודם כתב לי שקרס לו המחשב אחרי השיחה ההיא. הקלה? קצת.

אני כאן כבר כמעט חצי שנה. עדיין אין לי חברות. יש את השכנה ליד, שהיא תמיד מקסימה אבל אני לא ממש מדברת איתה. יש את האמא המאמצת, ויש ביננו כמה שנים הבדל (נגיד, שלושים?). יש את וואלינג, הפיליפינית, שאנחנו מדברות אם יוצא, אבל לא יותר. לא יודעת אם זו אשמתי או שהסביבה לא מתאימה לי. עוד נושא להביא לטיפול.

בשבוע הבא יום הנישואין החמישי. זה נראה הרבה יותר, פשוט כי זה היה מלא כל כך. עברנו חיים שלמים בחצי העשור הזה. מקווה שהחצי השני יהיה שקט יותר, אבל מה הסיכויים, כשמדובר בי.

על פרות

פרות בכפר

שיחה בעבודה:

"...כי חיות יודעות לפני שדברים קורים. למשל, בתאילנד ממש לפני הצונאמי כל החיות בגן-חיות עלו למקום גבוה."

"גם הג'יראפות?"

"לא, באמת! גם פרות יודעות לפני שיורד גשם. חבר שלנו הוא חוואי, ויום אחד הוא הסתכל מהחלון ואמר לאשתו שהולך לרדת גשם, כי כל הפרות שכבו על האדמה."

"למה הן שוכבות אם יורד גשם?"

"כי אחרי הגשם יהיה בוץ והן לא יוכלו לשכב. הן נחות לפני כדי שיהיה להן כוח לעמוד בבוץ."

"מה הקטע בלהיות פרה אם אי אפשר לשכב בבוץ?!"

"את מתבלבלת, את מתכוונת לחזירים."

"כי פרות הן חיות משק אלגנטיות?"

"בכל אופן, באמת ירד גשם. ירד גשם איזה שלושה שבועות!"

"אז מה זה עוזר לשכב יום לפני אם אח"כ צריך לעמוד שלושה שבועות?! הן היו צריכות להתחיל לשכב כמה ימים קודם."

פרות בעיר

אחות של גבי מתקשרת.

"פגשתי את פנינה, השכנה לשעבר. היא מסרה לי שהיא מאד מצטערת לשמוע על גבי."

"לשמוע מה על גבי?"

"היא שמעה שהוא התחתן (עם מי?!) ואשתו (מי זאת!?) סחבה אותו עד לסוף העולם, לאוסטרליה."

"לֶאאאא. ממי היא שמעה?"

"מאמא שלנו."

אמא של גבי מתקשרת. אני לא בבית, גבי מספר שהיא מסרה שהיא בודקת כל יום לראות אם היא קיבלה אימייל.

"אני אמורה לשלוח לה אימייל?"

"גם אני שאלתי את זה. היא אמרה שלא, אבל אם תשלחי היא תשמח."

"טוב, אין לי זמן. אני עסוקה מידי בלהחזיק אותך באוסטרליה בכוח ובלהרחיק אותך מהמשפחה."

הכירופרקט הזכור לטוב מאיטליה רוצה להגר לפה גם.

ביררתי עם הכירופרקט האמריקאי שיש לי כאן והוא אמר שהוא ישמח לעזור, כי הוא צריך עוד שותף.

אני מחזיקה אצבעות (וזה קשה להקליד ככה).

מה הקטע הזה של כירופרקטים שהם אף פעם לא מאיפה שהם נמצאים?

הכירופרקט שהיה לי בישראל היה מניו יורק, ההוא באיטליה היה מדרום אפריקה, וזה שבאוסטרליה מקנדה בכלל, והמחליף שלו מארה"ב. "אין כירופרקט בארצו".

רואים שהלימודים ייבשו לי את המוח, נכון?