מכתב שאמא לא תקרא

אז שמעת שאני בהריון, או שהמצאת את זה? או ששאלת אחת ממגבות העתידות שלך, וזה מה שהיא אמרה? "הבת שלך בהריון, בחודש שישי, ומצפה לבן"?

בטח הרגשת מטומטמת לגמרי כשסבא מנשה אמר לך שאני באוסטרליה.

שלוש פעמים חזרת ושאלת אותו - אוסטרליה? אתה בטוח? לא איטליה?

וסבא מנשה חזר ואמר לך, אוסטרליה. היא כותבת לי משם מכתבים.

התקנאת במכתבים? לא נראה לי. במכתבים אי אפשר להכות ביעילות, אי אפשר לראות את הצד השני נפגע אם מעליבים אותו. אז איפה פה הכיף.

אז הפתעה הפתעה אמא, אני לא בהריון. לא בחודש שישי ולא מצפה לבן. לא אכפת לי אם זה יהיה בן או בת. אני רוצה עשר אצבעות ברגליים ועשר אצבעות בידיים, וחוץ מזה לא אכפת לי כלום.

מעניין, כנראה סבא מנשה מוציא ממך את הצד השפוי שלך. איתו את לא יכולה להתנהג בפראות, כמו שעשית עם אבא שלי.

האם הוא אמר לך, סבא מנשה, שאבא שלי נפטר? האם התעניינת מתי ואיך זה קרה? האם הצטערת שהדברים האחרונים שלך אליו כללו את האמירה "קיבלת סרטן כי זה הגיע לך"? או שהמוות שלו חיזק את הדעה הזו שלך?

לסבא מנשה לא אמרת "תגיד לזאתי" כשדיברת אלי, לא שלחת לי איומים דרכו. את יודעת שהוא לא יסבול בשקט את הטירוף שלך, והתאמצת להתנהג בשפיות.

אפילו אמרת לו למסור לי שאת אוהבת אותי ומאחלת לי לידה קלה.

סבא מנשה מאמין לך.

סבא מנשה לא שמע אותך מקללת אותי ברוסית מילים שלא הבנתי. הוא לא שמע אותך מסננת את הקללות האלה תוך כדי שאת מכה אותי. הוא לא שמע אותך אומרת לי "תסתמי" כשבכיתי. סבא מנשה לא יודע שאמרת לגבי, חצי שנה לפני החתונה, שיזהר לו. סבא מנשה לא שמע אותך מכנה אותי "פסיכית" כשדיברת עם גבי. הוא לא קרא את המכתבים שכתבת לאבא שלי, שבהם אמרת שאת מקווה לא לשמוע ממני יותר לעולם.

אז הוא מאמין לך, שאת אוהבת אותי.

הוא לא יודע שתוך רגע את מסוגלת להחליף את המנגינה, לחזור לקללות ולהשפלות. הוא לא יודע שכל מה שצריך זה שינוי קטן במצב הרוח שלך. הוא לא יודע שמבחינתך, את אוהבת אותי כל עוד אני עושה בדיוק מה שאת פוקדת עלי, וגם אז, את שומרת לעצמך את הזכות להפוך פתאום את עורך, כי ככה מתחשק לך.

אני מכירה אותך קצת יותר טוב מזה.

חשבתי לחזור איתך לקשר, את יודעת. חשבתי לעזור לך לצאת מהבדידות שלך. הסיבה שהחלטתי להמנע מזה לא היתה הפחד מהכשלון, ולא הפחד שתפגעי בי (יש לי איפה להתנחם אם אני נפגעת, יש זרועות חזקות וחמות שמחזיקות אותי כבר כמה שנים). הסיבה שחזרתי בי מהכוונה ליצור איתך קשר היא הסיכוי שזה יצליח. הסיכוי, שכמו שקרה עם הביולוגי, את תרצי להיות איתי בקשר.

אני לא רוצה להיות איתך בקשר. וגם לא איתו.

אני לא בוטחת בכם.

ואין לכם שום דבר טוב להציע לי.

הרי איזה מן קשר את רוצה? את רוצה שנעמיד פנים שהכל בסדר, שאני אספר לך מה אני עושה ואת תוכלי להעביר ביקורת על זה, ואני אגיד "כן כן אמא, מה שתגידי אני אעשה".את לא רוצה לדבר על העבר - לא על הדברים האיומים שאת עשית לי, ולא על דברים שאת מרגישה שאני פגעתי בך.

כן, אני באוסטרליה. לא רק אני, אני וגבי - שלא נבהל מהאזהרות שלך ונשאר איתי. נדמה לי שהוא מרוצה - הוא שמח רוב הזמן, מפזם לעצמו שירים, בונה רהיטים כמו שהוא חלם, עובד בגינה.

ולא רק גבי ואני.

את הצפרדע את מכירה - היא התחילה את הדרך שלה אצלך, כשעוד גרתי איתך. איך התגאית בכל הפעמים שהכית גם אותה - "איך הכנסתי לה" , היית אומרת. גיבורה גדולה על כלבה קטנה. כמו שהיית גיבורה גדולה גם על ילדה בת שתים-עשרה, בת עשר, בת חמש.

וחוץ ממנה לקחתי גם את הברווז. אותו את לא מכירה. אותו לקחנו גבי ואני שנה אחרי שעברנו לגור ביחד.

ןלקחתי אותם איתי -  גם לאיטליה וגם לאוסטרליה. למרות שזה היה יקר, ומסובך, וקשה יותר למצוא מגורים, לקחתי אותם איתי.

איבדתי מספיק חיות מחמד.

כל פעם שהייתי יוצאת למחנה קיץ, או נוסעת לישון אצל חברה.

ולא היה אכפת לך. הייתי חוזרת ומוצאת שמסרת אותם, שלחת אותם - סילקת אותם. שטפת הקערות שלהם, של האוכל והמים, סילקת את השטיח שלהם. זהו, נגמר. פחות אחד שיאהב את הבת שלך.

לא נתת לי להפרד מהם אף פעם. גם כשלא היית חייבת לסלק אותם בגניבה. את האיירדל-טרייר החלטת להרדים, ולא הודעת לי. יכולת להתקשר אלי, להגיד לי. היית מפסידה יום לימודים - הציונים שלי היו עומדים בזה. הייתי נוסעת להפרד ממנו. אבל את - לא.

חשבת שאת מגינה עלי? שאני לא ארגיש צער אם אני לא אפרד ממנו?

אז הנה, מהכלבים האלה אני לא נפרדת. הם איתי. למרות המחיר ולמרות חוסר הנוחות.

אני לא הרדמתי את הכלבה שלי לפני הנסיעה, בניגוד אלייך. מזלי, שלפי החוק אסור להרדים ככה ילדים. אחרת לא הייתי מגיעה לגיל עשרים ושמונה.

אם אני אגיד לך משהו מכל זה, את לא תביני. תיכנסי מיד למגננה, תגידי שהייתי ילדה איומה ובלתי נסבלת ואני פסיכית גם היום וחוץ מגבי שלי אף אחד לא מוכן לסבול אותי. לא תהיה לך בעיה להגיד את זה, אפילו שאין לך מושג איך החיים שלי נראים.

את אישה אומללה, אין ספק. את אחראית להרבה מהאומללות שלך והרבה ממנה לעומת זאת פשוט עלה בגורל שלך. כמו שאני כרגע, אני לא רוצה להיות איתך בקשר שאת מציעה לי.

ובקשר להצעה שלך להשיג לי את תעודת הלידה שלי - אותה אני אצטרך כדי להגר - תודה, אני אפנה לשגרירות. למזלי בעולם הזה בגיל עשרים ושמונה, אפשר להסתדר גם בלי אמא. ובעצם אני רגילה עוד ממזמן.

אמא ומשמעות החיים - המשך

את הכותרת גנבתי מספר מוצלח אחד של יאלום. המוצלח עוד יותר שלו הוא "תליין האהבה". בשום אופן לא לחרוץ עליו דעה על סמך "כשניטשה בכה" ו- "על הספה" האמריקקים.

אני אתחיל בלהודות לכולכן וכולכם. חוץ מהתגובות גם היו מי שפנו אלי אישית אחרי הפוסט הקודם והעלו נקודות חשובות. האכפתיות של רבים מכם מאד מחממת-לב.

אני אשמע לעצתה של מרגי (מישהו צריך לינק? מישהו? מישהו בכלל?) ואכתוב כאן קצת על הסיבות למה בכלל ליצור קשר עם אמא שלי. היום הייתי אצל הפסיכולוג אז הכל די מסודר לי בראש ואני חושבת שגם החלטה מתגבשת.

אחרי שהגיעה אלי הידיעה, שאמא שלי ניתקה קשר עם כולם אופן אקטיבי והיא עוברת ולא משאירה כתובת, אני ראיתי בזה משהו אובדני.

המחשבה על לנרמל את הקשר איתה מקננת בי כבר הרבה זמן. מן תקווה כזאת קטנה שאולי פעם אני אצליח, כאחד האדם, להיות בת שיש לה אמא. גם כדי לקבל אחת ולתמיד את ההערכה ואת החיבה ואהבה האימהית שלא ממש קיבלתי עד היום, גם פשוט להיות בעלת משפחה. עד עכשיו ראיתי בזה משהו שאני עדיין לא מסוגלת לעשות. משהו שיום יבוא ואני אהיה חזקה מספיק, מנותקת מספיק, דידקטית מספיק בשביל לעשות.

כשהגיעה המחשבה שהיא אולי על סף מעשה אובדני, זה השמיע אצלי פעמון אזעקה. זה לא שיהיה לי עוד כמה זמן שאני רוצה להתבגר, להבשיל, להתחזק. אם אני לא אפעל עכשיו, היתה המחשבה, לא יישאר עם מה לפעול.

הפסיכולוג אמר שזה דווקא נשמע לו מעשה ילדותי. אני זקפתי אוזניים. כבר אמרתי שאובדנות לא אופיינית לאמא שלי, אבל ילדותיות אופיינית גם אופיינית. היה בזה משהו שהרגיע אותי קצת.

עוד עניין הוא רגשי אשמה. בשיחות עם ילדים (שבגרו) להורים מתעללים אחרים, עולה שאמא שלי, על אף ההתנהגויות המפלצתיות והאלימות שלה, היתה גם מאד משקיענית. היא עשתה את זה מהסיבות הלא-נכונות אולי, בצורה הלא-נכונה אולי, בזמן הלא-אולי, אבל עדיין - היא עשתה. היא דאגה לי לאוכל במחיר של הזמן הפנוי שלה, היא היתה מסיעה אותי לחוגים שש פעמים בשבוע, גם זה על חשבון זמנה הפנוי. פה ושם היו לה הבהובים של שפיות, והיא עשתה בהם מה שהיא יכלה לטובתי.

אז עכשיו, כשהטירוף שלה השיג אותה ובודד אותה מכל נפש חיה, עכשיו זה היה יכול להיות הוגן מצידי, לעשות בשבילה. לתת לה מהזמן והכוחות שלי כדי להנעים עליה את החיים.

אין ספק שרגשי אשמה הם מניע גרוע מאד לפעול. כמה זמן זה יחזיק? מה ייחשב מספיק כדי לאזן את ה"ההשקעה" שלה בי?

ובעניין התקווה ההיא שלי, שהיא תעשה דרך ותשתנה, שהיא תהיה מסוגלת לקשר בריא, או לפחות נסבל, איתי - היא בת שישים וארבע. היא לא רוצה להשתנות. היא כבר צברה קילומטראז' של התנהגות מטורפת, והאמירה הזו באה ללמד על כך שזו הדרך שבה היא רגילה לחשוב, להבין ולפעול. הסיכויים שהיא תשתנה, ולו רק בהקשר של הקשר שלי בלבד - הוא אפסי. אם אני אצור איתה קשר, היא תחשוב שזה מפני שאני רוצה ממנה נכסים. לא חשוב מה אני אגיד ומה אעשה, היא לא תוכל לראות מניע אחר.

ברור לי שהכעס שלה כלפי ינחה אותה בכל מעשה שהיא תעשה מולי. יהיו מי שיגידו: "תני לה לכעוס, מתישהוא ייגמר לה". ועל כך אני אגיד:

א. יקח הרבה הרבה זמן עד שייגמר לה, מה גם שכעס מכלכל את עצמו די ביעילות.

ב. עם כל כמה שאני חזקה יותר היום, אני לא אוכל לשאת רעילוּת כמו שלה במשך הרבה זמן.

התווכחנו קצת, הפסיכולוג ואני. הוא לא מכיר את השיטה של חיים עומר, את הנוכחות ההורית וההתנגדות הלא אלימה. הסברתי לו על קצה קצהו של השן של המזלג. הוא אמר שהם מטפלים בנערים מופרעים, אבל עד גיל מסויים. מגיל מסויים, חמש עשרה בערך, הם מפסיקים לטפל מפני ש"הנער צריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו". אני אמרתי שאם אתה פסיכולוג שמשלמים לו, הגישה הזו מובנת, אבל חיים עומר מביא בספרים שלו מקרים של טיפול גם בנערים בני עשרים, ואפילו עשרים וחמש. כי כשאתה הורה, אתה לא מוותר על הילד שלך ואומר: "הוא צריך לקבל אחריות על המעשים שלו" רק בגלל שהוא הגיע לגיל חמש עשרה. אתה לא מוותר על הילד שלך, גם אם הוא כבר בן עשרים וחמש.

אבל אולי על ילדה בת שישים וארבע כבר צריך לוותר.

אולי בעצם אני צריכה להפנים ולקבל שאמא שלי לא תשתנה, שזה מה שהעליתי בגורלי, שאני, עם כל הכוחות והיחודיות והאנרגיות שלי, לא אצליח לשנות אותה. שזה לא תלוי בי.

אולי זאת אני שצריכה לוותר.

מה שעוד הוא העלה, הפסיכולוג (וסחתיין עליו שהוא שינה את הגישה הטיפולית שלו לבקשתי, למרות שהוא לא ממש מורגל בה. הודיתי לו על זה גם בטיפול עצמו. אני רואה בזה מעשה גמיש ואמיץ) עוד עניין שהוא העלה, הוא אופן ה"טיפול", אם אני אחליט על כזה.

דווקא הגישה שלי, הוא אמר, של להכנס בעניין הזה בכל הכוח ולהתמיד בן בהילוך גבוה הרבה זמן, עלולה להיות גישה מסוכנת. כמטפל למטפל, הוא אמר - את תישרפי מהר. עדיף לפעול קצת, לקחת מרחק, להתאושש, לנוח - ואז לחזור. לפעול עוד קצת, ושוב לקחת צעד אחורה, להתאושש ולחזור. אני מסכימה עם זה. אחרת זה פשוט יהיה משול לראש בקיר.

עוד לא החלטתי ממש, אבל די ברור לי איך זה ילך אם אני אחליט ליצור איתה קשר:

אני אתקשר.

היא תשמע שזו אני.

היא תצעק עלי משהו מרושע ותנתק.

אני אתקשר שוב ואגיד: "זה לא בסדר לנתק את הטלפון בפרצוף".

היא תגיד משהו דבילי ("אני מנתקת למי שאני רוצה" או משהו אידוטי כזה) ותנתק שוב.

אני אתקשר שוב ושוב אגיד שזו התנהגות לא יפה ולא מכובדת.

זה יחזור על עצמו כמה פעמים.

ייתכן שבשלב מסויים היא תפסיק לענות לטלפון.

בשלב מסויים היא תייאש ותשאל: "מה את רוצה?"

ואני אשקר ואגיד: "לדבר איתך".

היא תגיד -  "עכשיו את רוצה לדבר?" או "אני לא רוצה לדבר איתך" או "את רוצה את הדירה?" או הכי גרוע - "נו אז תדברי".

ואני לא רוצה לדבר איתה, זו האמת.

אני לא רוצה לספר לה על החיים שלי. אני לא רוצה לשמוע על החיים שלה. אני לא רוצה להכניס אותה חזרה לתוך החיים שלי. אני לעולם לא ארצה להשאיר אותה ללא השגחה עם ילד שלי, אני לא ארצה להשיאר איתה ללא השגחה.

אני לא רוצה לשמוע את תיאוריות הקונספירציה שלה והאמונות שלה בגורל וקשקושים. ואין לי שום דבר לדבר איתה עליו.

אין לה, באמת אין לה, שום דבר שאני רוצה.

המחשבות עוד שם, אבל למרות שהמבחן האחרון עבר (ובהצלחה, תודות לכל המאחלות) והמוח שלי התפנה, זה כבר לא מציק לי כמו קודם. אולי הסדר שנעשה לי בראש עזר.

ככה הדברים נראים לי נכון להיום, ויש לי הרגשה שעימות עם המציאות יחזק את הגישה הזו.

סליחה, ש"ע

אני לא זוכרת הרבה פעמים שביקשתי סליחה, אבל פעם אחת אני זוכרת היטב.

אני אדם של חשבונות נפש, אני לא צריכה יום בשנה בשביל זה. הפעם היום הזה נפל סמוך לחשבונות שמתרחשים בעוצמה ממילא.

זאת פעם שאני זוכרת מצויין מצד אחד, ומצד שני שכחתי את רובה. האם הייתי רוצה לשכוח את כולה? האם היה עדיף אילו זכרתי כל פרט? אין לי תשובה.

החורף היה באחד הקצוות שלו. אולי הולך ומתקרר, אולי הולך ומתחמם. את אחר הצהריים ביליתי במשחק עם ילדים מבלוק אחר. היו שם הרבה ילדים - הבלוק היה גדול יותר. בבלוק שלי היו בעיקר מרוקאים מבית הספר הדתי. אמא שלי הסתכסכה איתם כשנה אחרי שעברנו לגור שם, ולא שיחקנו יחד יותר. בבלוק ההוא, עשר דקות בריצה מהבית, היו ילדים ממוצא רוסי, כמוה. איתם היא לא הספיקה להסתכסך.

שיחקנו כל מיני משחקים של מחבואים ותופסת. הייתי מאד אימהית, עכשיו כשאני חושבת על זה - שיחקתי עם הילדים הקטנים ממני משחקים של ילדים קטנים יותר. פעם אחת, כמה מהילדות בגילי ראו את זה ולעגו לי על שאני משחקת משחקים של תינוקות. עניתי להן, בלי התנצלות ובלי הטפה, שכשאני הייתי קטנה גדולים שיחקו איתי, ועכשיו אני משחקת עם הקטנים ממני. הן לא המשיכו ללעוג, אבל אני לא זוכרת שהן הצטרפו.

כשהיה מחשיך הייתי חוזרת הביתה. רצה בכל המהירות חזרה לבית, כי כבר למדתי שצריך להיות בבית כשאמא שלי חוזרת. אחרת היא כועסת.

כועסת כי היא דואגת? אולי. אני הרגשתי מצויין את הכועסת. על הדואגת היא סיפרה.

באותו יום חזרתי והיא כבר היתה. לא לבשתי מעיל. אני לא זוכרת שהיה קר.

היא התנפלה עלי. צעקה עלי שלא לבשתי מעיל, צעקה - ואני לא זוכרת את המילים. מן הסתם קיללה אותי ברוסית, מילים שלא הבנתי. כשהייתי בצבא אמרתי אותן לחברי לבסיס, וכולם השתתקו בתדהמה. רק אז הבנתי את משקל השנאה.

היא צעקה על שלא לבשתי מעיל, על שחשפתי את עצמי לקור. על שלא שמרתי את עצמי ממחלה. היא הכתה. סטירות: לא בפנים, כי הסתרתי אותן בתוך הזרועות. כמה פעמים אמרתי לך, היא צעקה, בערב לא הולך ומתחמם, צריך ללבוש מעיל. היא חבטה וחבטה, עד שנרגעה והלכה ממני, לחדר השינה שלה.

זו היתה תקופה טובה בחיים שלה. היא עבדה אז במשרה מלאה, משרה שהלמה את תואר הדוקטור שלה. היה לה חבר אז, מנכ"ל של אותו המקום. גם הוא הלם את אותו התואר. היא היתה רזה, מסופרת, שיערה היה צבוע אז בין בלונד לכתום. היא היתה בתקופה טובה, והיא הכתה אותי יותר מכל תקופה אחרת.

בעלבון של ילדים, עלבון בסיסי - לחוש הצדק, צעקתי עליה לכוון חדר השינה. הרי אם אכפת לה ממחלה שלי, למה היא מכאיבה לי? אם היא רוצה בטובתי, למה היא מתנהגת אלי כל כך רע? "מה עשיתי לך", צעקתי לה בבכי, "מה אכפת לך אם יש לי מעיל".

אני זוכרת את העיניים שלה. היו אומרים שיש לנו אותן עיניים אבל שלה השתנו עם השנים, קיבלו גוון אחר. באותו יום לא ראיתי את הגוון. הן היו מצומצמות והיא מיהרה אלי, גדולה וזועמת. היא חזרה והכתה אותי כשקרסתי על הרצפה, מנסה להתכווץ שלא יהיה מה להכות. היא תפסה את השיער שלי וחבטה את הראש בקיר. שאת תהיי חולה, סיננה, ואני אצטרך להפסיד עבודה בגללך, ושוב אותן קללות ברוסית, שהיום אני כבר לא זוכרת.

תמיד כשהיא הכתה אותי בכיתי. ומי לא היה בוכה? לא היה לי אף אחד בעולם מלבדה, והיא שנאה אותי. היא שנאה אותי ואני האמנתי שזו אשמתי. באותו יום לא רק בכיתי, צעקתי. צעקתי בקול. צרחתי צרחה של ילדה מבוהלת, מבועתת. של ילדה שמקווה שמישהו מהשכנים ישמע, ויקרא למשטרה. שישמע וידפוק בדלת. שישמע ויפסיק אותה. אמהות לא אמורות להתנהג ככה לילדות שלהן.

איש לא עשה דבר.

והיא לא הפסיקה. אולי הצעקות הלהיבו אותה, היא שנאה את הבכי שלי. לעגה לו עוד מאז שהייתי בת שלוש. אולי, בהגיון שלה, היא רצתה להשתיק אותי במכות.

ואז, מתחת למכות שלה, על אותה רצפה, הייתי חייבת להפסיק אותה.

"סליחה!" גמגמתי, "סליחה".

היא לא הפסיקה.

לפני כמה חודשים ראיתי את הילד של השכנים משחק עם הכלב שלו. הכלב הרס לו בובת פרווה והילד כעס. הוא רדף אחרי הכלב להכותו, והכלב נשכב על הגב, הוא נכנע. הילד הכה בו בכל זאת.

אני מתקשה לבטא את המילה הזו. אני מתקפדת כשמישהו אחר מבטא אותה. אני לא כל כך טובה בלהרגיש אותה. האם זה שייך? האם ילדים להורים מתעללים מתקשים לסלוח?

בכל מריבה אחרת שהיתה לנו, בכל פעם שהיא כעסה עלי, היה עלי לבוא אליה להתחנן למחילה. לבקש ממנה סליחה. לא חשוב על מה היתה המריבה, אם על שלבשתי בגד שהיא לא אהבה, או על שהזמנתי חברה ולא ניקיתי את הבית קודם, או על שלא הייתי במקום כשהיא באה לאסוף אותי (ולא הודיעה לי מראש).

אתמול התקשרתי לדודתי באוקראינה. מזמן כבר אני מנסה, רציתי לדבר איתה על פטירת בעלה שהיה יקר לה מאד, לספר על שאבא שלי נפטר - הם הכירו וחיבבו אחד את השניה. אתמול סוף סוף הצלחתי ותפסתי אותה. היא שמחה לשמוע שטוב לי באוסטרליה, והצטערה לשמוע על אבא שלי. מאמא שלי היא לא שמעה.

לפני כמה חודשים אמא שלי שלחה מכתב, לה ולשאר חברותיהן המשותפות, שהיא עוברת מהדירה בה היא מתגוררת, ומבקשת שלא יצרו איתה קשר יותר. היו כאלו שניסו להתקשר למקום מגוריה, והסתבר שהיא הסתכסכה עם השותפים, עזבה, ואיש אינו יודע לאן.

זה בא במקביל לרגש ההוא (מתחת לתמונה עם הסוס) שעלה בי כלפיה לאחרונה. אני שוב חוזרת ואומרת, אין בכוונתי ליצור איתה קשר. אבל המצב הזה, שהיא התנתקה מכל המכרים שלה ונעלמה, משאיר אותי עם שאלה.

האם זה מעשה "מקדים"? ממילא אינה חשובה לאיש, ולכן היא יוזמת ונעלמת, שלא להתמודד עם זה שאיש אינו מבקש אותה?

האם זה מעשה נקמני? שלא אוכל אני לאתר אותה גם לאחר מותה ונכסיה לא יעברו אלי? זו לא מחשבה בעלמא. בפגישתה האחרונה עם גבי, היא מסרה לידו מכתב. המכתב היה צוואה (לא מסמך רשמי, אבל זה היה הנוסח) ובו היא מצהירה שאת נכסיה היא מורישה לאחיה. אולי היא ציפתה שאתקשר לבקש סליחה? שאתחנן לדירה? אני לא התקשרתי. אחרי כשנה היא שוב יצרה קשר ואיימה ש"אם לא נעשה כך וכך" היא לא תוריש לנו את הדירה. גבי לא הצליח להסביר לה שהיא לא יכולה לקחת מה שהיא כבר לקחה.

האם זהו מעשה התאבדות? האם היא תשלח יד בנפשה? האם סוף סוף היא הישירה מבט אל המציאות וראתה כמה היא בודדה ושאין תקווה לשינוי? האם היאוש יכריע אותה? זה לא אופייני לה, אבל חוסר עקיבות אופייני לה מאד.

עצוב לי עליה. אחרי כל מה שכתבתי עליה כאן, ואחרי כל מה שעבר עלי איתה ובגללה ולא כתבתי, עצוב לי.

היא עברה חיים שכמותם כגיהנום. ואם יש חיים אחרים, גם הם לא יהיו גן של שושנים, כי בחיים האלה היא לא צברה לה זכויות.

את האדם היחיד שאהב אותה, את אבא שלי זצ"ל, היא עשתה כמיטב יכולתה להרחיק. היא השפילה אותו ותקפה אותו והעליבה אותו יותר מכל אדם אחר, מלבדי. ואבא שלי, שמסיבה נסתרת מעיני, אהב אותה, אבא שלי סבל הכל בשקט. לא נפגע (לטענתו) וחזר אליה שוב ושוב. צר לי עליה, הוא היה אומר. היא צריכה לדעת שיש מישהו שהיא חשובה לו, הוא היה אומר כשהייתי שואלת מדוע הוא שומר איתה על קשר. היא מעליבה? הוא היה אומר, נו, מה לעשות. ככה היא. אני לא נפגע.

וגם אותי, הבת שלה, הבת היחידה, היא עשתה כל שביכולתה להרחיק. גבי זוכר בזעזוע, איך כשנסע אליה לקראת החתונה שלנו, אחרי חצי שנה שלא דיברנו, איך היא אמרה לו שזו היתה התקופה הכי יפה בחיים שלה. אולי היא אמרה את זה כדי להכאיב לך, הוא אמר, אולי כדי לנקום, אבל זה היה דבר נורא.

אם לא גבי, לא הייתי רואה את זה כנורא. שמעתי ממנה כל כך הרבה פעמים שהיא לא אוהבת אותי, שהיא לא רוצה לדבר איתי או לראות אותי, שאני מגעילה אותה, ואפילו, פעם אחת בגיל חמש עשרה שנגמרה בנסיון התאבדות, שהיא עשתה טעות שהיא לא הפילה אותי. אז מה זה תקופה יפה בחיים לעומת כל זה.

אז עכשיו היא כל כך לבד, שהיא אולי על הגבול בין חיים ומוות. השפיות שלה, שכבר שנים אני מטילה בה ספק, לדעתי כבר כבתה. הפנטזיה שלי, ליצור איתה קשר ולחנך אותה איך להיות בקשר - להציב לה גבולות כשהיא תוקפנית ולהראות לה איך מדברים בצורה נעימה - הפנטזיה הזו, לדעתי, לא תתגשם לעולם.

האם סלחתי לה? האם אפשר לסלוח לה?

האם נאנסות סולחות לאנסים שלהן? האם ניצולי שואה סולחים לנאצים שרדפו אותם?

אינני יודעת אם סליחה אפשרית כאן. אינני יודעת אם זהו פצע שאפשר להשלים איתו. תחושת הרוע, הגועל העצמית שלי, תחושה של ילדה שאפילו אמא שלה לא אוהבת אותה, אפשר שהיא נצחית.

ואפשר שהתהליך הוא כל כך איטי, ושיעברו עוד שנים על גבי שנים לפני שתורגש התקדמות. הסליחה היא לא בשביל הפוגע. הסליחה היא בשביל הנפגע. ובכל זאת, לפעמים "סליחה" היא לא חלק מהלקסיקון.