הזמן משכיח
אפילו אם זה לא כל כך הרבה זמן. אפילו אם הזיכרון הוא חזק, כמו אצלי. הזמן משכיח. דברים, בעיקר כאלה שלא הוגדרו ולא קוטלגו, נעלמים. הרבה פעמים אלו הדברים הלא-נעימים, אבל לא רק. גם דברים נעימים נשכחים. גם דברים שנהנים להזכר בהם.
 
אין הרבה דברים נעימים שקשורים לאמא שלי. אני זוכרת מעט מאד רגעים טובים, ורובם תחת החשש, או אולי בעצם הידיעה, שעוד מעט זה ייגמר והיא תהפוך פניה להיות האוייבת מספר אחת שלי.
 
היום הגיע המייל השלישי מאז עניתי לה. שכחתי כמה היא פולשנית. שכחתי כמה היא מנסה בכוח לחדור לכל פינה בחיי. שכחתי את הגסות שבה היא תוחבת אצבעות לפינות עדינות, מחטטת ודוקרת, אולי מעירה משהו (לא חביב) ועוברת הלאה. שכחתי שהיא לא מסוגלת להשתתפות, אלא להשתלטות.
 
שלושת המיילים האחרונים כולם שאלות. שאלות גסות, איפה אתם גרים, במה אתם עובדים, האם העבודה שלך מעניינת אותך. מה השיפוטיות הזו פארה, תשאלו. היא רוצה לדעת, היא לא שמעה ממך שנים. היא רוצה להתעדכן.
מייל קודם כתבתי שאני אוהבת את העבודה שלי, ובעיקר את המגע עם האנשים.
ואחרי שנים של חוסר תקשורת, למה זה פתאום כל כך דחוף לדעת את כל הפרטים.
 
בבת אחת היא התייצבה בתנוחה שלה, תנוחת השַליטה, "עשי כמצוותי", והעובדה שאף תשובה לא הגיעה ממני לא מאיטה את הקצב שלה.
 
למה ציפית פארה, ידעת שהיא אידיוטית חברתית. חשבת שהיא תהיה האמא האובדת שלך, דמות האישה הגדולה הרכה והמחבקת?
אני בכלל לא תופסת את אמא שלי כדמות נשית. בנשיות יש עדינות. יש רכות. יש זהירות. גם אם יש בהן עוצמה וגם אם יש בהן עוקצנות וגם אם יש בהן כוח שעוקר הרים, עדיין, יש בנשים משהו נשי. ובה אין. כולה גסות ותוקפנות ושתלטנות, והכי גרוע: הפעם נראה שהיא באמת מנסה שלא.
רוחות חזקות, שיירי ציקלון שחלף, מטלטלות את הבית והעצים שסביבו. העץ שליד חדר העבודה מאיים לקרוס: עץ גדול ושורשים חלשים.
"טוב שאתם מחליפים מקומות", היא כתבה. לכאורה מחמאה, לכאורה פירגון. האומנם טוב? הלוואי ולא הייתי צריכה להחליף. הלוואי ולא הייתי גולה מארצי, שדוברת את שפת-האם שלי (שהאם הפרטית שלי לא שולטת בה לגמרי). הלוואי ולא הייתי צריכה להתרגל לתרבות אחרת ולשפה אחרת ולמיקום ההפוך של השמש והים. הלוואי והיה לי טוב שם, בארץ שלי, שהכל מוכר לי והאוכל טעים לי והאנשים מובנים לי והכבישים מוכרים לי ופרחים ליוו אותי כל חיי. ואולי נדמה לי והארץ הזו כבר לא קיימת וכולנו גולים ממנה, איש במיקומו-הוא.
כך את חושבת, שטוב להחליף מקומות? אכן טוב. ומה על המחיר? מה המחיר של לעקור ילדה מחמישה מקומות שונים בשש שנותיה הראשונות? רק החודש הבנתי, מאותגרת חברתית שכמותי, את חשיבות ההמשכיות שבקשרים. את אלו שיש להם חברים מימי היסודי והתיכון, לא בגלל שהם כל כך מתאימים, אלא בגלל שהם שם. היו שם קודם והם שם עכשיו, והזמן ששילב אותם יחד מחזיק את היחד הזה שנים אחרי שנושאי השיחה כבר מוצו ותחומי העניין כבר שונו.
והנה, אחרי חמש שנים באותה חברה, שם מצאתי סוף סוך מקום יציב, קרעת אותי משם. משיקולייך שלך, שונים לחלוטין משלי. תלשת אותי מהמארג החברתי, שכבר נוצר לי בו מקום משלי, מקום יציב ונוח, והעברת אותי לחברה דוקרת ורעה כמעט כמוך. שלוש שנים אחרונות בבית הספר היסודי - ואני קיוויתי להיעלם. האשמתי אותם. האשמתי את עצמי. האשמתי גם אותך. אבל לך לא היה אכפת, ועדיין לא אכפת לך. "איפה את גרה, במה את עובדת. במה גבי עובד". אלו הפרטים שאת רוצה. מנקרת כעורב, מחפשת את הזרעים, ולא אכפת לך ההרס שהשארת מאחורייך. זו כבר לא בעיה שלך.
 
מאסתי בהם. בה, בביולוגי. חבורה טרחנית של זקנים מעוותים. נכים חברתית, כושלים בעולמם שלהם. צובטים אותי כמו דודות במסיבה, להכאיב לזו שעוד יש בה צחוק רענן של שמחה ילדותית. קנאה ואולי רצון לקחת לעצמם קצת ממה שעוד יש בה, ואין בהם עוד.
 
אין לי עם מי לבוא בדין. אם אאשים אותם בפשעיהם, הם לא יבינו את המילים ולא את משמעותן. אולי כמו אדם שרצחו לו את בנו, והרוצח נהרג בטרם הובא למשפט. לא תהיה הודאה בפשע, לא תהיה הכרה שהעונש המתאים נגזר על הפושע. הוא טוען שאיש לא יבין את כאבו-שלו, והיא - שמעולם לא הכאיבה. ואם הכאיבה, הרי שזו רק לטובה. ואם לא לטובה, הרי שלא הכאיבה די.
 
שוב ושוב אני שואלת את עצמי, כמו בהתחלה. בשביל מה. מה לי ולהם. מה יש להם לתת לי. מה אני מוכנה לתת להם. שם, דרגה ומספר אישי, ושום דבר אחר הם לא מבינים ממילא. שני כשלונות שאיתרע מזלי והביולוגיה כבר קשרה ביננו. למה אני מרשה למציאות לקשור אותנו עוד. אין שום דבר משותף לנו, אין בהם שום דבר שימלא אותי ואין שום דבר שאני רוצה למלא בהם.
יקחו ממני את מומיהם וילכו ממני סוף סוף. עשרים שנה איתה, עשרים ואחת שנה, שילמתי את חובי לחברה. אני אישה משוחררת עכשיו. חופשיה מכבלים, נאמנה לעצמי.
מאוחר מדי לאחות את הקרע הזה. הלכתי הלאה, והם הלכו לכיוון אחר. את המשפחה שלי-בזכות אני אצטרך ללדת בעצמי, הם לא ירכיבו אותה לעולם. את הבית המגן, המזין, המחמם - בניתי בעצמי. הם לא יוסיפו לו.
הם יהיו אלו שמפניהם אני מגינה.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/3/2006 05:29, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-23/3/2006 06:35

הכל יחסים.
"את הרי כבר לא כל כך צעירה פארה. בת כמה את? עשרים וחמש? עשרים ושש?"
"עשרים ושמונה. וזה היה מאד דיפלומטי. קודם אתה קורא לי 'לא צעירה' ואחר כך אתה נותן לי גיל צעיר ממה שאני באמת. אז מה זה בשבילך צעיר בדיוק?"
 
(קטע משיחתי עם הפסיכולוג. נראה לי שזה הולך להגמר).

---

"נראה לי", אמרתי לגבי, "שהיא רוצה לעבור לארץ אחרת. שהיא רוצה לעשות את זה דרכי".
"למה זה נראה לך ככה?"
"כי היא היתה נחמדה אלי במייל האחרון".
"את מתכוונת לזה שהיא כתבה - 'אני מצטערת, אבל אני לא מצליחה לקרוא' ?"
"כן".
גבי חשב קצת. "זה מתאים לה?", הוא שאל, "זה מתאים לה להיות נחמדה אלייך כי היא צריכה ממך משהו?"
"היא אף פעם לא היתה צריכה ממני כלום", עניתי, "והיא אף פעם לא היתה נחמדה".
 
אולי אני צריכה לתת לה להינות מהספק. אולי רע לה וקשה לה להיות לבד. אולי היא רוצה להרגיש חלק ממשפחה. אולי היא עדיין חושבת שאני בהריון. אולי היא מכירה בזה שטוב לי, והיא רוצה ללמוד ממני איך לעשות את זה.
 
פשוט, יודע צדיק את נפש בהמתו. אני מכירה את הנפש הפועלת. זה לא מתאים לה. זה לא מתאים לה להתנצל בפני. מתאים לה להאשים אותי בכל עוולה שקורית לה. אם היא מתנהגת כל כך אחרת, זה רק כי היא רוצה משהו.
 
בכל מקרה, אני בוודאי אגלה את זה בקרוב.

---

אתמול אירחנו את גלן-מרי וג'ף (זוג מדהים שגדל בבוש, אבל עבר לעיירה. הם מהאנשים היותר מעניינים שיצא לי לפגוש בכלל, ובעיירה בפרט) ואת ברנדה והבן בן השמונה שלה.
ברנדה התחתנה בגיל 19. היא מודה שהיא עשתה את זה ממקום דבילי של ילדה: להתחתן, להיות כלה, לגור בבית משלה, ולא חשבה על זה שהיא תצטרך לחיות עם האיש הזה כל יום.
בעלה נשמע מנוול גמור. היא אומרת שהוא היה בעל טוב, אבל מהתיאורים שלה הוא נשמע ג'יפה של בנאדם.
את נתן, הבן, היא ילדה אחרי ארבע שנות נישואין. חמש שנים מאוחר יותר הם התגרשו. היא עזבה אותו.
 
היא סיפרה לנו מזמן שהילד בעייתי, אבל הפעם ראיתי כמה מעט גבולות היא מציבה לו. הילד, כשרצה ממנה תשומת לב (כלומר, ברגע שהיא היתה עסוקה במשהו שהוא לא הוא), נקש לה על היד, וכשזה לא עבד, הוא נקש לה על הפנים. אני החזקתי את עצמי חזק-חזק רוב הערב, אבל בסוף הערב הוא אכל ממתקי גומי, וכחלק מתהליך האכילה עשה מסלול "אווירון" שהתנגש בפנים של אמא שלו, בזמן שהיא מדברת.
הסתכלתי עליו ואמרתי: "you just crashed into Mummie's face".
הוא עצר לרגע.
אמא שלו עשתה מזה בדיחה ("האחד-עשר בספטמבר על הפנים שלי") וזה עודד אותו להמשיך. היא הלכה מוקדם, כי הוא התחיל לצרוח שהוא רוצה הביתה עכשיו!!!
 
אני יודעת, כשיהיו לך ילדים תדברי. אבל תסלחו לי, גם בלי ילדים, זה נראה לי מוגזם לסבול כזאת התנהגות מילד בן שמונה.
 
מקווה שיצא לי לדבר איתה, ולהגיד לה, "את לא חייבת לסבול את זה".
 
מה שכן, עכשיו אני מאמינה לה כשהיא אומרת שהיא מרשה לאקס לדרוך עליה.
 
זה ממש משונה בעיני. ברנדה היא בחורה אינטילגנטית, סימפטית, נעימה, משכילה ומחונכת. לא ברור לי מאיפה הערך העצמי הכל-כך נמוך הזה, שגרום לה לסבול כזה יחס כלפיה. כנראה שהיא עשתה דרך ארוכה מאז יצאה מהבית הקטן בחווה, אבל הערך העצמי שלה נשאר דורך במקום.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 5/3/2006 03:56, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אדם פשוט ב-7/3/2006 13:17

מה הקטע של שם שני?!

כמה ימים רצוף אני עובדת, והמחיר הגופני כבד. יום שלם לצד המחשב כואב לי. למרות שיש לי הרבה תלונות, אני לא באמת סובלת. אני אוהבת לעזור לאנשים, ואני עושה את זה טוב.

(מה הכותרת? אחת, רוצה שכל המערכות יזהו אותה לפי השם האמצעי ולא השם הראשון שלה. כי ככה קראו לה כל החיים. והיא לא רוצה לשנות את השם הרשמי, רק שחלק מהמערכות יקראו לה ככה. למשל, לא מערכת השכר , שמשם כל המערכות לוקחות את הנתונים, אלא מערכות הדואר. אז אחותי, נראה לי לא הפנמת את תפקידו של השם).
 

---

אח, המלאך האוניבסיטאי הגואל שלי. כמו כל סמסטר הוא עושה להטים לארגן לי את בחירות הקורסים המשונות שלי.
מקווה שהוא יצליח גם הפעם, כי באמת אני דורשת דברים משונים בסמסטר הזה.

---

יום אחרי שגזמנו את הכלבים (ר' פוסט קודם) הפציע לו הסתיו, בגשם זלעפות מעוטר בעננים כהים ורוח המשלחת ענפים ברכבים שחונים תחת עץ. לקח - לא חונים תחת עץ בגשם.
עכשיו שוב חם ושמש. חזרה אל מתחת לעץ.

---

לא זוכרת אם סיפרתי, שלחתי לאמא שלי מכתב. המכתב כלל פרטים כללים על מקום מגורינו, עיסוקנו, הרגשתנו הכללית ותוכניותינו להרחיב את המשפחה.
נקפו השבועות ולא הגיעה תשובה. קשה לומר שהופתעתי.
סחתי את המעשה בפני סבא מנשה, שמראש קישר ביננו. סבא מנשה, על דעת עצמו, פנה לאמא שלי, גילה שכתובת הדואר שלה לא אמינה (אז בשביל מה, אמי היקרה, נתת אותה?) ומסר לה שתיים מתוך שלוש כתובות האימייל שלי שהוא יודע.
אולי שלוש, והיא השתמשה רק בשתיים.
אני מקווה שהוא לא מסר לה מספר טלפון, אבל זה רק הזמן יגיד. אין לי שום רצון לשאול.
בכל אופן היא שלחה לי אימייל. ברוסית, לא פחות.
היא פנתה אלי בשמי הישראלי, לא הרוסי שבו היא כינתה אותי כל חיי. היא חתמה את האות הראשונה של השם שלה, לא "אמא".
בעיני זה דווקא טוב, אין לי כוונה לקרוא לה "אמא".
שלחתי במייל את המכתב, אבל מסיבות איתגור טכני היא לא הצליחה לקרוא אותו. מחר אני אחזיר תשובה עם הנחיות איך לקרוא.
 
מה שהסתובב לי בראש כל הזמן, זה משהו שעדי אמרה לי. בשביל מה, לעזאזל, אני צריכה את זה.
בשביל מה, אחרי שנים שאני מנסה להתנקות מהתרעלה שהאשה הזו טיפטפה לתוך החיים שלי, בשביל מה לי להחזיר את המקור המזהם הזה חזרה לחיי.
מה כבר יצא לי מזה. לעולם לא נדבר על מה שהיא עשתה לי. מבחינתה, זה היה מזמן ומה זה חשוב עכשיו. ובכלל מה היא כבר עשתה. הגיע לי שירביצו לי. אם כבר, היא לא הרביצה מספיק. היא לא היתה קשוחה מספיק. ובגלל זה לא יצא ממני בן-אדם. הנה עובדה, חוץ מגבי לא נשאר לי אף אחד בחיים.
(היתה לי קוראת, לפני כמעט שנה, שאחרי שכתבתי את המשפט הזה על עצמי, היא אמרה לי: "גבי זה לא כל כך מעט, לא הייתי מתנגדת שיהיה לי גבי כזה בחיים", ופתאום קלטתי מאיפה המשפט הזה בכלל יצא לי.)
אז לדבר על מה שהיה אין סיכוי. להכניס אותה לחיים שלי גם לא יקרה, אנחנו במרחק של כמה יבשות וככה נישאר, אם זה תלוי בי.
אני לא רוצה אפילו שהיא תפגוש את המשפחה של גבי, שהיא בימים אלו המשפחה היחידה שיש לי.
 
אז בשביל מה. בשביל לנהל סמול טוק? אני שונאת סמול טוק. אני מקבלת שזה המחיר שאני חייבת לשלם כדי לקבל קשרים עמוקים יותר, אבל איתה לא הייה קשר עמוק יותר, אז בשביל מה, לכל הרוחות, בשביל מה לי להחזיק איתה קשר.
 
כן, אני זוכרת שלפני כמה חודשים נתקפתי פרץ חמלה והצטערתי על הבדידות שלה ורציתי להקל אותה.
אולי אני צריכה לקרוא את הפוסטים ההם, כי כרגע, אני לא מרגישה כלום מזה.
 
רציתי להיות במקום יותר יציב, אם וכאשר יווצר איתה קשר. להיות וידי על העליונה. עכשיו, שתינו תלויות באוויר. גרות במדינה ללא אזרחות, ללא תושבות, תלויות בדבר. לשתינו אין המשך. לי אין ילדים, וגם לה אין.
לי יש את גבי, ויש לי את העתיד שלי. זה לא מרגיש לי מספיק.
 
ואני יודעת שכל גסות הרוח, כל החוצפה, הרוע, האלימות, התוקפנות, ההרסנות - כל אלה יבואו לידי ביטוי וזה רק עניין של זמן.
אז למה אני מכניסה את כל הטומאה הזו חזרה לחיי. האם אני באמת עד כדי כך יהירה להאמין שיש לי את הכוח להכשיר אותה. האם שכחתי את המחיר ששילמתי כדי לטהר את הנזקים בשבע השנים האחרונות.
 
גבי אומר שלפני כמה חודשים רציתי ליצור קשר ולא היה איך, והנה קרה הנס והיא יצרה קשר בעצמה. יום אחד היא כבר לא תהיה, אומר גבי, ואז כבר אי אפשר יהיה לעשות שום דבר.
 
אני לא יוצרת איתה קשר מתוך פחד, אלא מתוך בחירה. ואם אבחר, אני אנתק אותו שוב.
הכל בידיים שלי.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 3/3/2006 10:32, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-6/3/2006 23:14

31,184