התובנות ההן מהכותרת

לקח לנו קצת זמן לעלות על זה, אבל זה הגיע.

גבי, ככל שהתקרב מועד יומו הראשון בעבודה, נסוג עמוק יותר ויותר למחוזות הפאניקה.

הפער בין התפיסה של הסביבה אותו כפוטנציאל להיות מורה מעולה, לבין התפיסה שלו את עצמו ככישלון ידוע מראש, הלך ונעשה גלוי, שלא לומר תמוה.

ואז, סיפרנו למשפחה שלו. והכל התברר.

"איך תלמד? באנגלית? אתה חושב שהאנגלית שלך מספיק טובה? בני כמה הילדים? כיתות ח' ו-ט'? גיל קשה... ומה עם החומר? אתה כבר בטח לא זוכר כלום, הרי לא לימדת כבר שנים".

 

(להגנתם, רוב בני המשפחה הצליחו גם לפרגן בסופו של דבר ולהכיר במציאות, שגבי הצליח בכל מה שהוא בחר לעשות עד היום).

 

זה לא מרוע, זה לא מחוסר אמונה בו. זה פשוט אופי. פעם, לפני כמה שנים, גבי יצא למילואים בקלקיליה. אף אדם מחוץ לישראל עוד לא מכיר את השם "קלקיליה" כי זו עיר יחסית שקטה. כן, יש מחסום, כן, האוכלוסיה לא בדיוק לובשת כחול לבן, אבל עד אז לא היו ידועות תקריות רצחניות במקום. וגבי יצא למילואים. מחסומים, רגיל לגמרי.

 

סבתא של גבי התקשרה אלי. "התקשרתי לעודד אותך", היא אמרה, "הוא במילואים ואת בטח דואגת".

"אני דואגת", אמרתי לה, "אבל זה לא כזה נורא - זו רק קלקיליה".

"היום אי אפשר לדעת", ענתה לי סבתא-של-גבי.

 

ואני קיוויתי שתהיה ממתינה ואני אוכל לצאת משיחת העידוד הזו.

 

זה לא מרוע, באמת. ככה היא חווה את העולם, וככה גבי חווה את עצמו.

 

ביום שישי הוא נסע לבית הספר להתרשם מהתלמידים ולסדר סידורים אחרונים. הוא דיסקס כמה רעיונות עם מורה-קולגה (יש כיתות שמלמדים בהן בבת אחת שני מורים יחד) והמורה התפקעה מהערצה. גבי חזר מעודד ואופטימי - אני רק מקווה שהמפגש עם התלמידים לא יהרוס את זה.

---

 

המייל האחרון, התוקפן, של אמא שלי, נשאר המייל האחרון. המייל תשובה שלי, שכלל שיקוף של התוקפנות והצהרה שאני מצפה ליחס של כבוד אלי, כנראה היה מוגזם בעיני אמי והוכיח לה שאין לה מה לחפש אצלי. אפילו לא פייט ראוי לשמו היא לא יכולה להוציא מהכישלון שהיא ילדה.

 

המייל האחרון של הביולוגי היה מעצבן, אבל לא התעצבנתי בתשובה. הוא הציג את כל עניין הנטישה שלו אותי בצורה חדשנית ומקורית, שתהיו חייבים להעריך: הוא הקורבן פה. הוא עשה את המעשה הקשה מכולם וניתק איתי קשר, וסבל כל חייו לא רק מהמחשבה על אובדן בתו (הוא מודה שלולא יצרתי אני קשר, הוא לא היה טורח) אלא גם מפחד להיות קורבן (!) לסחיטה ואיומים.

התקבל אצלי הרושם שהוא מרגיש שמגיע לו צל"ש, שלא לומר התנצלות: "סליחה שהיתנוטשתי על ידך".

 

מה שמשותף לשני האנשים האלה שאיחדו DNA כדי ליצור אותי, הוא אמונה חזקה בדת היהודית.

 

נתחיל מהביולוגי, כי זה יותר קל לי - אצלו זה מובן. הוא יהודי נרדף בארצות הברית, אין לו מי יודע כמה משפחה, בית הכנסת הרפורמי הוא המקבילה הכנסייתית לשכמותו - כל אחד מוזמן בשערים ויכול להיות חלק מהקהילה.

 

אצל אמא שלי המצב תמוה יותר. אמא שלי שלא בחלה בשרצים, עירבובי בשר וחלב או מני פעילויות בשבת, אבל לעומת זאת הקפידה לא לצום ביום כיפור או לבקר במקווה, פתאום התחילה לצטט לי את התורה וחשיבותה. שכחתי גם, שאחרי הנסיעה שלי לפולין הרגשתי זיקה חזקה יותר לשורשי התיאורטיים (כי שורשי המעשיים עוררו בי בחילה כבר אז) והתחלתי להדליק נרות ביום שישי. אמא שלי הקפידה להעיר שאני לא עושה את זה נכון, שזה חסר תועלת, שאני אפסיק עם זה כבר לפני שאני אעלה את כל הבית באש.

 

אז אפשר להגיד שהמקורות אצלה גם הם צורך בשייכות, אבל אני חושבת שאצל שניהם מדובר במשהו עמוק יותר, תועלתני יותר.

 

היהדות (אבל גם הנצרות, ואני לא בטוחה שהאיסלאם נקי פה) מטפחת את עליונות ההורה. יש דיבר שלם של "כבד את אביך ואת אימך", יש את כל המושג של "בן סורר ומורה" ואני חושבת שגם היה עניין של למכור את הילדים לעבדות. על הילדים, לעומת זאת, יש את המשפט המפורסם של "חוסך שבטו שונא בנו" - די ברור מי קיבל כאן עיסקה יותר טובה.

 

אני לא חושבת שהיהדות, כתרבות, מטיפה לאלימות במשפחה או להתעללות בילדים, אבל מי שרוצה לעוות את המסר, אין לו הרבה עבודה לעשות.

 

פתאום שניהם נהיו לי צדיקים. מטיפים לי על חשיבות המצוות והקדושה. כמובן, על המצוות הכרוכות בכיבוד הורים בעיקר, אף אחד מהם לא אמר מילה על השבת או המקווה (או אפילו על זה שאני צריכה לכבד את בעלי).

 

והשבוע קלטתי, שתוך פחות מחודש גבי ואני חוגגים יום נישואין שישי. עקפתי אותה - הנישואין הראשונים של אמא שלי נגמרו אחרי חמש שנים. העובדה שהיא היתה נשואה לאיש צבא אלכוהוליסט ונואף כרגע שולית.

 

ואני מכירה אותה, ויודעת שהיא מחכה לרגע שבו זה ייגמר גם ביננו. אני יודעת, כי זה משהו שהיא שידרה לי מילדות: שאף אחד לא ירצה אותי, לא ירצה לחיות איתי, ובטח לא לאורך זמן. שלא תהיה לי ברירה אלא לחיות איתה, כי לא יהיה אף מקום אחר.

 

איזה מזל, שהחיים זה לא בדיוק מה שהבטיחו לנו.

---

 

יומיום

עוד ועוד טלפונים של אנשים ששואלים אם הכל בסדר, אם המשפחות שלנו בסדר, אם לא ייגייסו את גבי להלחם בלבנונים.

האוסטרלים לא כל כך אוהבים לבנונים.

גרג נסע לחופשה ואין מי שיטפח לי את האגו. כל האחרים מרוכזים בעצמם, בעצם כמוני.

 

מספר הסטודנטים שלי הוכפל פי שלושה ועכשיו יש לי שלושה. אחת מהן נתפסה בהעתקות, שני נכשל בקורס הזה כבר פעמיים. השלישי משתדל להמנע מכל פעילות מחשבתית. כולם הודים.

אבל אני אשנה אותם והם יצליחו לתפארה!

 

הברווז חטף התקף אלרגיה קיצוני - במשך שלושה ימים הוא לא הפסיק ללקק לעצמו את הבטן ואת הרגליים, עד שעלינו על זה שמשהו מאד לא בסדר. הורים מזניחים אנחנו, בושה. להגנתנו, הברווז נוהג להתלקק למוות גם בימים כתיקונם.

 

עכשיו הוא בסדר.

---

 

אני שמחה שכל קלפי לבנון גלויים בתקשורת. לפחות זה. כל הרשתות מדברות על איראן, שכולם אוהבים לשנוא. אני מקווה שהשקט יגיע לישראל,

ויפה שעה אחת קודם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 29/7/2006 11:07, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, סתם יום של חול
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Ron ב-2/8/2006 20:46

חדשות תעסוקתיות
לכל המתלוננים שהפוסטים שלי עמוסים וקשה להגיב על הכל, חוששני שאני לא מספיקה להגיע לישראבלוג במשך השבוע, אבל החיים שלי לא האטו קצב. עמכם הסליחה.
 

---

 
יום ראשון הוא יום הבית אצלנו. מנקים (לפעמים, אם יש ביקורת למחרת), מבשלים (אוכל לכל השבוע), ולפעמים יש תוכניות חוץ-בייתיות, כמו נגיד אימונים לריקודי בטן או נסיעה עם פיטר. אנשים בדרך כלל לא מתקשרים אלינו ביום ראשון, אפילו הטלמרקטימג דומם.
לפני שבועיים לא היו לנו שום תוכניות, ובכל זאת הטלפון צלצל באמצע היום. "מי זה יכול להיות בשעה כזו?" התפלאנו, ועוד יותר התפלאתי לגלות שג'ורדן על הקו השני.
ג'ורדן הוא מורה בבית ספר תיכון בעיירת החוף שליד העיירה. (מורה לספורט, כמובן. סליחה, "חינוך גופני". פחחח), ויש לו חברה בריטית שאליה הוא מתכוון לנסוע עוד מעט.
"מחפשים בבית ספר שלי מורה למתמטיקה ומדעים, שיחליף אותי אחרי שאני אעזוב", הוא הסביר, "ורוצים שהוא ילמד גם כלכלת בית. אז חשבתי לי - רגע, אני מכיר מורה למדעים, ומתמטיקה, ואני יודע שהוא יודע לבשל, אז חשבתי..."
לא רציתי להגיד כלום כדי לא לעשות עין הרע חמסה חמסה, אבל אחרי טופסולוגיה משובחת וראיון טלפוני נמרץ ("ספר לי קצת על הנסיון שלך בהוראה. אהה, אההה, וואטאבר. כמה מוקדם אתה יכול להתחיל?"), גבי יתחיל להיות מורה ואם בישראל, או יותר נכון אב-לעתיד באוסטרליה, בעיירת החוף הקרובה, שם הילדים שקטים ורגועים (כי אם הם יתנהגו לא יפה, יקחו להם את הגלשן).
 

---

 
אשר לי, השתכנעתי שה"בוסית" הנוכחית שלי לא מוצאת חן בעיני מחד, ומאידך הגיע זמני ללמוד לעבוד עם כאלה. אני לא חושבת שהיא האחרונה מסוגה בה יצא לי להתקל בחיי המקצועיים.
 
קר מאד באיזור העבודה שלי, זה בניין רב קומות (כלומר, ארבע) ממוזג למוות. אני גם ככה לובשת סוודרים חמים ומכנסי קורדרוי, ועדיין אני רועדת מקור. נמאס לי והבאתי תנור.
גרג הגיע לאיזור שלי, זיהה את התנור, ונקרע מצחוק.
"מה!" אמרתי לו.
"אני לא הולך לשאול אפילו", אמר לי גרג. "אני די משוכנע שיש תקנות נגד שימוש בתנורים בבניין ממוזג" (ובשביל אוסטרלים, תקנות הן המקבילה של צו האלוהים).
"אני בטוחה שיש", אמרתי לו, "אבל אני לובשת סוודרים וקופאת מקור. ביקשתי שיסדרו את הטמפרטורה, ורק הורידו אותה עוד יותר. אז אני לא רואה איזו ברירה אחרת יש לי".
גרג לא הפסיק לצחוק. "את בהחלט שונה, פארה", הוא אמר לי.
"אני מקבלת את זה הרבה" עניתי לו.
"אבל בשום אופן אל תשתני", הוא חתם וקנה את נאמנותי.
"את זה אני דווקא לא מקבלת כל כך הרבה", אמרתי לו. "אולי תדבר עם אמא שלי?"
 
מחר ההרצאה הראשונה. יש לי שני סטודנטים שלמים!
 

---

 
אתמול נסענו עם פיטר לפייב רוקס. ג'ייקן העיף מעצמו את כל הבגדים, וברח מכל מי שניסה להתקרב אליו עם קרם שיזוף. אני, למודת נסיון קודם, לא התערבתי. בזמן שמרחתי את עצמי בקרם שיזוף הוא ניגש אלי וביקש שאמרח גם אותו.
הוא חזר עם טוסיק בבוני משהו, אבל לפחות הספקתי למרוח לו את האף, הלחיים, וזרוע ימין.
 
דגים לא תפסנו הפעם, אבל חלף על פנינו דג טורקיז-סגול משגע. מיותר לציין שאני לא הצטערתי שהוא שחה הלאה.
 

---

 
תגובתי לאמא שלי תהיה משהו בסגנון הזה:
 
את מציעה להיות חברה שלי ואני שמחה על כך, אבל אם חבר שלי היה שולח לי מייל כועס, לא הייתי צוחקת לו, או לועגת לו, או מאשימה אותו. הייתי מנסה לבדוק על מה הכעס ואיך אנחנו יכולים לפתור אותו.
אני מרגישה שהחברות שאת מציעה לי כוללת בעיקר מריבות, עלבונות ופקודות, ואני לא מעוניינת בחברות כזו.
 
נכון, אני כועסת עלייך מאד. אני יודעת שקשה לך לדבר על הכעס שלי, כי גם בעבר תמיד סירבת.
 
החברות שאני רוצה כוללת כבוד אלי והתחשבות בי. כלומר, אני מצפה מחברים שלי שיימנעו מלהכאיב לי או לפגוע בי או להכעיס אותי, ואני מצפה מהם שיכבדו אותי ולא ידברו איתי על נושאים שאני לא רוצה לדבר.
 
אני לא מוכנה לשמוע על שינויים שאני צריכה לעבור. לא ביקשתי עצה, ולא ביקשתי הנחיות. אילו ביקשתי זה היה סיפור אחר.
 
אם את מודאגת ממה שיעלה בגורלי אם לא אקשיב לך, יש לך האפשרות להתפלל בשבילי. ככה תוכלי לשמוח שבזכות התפילות שלך, החיים שלי כל-כך טובים.
 
(הגעתי למסקנה שאני צריכה לשלוח לה מייל מהר, לפני היומולדת שלי, כי אחרת היא תשלח מייל של "מזל טוב" ואני לא אוכל להתייחס למייל המגעיל שלה. מצד שני, תמיד יש סיכוי שהיא לא תשלח לי מייל של "מזל טוב", כי אחרי הכל מדובר ביום לא-מוצלח מבחינתה)
 

---

 
אחרי המייל הקודם של אמא שלי, הביולוגי נראה לי פתאום שפוי ונחמד. שלחתי לו מייל וכתבתי על עבודתי החדשה וכמה טוב לי. הביולוגי התרגש עד עמקי מקלדתו וכתב שהוא שמח גם על החדשות וגם על כך שכתבתי לו מייל כל כך חביב, ושהוא תמיד חושש ומרגיש עוינות מצידי.
תודו שיחסית לאמא שלי, מדובר במייל שפוי וחביב. עכשיו אני רק צריכה למצוא דרך לענות עליו, בלי להוציא ממנו את חלקיו המטורללים.
 

---

 
ערב יום חמישי הוא ערב הקניות.
עודני מסתובבת בסופרמרקט, חלפה על פני קבוצת צעירים מגודלי-שיער ומרוטי-בגדים, בתיקי-גב.
"ישראלים", אמרתי לגבי.
"ואללה", אמר גבי "תזמיני אותם אלינו".
כשהתקרבתי ראיתי שעל אחד התיקים כתוב "שאולוב", משמע הרדאר המזרח תיכוני שלי עדיין פעיל.
 
לראשונה מזה כשנה פגשנו ישראלים! אני שמחה לבשר שהנוער בארץ מצויין, בעיקר כשהוא אחרי צבא ומטייל באוסטרליה.
 
אני חושבת שהכי שמחתי לראות את "אהבה קולומביאנית" עם ישראלים, שלא צריך להסביר להם מה מצחיק ב"אני לא חושב שאני אעזוב אותה בחודש הקרוב, זה החגים ואנחנו מוזמנים לארוחות".
 

---

 
שבוע שמח לכם, ואני מקווה שאני אגיע לתגובות לפני הסופ"ש הבא.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/7/2006 05:21, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
24 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-11/8/2007 13:06

סופשבוע של הִיפים
לא, לא היפופוטמים, אלא כאלה שגרים בטרנזיט ונושמים גראס.
 
המכתב של אמא שלי ביעס לי את הצורה. עברתי על כלל מספר אחד של התמודדות עם הורים מטורפים באימייל - "לעולם אל תניחי כלום". קראתי את המכתב לפני הפסטיבל אליו אני מתאמנת כבר שלושה חודשים, והנה צנח מצב רוחי דלת אמות. גבי הודה שאין לו רעיון לתגובה, אני הודיתי שהמייל מראה לי שאמא שלי לעולם לא תשתנה, ושהיאוש שאני מרגישה מראה לי שקיוויתי שכן.
כדי להוסיף על השמחה, גבי חטף וירוס מרושע וכאב אוזניים. ביקור קצר אצל הרופאה הפיליפינית המגעילה הותיר אותו עם אנטיביוטיקה (כנראה שלא רק וירוס) וחוסר חשק כללי לזוז.
אל הפסטיבל, שנמצא צפונית לעיר החוף, כלומר שעה נסיעה ממני, הייתי אמורה לנסוע בעקבות ברנדה, אבל ברנדה שכחה את הסידור ונסעה בלעדי.
לפחות מזג האוויר היה שימשי ונעים.
מתוך בוז גמור לנסיבות ובהתאם לתלבושתי התפורה במיטב עמל ידיהן של האחיות וינזדור, ארזתי מזוודה ונסעתי. הנוף היה נפלא, כי ירד גשם כמה ימים קודם והכל היה ירוק ו... וירוק. זהו. פריחה אין פה.
 
למרות חששותי, אנט היתה במצב רוח טוב ופירגנה לכולנו. ההופעה היתה הצלחה גדולה וצילמו אותנו מכל כיוון אפשרי, ואפילו היתה מישהי בקהל שבאה לראות אותי ורק אותי (אליזבת, שהיתה מרצה שלי פעמיים ועכשיו היא קולגה).
אבל עדיין ישבה לי אבן קטנה ומעצבנת על הלב, ששום חזיה מקושטת לא יכולה לסלק.
ברנדה ואני התארגנו להופעה נוספת, וסיפרתי לה את מהות הרגשתי הנאחסית. וברנדה, אחרי ששמעה על המכתב של אמא שלי אמרה: "אולי היא פשוט מקנאה בך?"
ונפל לי האסימון.
ברור שהיא מקנאה בי, זה לא חדש. זה לא העניין גם. העניין הוא שיש במה לקנא, ושכנראה יש גבול כמה דברים טובים יכולים להיות לאדם. הרי אפילו לה יש על מה לקטר (בעיקר כי היא מתעקשת), וגם היא מוצאת מדי פעם, ובסופו של דבר, כנראה שזה מה יש. אמא שתאהב אותי כבר לא תהיה לי, וכל שאר הדברים שיש לי הם לא מעט והגיע הזמן להתספק בהם.
ומאותו רגע הפסיק להיות לי אכפת מה לענות לאמא שלי, כי הרי תשובתי לא תעלה ולא תוריד, ולא תשנה שום דבר, ואמא שלי תישאר אותו אדם מאוס שהיא, ואני אשאר כמה שיותר רחוק ממנה.
 
ואז התפניתי להעריך את פסטיבל ההיפים, שרוב משתתפיו התנחלו בקארוואנים מחוץ למתחם ההפננינג. הנה כי כן מסתבר, כי האוסטרלי הממוצע מחזיק בחצר האחורית קראוון (לטיולים קצרים), סירה (לדיג) אופנוע (למקרה שיש שמש) וטנדר (אם יורד גשם).
טנדר כבר יש לנו.
הביתנים הציעו שפע של פעילויות לילדים עניים: קליעת סלים מכפות תמרים או משיח-מעוצה-וגמיש, ג'גלינג מגרביים שאבן כבדה הונחה בתחתיתם, הליכה על כלונסאות (או נפילה מהם), יצירת עפיפונים מטישיו ממוחזר ומקלות של ארטיקים, וצפיה במופעים שונים, כמו למשל המחזה של פעולתו של מציל בחופים שורצי כרישים.
 
אלו היו הילדים הכי מתוקים שראיתי בימי חיי, שהתרוצצו בלי הפסקה אבל לא עיצבנו ולא רבו ולא הלכו מכות. היה מוזר למדי.
 
בערב היתה הופעה של להקה הודית פופלרית (ממלבורן, כמובן) שכל הזמן חיכיתי שתפצח בשיר "שחרחורת יקראו". היה משתלב להם בול במחרוזת. גלנמרי ואני ישבנו על כוס יין חם ומתובל והקשבנו בהנאה, וכשהקהל הוזמן לרקוד גנבנו את ההצגה עם תלבושתינו הססגוניות.
 
לסגירת היום הראשון היה חיקוי חביב של מיומנה, ואז - מחזמר שאפשר ששמו היה  "סיוט של היפי מסטול שתורגם לכדי הופעה". המחזמר כלל גברים חשופי חזה אוחזים במוטות בוערים, שכל הזמן ציפיתי שמכנסיו של אחד יתלקחו (ולשמחתי אכן כך קרה) והיפית שגילחה את שיערה (למעט כיפה שנצבעה כתום) שליוותה את הכל בשיר.
 
את הלילה ביליתי בבית החוף של גלנמרי, והשתדלתי לא להתפקע מקנאה.
 
למחרת כבר הייתי במצב רוח נינוח הרבה יותר, ולימדתי כמה ילדות זבות חוטם ריקודי בטן - מה שהסתבר כתענוג גדול. קיבלתי הזמנה להופיע בפסטיבל באיזו עיר שכוחת אל בפנים היבשת, וקעקוע חינה של מגן דויד על פנים הזרוע ("איזה צורה את רוצה?" "מגן דויד". "המרובע הזה?" "לא, המגן דויד". "העיגול?" "לא...  את לא יודעת מה זה מגן דויד, נכון?"  "לא, אני לא יוצאת הרבה".)
 

---

 
בנתיים, העבודה כמרצה כוללת הכנת שקופיות פאואר פוינט ביחד עם אישה מעצבנת. אני נוקטת בגישת חינוך הטינאייג'ר - לצמצם חיכוך כמה שאפשר. זה עובד לא רע. חוץ מזה גרג ממשיך להיות מפרגן ותומך, שזה נהדר, אבל עדיין לא מתחשק לי לעשות דוקטורט. גבי הבריא בנתיים, ו-וואלינג תבוא להתארח אצלנו בתחילת שבוע הבא.
 

---

רבות התלבטתי אם לשים תמונה או לא, בעיקר כי התמונות יצאו מעפנות. לבסוף החלטתי להציג בפניכם את הרכש העיקרי מהפסטיבל, שנעשה בידי אבוריג'ני חביב, ויישלח כנראה כמתנה להורים של גבי (אלא אם כן אני אחליט לאמץ אותו).
 
 

 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 6/7/2006 00:45, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-9/7/2006 23:54

31,184