תירס חם

לא היה מזיק לי עכשיו, אפור פה ומשהו צהוב ומהביל היה משמח אותי.

אני לא מספיקה לעדכן פה, וזה סימן טוב דווקא כי זה מראה שיש לי חיים, אבל דווקא כשיש לי חיים אני נתקפת רצון לתעד את החיים כדי שבתקופות שבהן אין לי ממש חיים אני אוכל לקרוא על התקופות שבהן היו לי חיים ולהזכר שזה רק תקופות ועוד יש לי תקווה לחיים.

הייתי רוצה לסיים את סיפור אנגליה, הוא די חשוב לי כי בארבעה ימים האלה עם אבא שלי קיבלתי הדגמה מפורשת על מוגבלות אמצעי התקשורת האלקטרוניים ועל קשר מקוטע: בשהות הקצרה הזאת למדתי עליו הרבה יותר ממה שלמדתי עליו בשבע השנים האחרונות, שבהן התחלנו להיות בקשר יותר קרוב.

ביום השני נסענו ללונדון, כי אף פעם לא הייתי שם ולא רציתי לעזוב את אנגליה בלי להיות בלונדון. בעיקר הסתובבנו בפארקים, כי אני לא ממש אוהבת ערים. היה קריר אבל היה לי מאד נחמד. בערב הכנתי פאסטה ברוטב קישואים, פטריות פורצ'יני שהבאתי מאיטליה, ושמנת. דווקא שמחתי שאלה, הבת שלו, היתה שם: יש בה משהו שמסדר יותר טוב את הדינמיקה ביננו. מתוקף היותה ביץ', היא לא מתקשה להגיד לו משפטים כמו: "טוב, אבא, מספיק עם הסיפורים האלה, הם לא מעניינים אף אחד ואני לא רוצה לשמוע אותם." כמובן אני בטוחה שאותו המסר באריזה קצת יותר נוחה לעיכול היתה מקלה עליו, אבל כאמור, אלה היא ביץ'. סגרנו שלמחרת ניסע לטייל באוקספורד עצמה. היא גם הביאה לי מלפפונים חמוצים תוצרת ישראל מהחנות של ההודים (מסתבר שההודים באנגליה מייבאים חמוצים מישראל כי זה טעים ומתובל להם. וגם חומוס הם עושים. those lucky baterds) ונורא שמחתי - אמנם התרגלתי למלפפונים פה אבל אין כמו שלנו...

בבוקר התעוררנו שתינו די מאוחר, בסביבות עשר, והיא עשתה מזה עניין - למה הוא לא העיר אותה, ככה התבזבז לנו היום וכו' וכו'. הוא לא התרגש ואמר שאף אחד לא השאיר לו הוראות והוא חשב שאם היא עייפה היא צריכה לישון. ואז התיישבנו לארוחת בוקר והיא שאלה את אבא למה יולדתי התקשרה אליו (אתמול אמא שלה מסרה לה שיולדתי התקשרה אליה ושאלה איפה אבא, כי הוא לא עונה לה לטלפון. היא לא ידעה שהוא באנגליה ובטח לא שאני איתו)

ואמרתי לה שאין לה אף אחד אחר.

אז אלה שאלה מה זאת אומרת, הרי יש לה משפחה, יש לה אח ברוסיה, יש לה בת-דודה, מה זאת אומרת אין לה אף אחד אחר?

ומה היא עשתה עם כל המשפחה הזאת? שאלתי אותה, מה את חושבת? אותו דבר שהיא עשתה איתי. היא חירבשה את הקשר שלה עם כולם כי ככה היא.

אז היא אמרה: "טוב, אתן לא מסתדרות כי אתן דומות מידי."

בחיי, אם היא היתה אומרת לי שאני מכוערת שמנה עם שומות, מסריח לי מהפה ואני מבשלת זוועה, ואחר כך שופכת עלי מי שלולית הייתי נעלבת פחות, למרות שאני יודעת שאין לי מה להיעלב, היא לא מכירה אותי בגרוש, וגם  לא את יולדתי, היא לא יודעת מה הסיפור וזה גם כ"כ משפט של רוסים - "אנשים דומים מידי לא מסתדרים", משפט מטומטם ואופייני לתפיסה הפסיכולוגית הרוסית. אבל נעלבתי בכל זאת. והתרגזתי גם.

אמרתי לה שהיא לא מכירה לא אותי ולא את קטיה (בפני זרים אני מכנה את יולדתי בשמה. לא מספיק ללדת בשביל להיות אמא, תשאלו את מרגי), שאנחנו לא דומות בכלום, ושאני לא בקשר איתה כי היא הכתה אותי כל חיי. ואז התחילו לטפס לי דמעות.

היא הרביצה "מה?!?!" יותר דרמטי משאר סגנון הדיבור שלה, והסתכלה על אבא שלנו בהפתעה גמורה. הוא הנהן במין: "טוב, נו.. כן" שכזה.

ואז, כמו כולם (זה מדהים, כולם מסרבים להאמין, כולם חושבים שאני מגזימה) היא שאלה מה זה "הרביצה" - כי גם היא, כדבריה "הפליקה" לבת שלה פה ושם. שאלתי מה זה "הפליקה", איפה, בפנים למשל? לא, לא! מה פתאום! בישבן למשל. אז לי כן, בפנים, בחגורה, ראש בקיר, כל העסק. כבר הייתי חנוקה מדמעות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבא שלי ישר התגונן ואמר: "לא בפני". אמרתי: בפניך. אני די בטוחה שהיא סטרה לי בפניו, אבל אולי אני טועה. בכל אופן היא סטרה לי בפני אנשים, את זה אני זוכרת יופי.

ואף אחד מהם לא אמר מילה.

ואז היא השמיעה קולות זעזוע ואני כבר הבנתי שלעצור את הדמעות גדול עלי ועליתי לחדר שלי, והתחלתי לבכות.

לא בכיתי כבר המון זמן, אני כבר לא זוכרת כמה. והודות ליולדתי, שכשהייתי בוכה בתור ילדה, או שהיא

היתה מכה אותי "שתהיה לך סיבה אמיתי לבכות" או שהיא היתה לועגת לי ומחקה את הבכי שלי, או שהיא פשוט היתה מצווה עלי לסתום ו"להפסיק ליבב", אני לא מסוגלת לבכות בחברה כי אני מתביישת. אפילו ליד גבי קשה לי לבכות.

הם התחילו לקורא לי לרדת, אני חושבת שהם לא קלטו מה קורה, ואחרי כמה זמן שלא עניתי אבא שלי עלה והתיישב לידי. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי להפסיק לבכות, "די, תשטפי פנים, ובואי נלך לטייל" ואחרי כמה פעמים כאלה שלא עניתי והוא לא הבין את הרמז, אמרתי לו שאני יודעת מה אני צריכה. אז הוא אמר, בסדר, אבל אני אשאר לשבת כאן, נכון? והנהנתי. הוא ישב לידי וליטף לי את הגב בדיוק איפה שצריך (בין השכמות) ולא ניסה יותר לשכנע אותי להפסיק, ואלה הרגישה מאד אשמה ועלתה ופצחה בסדרה מגושמת של שכנועים: היא העלתה לי לחדר את המלפפונים החמוצים, ואחר כך אמרה שהיא מתנצלת ושהיא לא ידעה שזה כזה נושא רגיש, ואחר כך שהיא לוקחת הכל בחזרה, ושאין שום דמיון ביני ובין קטיה ואז היא ירדה למטה ומשם היא ניסתה לזרז הכל ולהגיד שאנחנו ממהרים ושלא נספיק כלום אם לא נצא עכשיו.

אז אבא שלי אמר לה: "טוב, כי את קמת מאוחר." ...

ואבא שלי ישב לידי ודיבר. אמר שזה באמת עצוב שככה היתה הילדות שלי ושכזאת מן משפחה יצאה לי אבל שלכולם הילדות היא תקופה קשה, ואפילו שיר, שתראי איזה חיים יפים יש לה, השיר שהיא הכי מזדהה איתו הוא "nobody loves me", ושרוב הילדים עוברים את השנים האלה בהרגשה קשה, גם אם אין להם הורים איומים כמו שלי.

זה איכשהו דווקא עודד אותי, אולי בגלל שכמו שג'ק ניקולסון אומר ב"הכי טוב שיש", "מה שהכי כואב לנו זה לא שלנו היה כל כך רע, זה שלאחרים זה היה כל כך נפלא". אולי דווקא האישור הזה שזה אמנם היה זוועה אבל בסה"כ זה דיי זוועה לכולם. אלה שוב עלתה וניסתה עוד איזה משהו מגושם וביקשתי ממנה טישיו. ואז כבר קמתי ושטפתי פנים וחזרתי למטה לגמור את ארוחת הבוקר. אלה התנצלה שהיא העלתה את זה ושהיא פגעה בי ואמרה שלא נדבר על זה יותר. אמרתי לה שהיא לא פגעה בי, שזה זכרון קשה והוא מכאיב לי אבל אין לי בעיה לדבר עליו. היא שאלה שאלות, די רגילות האמת, כמו איך היא היתה מסוגלת, קטיה. איך אפשר ככה להרביץ לילד שלך.

אנשים לא חושבים על זה, אבל יש בעולם אנשים חארות. יש אנשים רעים, יש אנשים משוגעים, ואף אחד לא אוסר עליהם ללדת, ואם הם מתפקדים (קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מבשלים, שוטפים את הבית ומכבסים את הבגדים) אז אף אחד גם לא אוסר עליהם לגדל את הילדים. קטיה הכתה אותי מפני שהיא נהנתה מזה, וזה גם מה שאמרתי לאלה. היא נהנתה להרגיש יותר חזקה, היא נהנתה לפרוק את העצבים והמתחים שלה עלי, היא נהנתה מהפייט עצמו. היא הכתה בי את כל הכעסים שלה על האמא שלה-עצמה. אלה המשיכה בנימה הדרמטית שלה ואמרה: "אבל זה סאדיזם!" ואני משכתי בכתפי והנהנתי. היא הסתכלה על אבא בזעזוע ושאלה אותו איך הוא יכול להיות חבר של אדם כזה ואבא גמגם.

אני חושבת שהוא התעלם מהצדדים האכזריים שבה, אולי הוא מאיזה שהיא סיבה שחזורית אפילו אוהב אותם. אני שונאת להזכר בזה, אבל הוא כנראה באמת היה מאוהב בה.

אחר כך יצאנו לטייל באוקספורד, והיא באמת יפיפיה. במיוחד בסתיו. קניתי לי ז'קט עור יד שניה ב7 פאונד, והסתובבנו בקולג' שבו צילמו את הארי פוטר: "christ church". באמת יפה, למרות שכבר שבעתי מבנים עתיקים עם ויטראז'ים, פיתוחים וגילופים. רק נופים וטבע לא מפסיקים לגרום לי הנאה, והסתיו שם באמת שונה ממה שאני מכירה. בערב עשיתי מרק עוף אמיתי של סבתא, ואלה שאלה ממי למדתי לבשל. עניתי שלבד, כי קטיה בישלה נורא. אבא מיד קם להגן עליה ואמר שתמיד היה לו מאד טעים אצלה, ואני אמרתי לו שהוא לא מדד, ושהכל טעים לו.

למחרת אבא סיפר לי שאחרי שהלכתי לישון הוא ואלה רבו כי כל הסיפור שלי ושל קטיה העלה אצלה כעסים ישנים עליו והם רבו עד 3 בבוקר. בשבילי זה היה מטהר, לספר את זה ולהוציא את זה לאור, אבל להם אין קשר כזה של לפתור דברים כי אבא לא מוכן אף פעם להודות בטעות. אולי בפני לפעמים אבל בפני אלה לא. ולה, מן הסתם יש גם כעסים מוצדקים.

נמאס לי, אני אמשיך מאוחר יותר היום, אני מקווה.

אחרי בריטניה הגדולה

הפוסט הזה התעכב ביומיים תמימים בגלל שקרס לי המחשב: זה הפיל לי את מצב הרוח כדל"ת אמות אל מתחת לאדמה, למרות שהדיסק הקשיח לא קרס ויכולתי לשחזר הכל. זה פשוט מבעס, המחשב שלי כאן הוא החמצן שלי, התקשורת שלי עם העולם החיצון ומערכת הגירויים משותפת הקבצים שלי.

אז הנה אני כאן בסופו של ברדק: חזרתי מארבעה ימי בריטניה.

היה לי כיף מאד, חלק מזה אפילו לא שייך לעובדה שמדובר בחופש (כי זה לא חוכמה, תמיד כיף בחופש) אלא בגלל אנגליה עצמה (יפיפיה!! שלכת צבעונית, אנשים חייכניים וחביבים - לרוב - ושפע של דברים לראות), וגם בגלל הזמן שביליתי עם אבא שלי ובתו, שאמנם אני מחזיקה בדעתי שהיא ביץ' אבל היא ביץ' ברמה שאני יכולה להסתדר איתה.

באתי עם מטרה: אמנם רציתי לראות את אנגליה אבל היה לי ברור ש:

א. ארבעה ימים בשביל לראות את אנגליה? forget it

ב. סתיו באנגליה יותר קר מבאיטליה שגם הוא קר מידי לטעמי, ככה שזה מזג אוויר מעפן לכל צורה של פעילות חוץ ביתית.

ג. אני לא משתגעת על לטייל בלי גבי, ולטייל עם אבא שלי... ובכן, אני אוהבת אותו והכל אבל הוא מסוגל לעלות לי על העצבים ביסודיות של פרופסור רוסי למתמיטיקה.

אז ככה שהמטרה העיקרית שלי היתה לבלות עם אבא, ולשמוע ממנו כמה שיותר עליו, כי בעצם הגעתי למסקנה שאני לא יודעת עליו כלום, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה את מי לשאול.

אז ביקשתי ממנו, לא הרבה אחרי שנפגשנו, שיספר לי על עצמו כי אני לא יודעת עליו כלום. הוא שאל: "מה את רוצה, מהילדות?" במן טון ובחירת מילים (אנחנו מדברים רוסית) על גבול המזלזלים. אבל עניתי שכל מה שהוא מוכן לספר אני רוצה לשמוע, רק שלא יספר לי סיפורי עבודה כי זה לא מעניין אותי. (וחוץ מזה שרציתי שיספר לי דברים אישיים אבל הוא מסוגל לברוח לדבר על עבודה ופרוייקטים במשך שעות, ואפילו לא לשים לב שהוא איבד את תשומת הלב וההקשבה שלי מזמן).

אולי כדאי שאני אתאר את הימים קצת: יצאתי מהבית שאיזה שש ורבע, כדי לתפוס את האוטובוס לשדה התעופה. לקחתי איתי רק תפוח כי לא היה לי חשק לעשות סנדוויצ'ים ובשדה התעופה האוכל היה רחוק מלעורר תיאבון, אז כשנחתתי התנפלתי ברעבתנות על איזה מאפין אוכמניות לא מי יודע מה מוצלח (זה טיסת LOW COST אז אין אוכל) ואז נסעתי באוטובוס לעיר של אחותי החורגת במשך איזה שלוש שעות, וכשהגעתי לעיר (אבא שלי פגש אותי בתחנה) גררתי אותו, למרות מחאותיו, לבר וקניתי לי "פאי גבינה ובצל" - איום!!! וכאילו לא מספיק, מאז הטיול במזרח הקיבה שלי כבר לא מה שהיתה פעם (ולא שפעם היא היתה סמל העוצמה), וחטפתי בחילה איומה. אבא שלי התקשר לבת שלו ושמעתי אותו אומר לה:

-"הגענו, עכשיו אני מכין לה תה ונחכה שהיא תרגיש יותר טוב."

-"כי היא אכלה משהו ליד התחנה"

-"היא קנתה משהו לאכול"

-"לא, לא הצלחתי לעצור אותה"....

עכשיו, אני כבר מכירה את הקטע הזה, שאם אני אוכלת משהו בחוץ ומתמלאת בחילה, תוך כמה זמן זה עובר, אני לא עושה מזה עניין. ואז גם נזכרתי ששכחתי לקחת את הויטמינים שלי (ויטמין C ואכינצאה - רק ככה אני שורדת את החורף...) אז חילצתי אותם מהתיק ואני שומעת את אבא שלי בדאגה בטלפון:

-"היא כבר זוללת כדורים"...

בכל אופן, היינו אמורים ללכת לערב פתוח בביה"ס של הנכדה של אבא שלי, שיר, ואבא שלי הציע שאני אלך לישון. מה לישון?! סוף סוף אני באנגליה אני אלך לישון?! מה פתאום! לישון אני אשן בקבר! או בטיסה חזרה, מה שיבוא קודם (בתקווה הטיסה, ובהרבה..) אז התארגנו ונסענו לבית הספר ובדרך ביקשתי שיספר לי.

אז כמה דברים הובהרו לי, קודם כל למה בכלל הייתי כל כך חשובה לו: מסתבר שגם אותו האבא נטש כשהוא היה בן שלוש או ארבע, ובגלל זה היתה לו חולשה לילדים קטנים שהאבא שלהם נטש אותם. חוץ מזה, הסתבר לי (ולא ידעתי את זה) שהוא גר איתי ועם יולדתי במשך שנה, מגיל שנתיים שלי ועד שלוש, שבו עזבנו את רוסיה וטסנו לישראל. שזה מסביר גם איך הוא הצליח להקשר אלי כל כך, כי לחיות עם ילד בגיל הזה, ועוד להיות בעצם המטפל הראשי שלו, זה באמת בונה קשר חזק מאד.

זה גם נותן לי תשובה, לפחות חלקית, מאיפה הגיעו הכוחות שלי. הרי ברור שמשהו היה צריך לבנות אותם, ואמא שלי - אני לא זוכרת באיזה גיל היא התחילה להכות אותי אבל אני יודעת שבגיל חמש היא כבר הכתה אותי בחגורה ולא הייתי מופתעת, כלומר זה כבר קרה קודם, ואני גם זוכרת (כי שמעתי את זה הרבה פעמים) את הסיפור על סצינת המקלחת המפורסמת שבה בעצם האבא שלי פגש אותי.

הוא מספר שהיא הזמינה אותו אלינו (הביולוגי כבר עזב), והוא הגיע בדיוק לשעה של האמבטיה שלי. (הייתי בת שנתיים, לכל מי שמחשבות סוטות עלו במוחו). הוא הגיע לחדר מלא צרחות של תינוקת, גערות וצעקות של אישה וסבון מעופף לכל כיוון. הוא התערב וניסה להבין מה קורה, ויולדתי הסבירה לו שהיא מנסה לרחוץ את התינוקת (כלומר אותי) ולא הולך. אני לא יודעת אם היא אמרה לו שאני פוחדת או שהוא הסיק לבד, הוא גם אמר לי שזה טבעי ושכל הילדים הקטנים פוחדים ממקלחת.

במקרה שלי אני לא יודעת מה טבעי, אבל יולדתי אמרה באיזה הזדמנות שהביולוגי פעם ניסה לרחוץ אותי ושמט אותי בטעות לתוך האמבטיה. כשסיפרתי את הקטע הזה לביולוגי, כשנפגשנו הוא אמר מיד ובטון מאד נחרץ, הרבה יותר נחרץ מהטון המבודח שבו העלתי את הנושא:

 "אני מעולם לא ניסיתי להטביע אותך!!!"

כלומר, נוסף לכל הצרות הוא גם ניסה להטביע אותי?....

ולא הצליח?....

בכל אופן, אבא שלי השתלט על הסיטואציה המחרידה די מהר, שלח את יולדתי לדרכה (מן הסתם לארגן משהו במטבח), ומאז הוא היה אחראי על המקלחות שלי. בצורה פדגוגית והגיונית הוא עבד בשיטת השלבים, הזהיר כל פעם איזה חלק הוא הולך לרחוץ וכשסירבתי לחפוף ראש הוא לא התעקש. הוא אומר שמאז לא היו שום בעיות, ואני חושבת שחוץ מהפדגוגיה גם עזר שאדם לא-אלים ולא נשלט בידי יצרים סדיסטיים היה אחראי עלי.

בכל אופן, הוא גם סיפר לי איך הם הכירו וסיפר איך הוא הכיר את אשתו, אם ילדיו הביולוגיים.

אחר כך התחיל הערב הפתוח, ובית הספר מאד הרשים אותי למרות שאני לא נוטה להתרשם מהשכלה וחינוך, אולי בגלל מנת היתר שלי בילדות. הרשים אותי השפע של התחומים: מחשבים, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, טקסטיל, חרשות מתכת (זה בי"ס לבנות בלבד - צוציקית שמגיעה לי עד הפופיק גררה מוט ברזל בעובי של הירך שלי וניסרה אותו בשלוש שניות), מוזיקה, שפות (צרפתית, גרמנית ורוסית. שיר עשתה גם בגרות בעברית, סתם בשביל הקטע), התעמלות (יש בריכה בבית הספר!! בריכה! טוב, אני לא הייתי שוחה בקור הזה, אבל זה העקרון), פיסול, ציור, וכל מיני כאלה. כולן נראו חייכניות, שמחות וטובות לב. ושיר גם מסתובבת עם תליון של מגן דויד (למרות שטכנית, אמא שלה לא יהודיה), ואומרת שמעולם לא שמעה שום התבטאות אנטישמית.

וגם היה חדר עם כיבוד, שבהתאם לסטיגמה האנגלית היה טעון שיפור ותיבול. כנראה שאין מגמת "שף".

ואז חזרנו הביתה, אני כבר הייתי גמורה, ושיר היתה צריכה לארוז כי למחרת היא נסעה לפאריז (!!) לסבב מוזיאונים (!!!) מטעם בית הספר (!!!!!). אנחנו טיול בית ספר עשינו לשדה בוקר, שזה סוג אחר לגמרי של פאריז.

נמאס לי לכתוב, אני אמשיך לספר בפעם אחרת.

יותר מידי דברים

אולי זה לא יום טוב לתקשר בו עם העולם, ישנתי גרוע ומעט בלילה, אולי בגלל כל מה שמטריד אותי. ואני לא יכולה לחשוב כמו שצריך על כל מה שמטריד אותי בגלל שלא ישנתי טוב, מן מלכוד 22 שכזה.

צריך לחשוב מה לעשות עם הדירה שאנחנו משכירים, הדיירים הודיעו על עזיבה ואנחנו מנסים למכור. מצד אחד הצענו להם הורדה דראמטית של השכ"ד, מצד שני אנחנו מחפשים שוכרים אחרים, עם שכ"ד יותר גבוה, אני כרגיל מוטרדת למרות שהשכ"ד הוא טיפה בים מול הוצאות המשכנתא.

אבל זה לא נראה לי העניין.

יש לי שני אבות, אחד שאחראי על ההיווצרות הביולוגית שלי, שמגיל שנתיים לא נפגשנו, והשני שאין לנו אפילו כרומוזום אחד משותף אבל הוא היה שם בשבילי הרבה יותר. זה לא שהוא גר איתי אי פעם, והאמת שלא נפגשנו המון והוא לא תרם ה-מ-ו-ן להתפתחותי הרוחנית, אבל בשנים האחרונות התקרבנו יותר וגם המעט שהוא נתן בעבר היה יותר בריא ממה שנתנה היולדת.

אז הוא, שלצורך הבלוג אני אכנה אותו אבא, נוסע עכשיו ללונדון לבקר את הבת שלו. הביולוגית. סיכמנו שאני אבוא לשם לפגוש אותו, טיסות פנים ב"עולם הישן" הן דיי זולות. אהובי לא יוכל להצטרף בגלל העבודה, ואני אהיה שם, בלונדון, לבד - שזה מתכון דיי בטוח לצרות, תמיד דברים משתבשים נורא כשאנחנו נפרדים לכ"כ הרבה זמן - עם אבא שלי, שאמנם הוא נחמד אבל מסוגל בקלות להוציא אותי מדעתי, ועם הבת שלו, שכמו שאפשר לשים לב אני לא מכנה אותה אחותי או אחותי החורגת, והיא מה שקוראים באנגלית שייקספירית: "bitch"

הראשון, לעומת זאת, תורם כרומוזום X שלי, שלח לי מייל. מנסיון העבר למדתי שצריך להסתיר ממנו את כתובת האימייל שלי, ונתתי לו רק כתובת שאני בודקת פעם ב... הוא שלח לי את המייל הזה דרך האח שלי, הבן הגדול שלו, שפגשתי לראשונה לפני 4 שנים. במייל הוא מצהיר שהוא גוסס ורוצה שאני ארכז את מאמצי להשיג ויזה סטודנט לארה"ב, שם הוא גר.

לצורך העניין חשוב להדגיש, שכשיצרתי איתו קשר לראשונה, לפני 4 שנים, גם אז הוא אמר שהוא עומד למות. הוא היה אחרי שני התקפי לב, וזה נשמע משכנע, אבל אחי (שאיתו הוא כן שמר על קשר) אומר שהוא טוען שהוא גוסס כבר 30 שנה, ואין מה להתרגש. אז ככה שזה שם בפרופורציות אחרות את מכתב הערש דווי שלו.

עוד לא סיפרתי לו על אוסטרליה, ביקשתי ממנו לטפל בבקשה לגרין קארד בשבילי ולא רציתי שהידיעה שאני מתכוונת לחיות בקצה השני של העולם תוריד לו מהמוטיבציה לעזור לי בזה. האמת שגם אוסטרליה לא היתה בדיוק אפשרות ריאלית בזמנו, אז ככה שלא היה מה לספר. לאחי כן סיפרתי אבל גם הם לא מדברים ממש. טוב, זה לא שהיו לו כישורים של "אב השנה".

מישהו אמר לי פעם שבעצם ההורים שלנו עשו את המקסימום שהם יכלו. הם היו ההורים הכי טובים שהם יכלו. אני לא יודעת בקשר לאחרים, אבל אצל ההורים שלי זה מאה אחוז נכון. מה שעצוב זה, שזה המקסימום שהם יכלו. במקרה של תורם הכרומוזום, הכי טוב שהוא יכול היה לא להיות שם. זה היה הכי טוב. במקרה של תורמת הכרומוזום - ובכן... אם היא לא היתה אולי היה יותר טוב. אולי היה יותר טוב אם לא הייתי אני.

היום טוב לי. כלומר לא היום - היום, אלא בימים אלה. אני לא רוצה למות, יש לי אהבה, יש לי חברות וחברים ויש לי עניין בחיי, שמשתנה מפעם לפעם. אבל אי אפשר למחוק את ה 20 שנה האלה של שנאה עצמית ושנאה הורית, ואי אפשר להחליק את הצלקות האלה, ואי אפשר לכפר על זה. מי שלא רוצה לגדל ילד, שימסור לאימוץ. מי שלא רוצה ללדת, שישתמש באמצעי מניעה. מי שהתפקשש לו - שיארגן הפלה.

יש מספיק אומללות בעולם.

לא צריך ללדת ולגדל עוד אומללות.

אני צריכה לענות לו, ואין לי כוח. אין לי כוח לשבת ולכתוב ולנסח ולחשוב שבעצם, כרגיל, הוא יבין רק מה שהוא רוצה להבין ויחשוב מה שהוא רוצה לחשוב ויאשים אותי בכל מיני דברים, כמו, למשל, שאני  עונה לא בצורה לא מתורבתת, או שאני מפיצה עליו שקרים, או שאני "בדיוק כמו אמא שלי". מעניין, שכל אחד מתורמי הכרומוזומים טוען שאני בדיוק כמו השני כשמשהו שאני עושה לא מוצא חן בעיניו.

כאילו שלנטוש תינוקת בת שנתיים זה תרבותי, או להסתיר מכל המשפחה שלך את קיומה זה כנה.

זה פוסט מאד.... מלא רחמים עצמיים? עצוב? מקטר?

אולי עדיף שאני אאסוף קצת שעות שינה ואתמודד עם העולם אחר כך.

לילה טוב.

פארה.