חורף - וגשם מטפטף על העורף

אחרי חודשים ארוכים ללא גשם ועם מדשאה מצהיבה, התנפל עלינו מטר אפור ורטוב. הדשא הבין את הקטע די מהר והוריק. מבחינתי אפשר לעצור את המים עכשיו, אבל השמים לא משתפים פעולה.

שמתי לב שלא כתבתי כבר לא מעט זמן, ובעצם, יש לי מה לכתוב, אבל יש לי הרבה דברים לכתוב באנגלית ולהגיש לכל מני כאלה שנותנים ציונים - אז אולי זה פוגם לי במוטיבציה.

 

גרג עדיין מחפש לי עבודה. אם הוא ימצא, זו תהיה משרה חלקית ביותר. כזו שתאפשר לי להמשיך בעבודתי הנוכחית, שם יגרמו לי להרגיש רצויה כמו הייתי מומחית לזכויות האישה בחיל האוויר. ומצד שני, אוכל גם להתפטר מעבודתי הנוכחית ולהתמסר לדברים החשובים באמת, הלא הם ריקודי בטן, כתיבה, קריאה ומנוחה. רק השאלה המטרידה "מאין יבוא האוכל" טורדת את מנוחתי, כי האוכל לא זול הוא, וכמוהו גם הציוד לריקודי הבטן.

 

לעומת זאת, התפרסמה משרה מושלמת לשכמותי. מרצה למתמטיקה נמוכה (לתמידי מכינה בוגרים ובשלים שראשם נדפק משלל חומרים כימיים ולכן הם הפכו צייתנים ונוחים לאילוף), הנדרשת גם לפתח את החומר הנלמד.

תוך כדי עיצוב קורות החיים שלי כך שייראו כאילו נוצרתי במיוחד למשרה זו (למרות שאין לי נסיון מוכח בהוראה או השכלה מתמטית פר-סה), השתכנעתי לחלוטין שמשרה זו היא משאת נפשי המשלבת שתי תשוקות עתיקות יומין המקננות בי מימים-ימימה (מתמטיקה והוראה, כמובן! איך לא ידעתם את זה עלי?) ואף גייסתי את אחת ממרצותי המפרגנות לסייע לי בשכירתי למשרה.

אחרי שכל המסמכים הנדרשים כבר מולאו והודגשו כהלכה, גיליתי שהמשרה נמצאת בעיר התעשייה הקרובה למקום מגורי, כלומר שעה וחצי נסיעה לכל כיוון.

 

(עדיין שווה להגיש. יש מצב שנצליח להסכים על שלושה ימי עבודה משרדיים והשאר מהבית).

---

למרות כל הדברים האיומים שאמא שלי עשתה, ולמרות כל הכאב שהיא גרמה לי (ולמרות העובדה שחלקו נגרם ביודעין ובכוונה גדולה), אני מרחמת עליה מאד בימים אלו. היא עושה מאמצים עילאיים (יחסית לעצמה) לנהל איתי תקשורת תקינה. אני מוצאת שאישה לא צעירה ובודדה, המתאמצת מעל ליכולתה הטבעית לשמור על קשר עם אישה שהיא לא אוהבת, ראויה לשפע רחמים.

אני עדיין תוהה מה הסיבה שלה להחזיק את הקשר הזה, וברור לי שיש כזו. לא סיבה פסיכולוגית עמוקה כמו הפחד מבדידות כוללת. אמא שלי לא פועלת בשקילות-דעת כשהמניע שלה הוא פסיכולוגי. יש כאן סיבה מוחשית וגשמית, צורך בדבר שיש לו מידות והוא בנוי מאטומים. אולי אני אף פעם לא אדע.

 

אני צריכה לחזור ולקרוא על המשתנים שברשתות ידע. לפחות כשחוקרים אותן, מקבלים תשובות הגיוניות.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 24/5/2006 02:05, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, משפחה לא בוחרים
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-4/6/2006 13:46

פוסט משעת לילה מאוחרת

אצלכם צהריים, ואני כבר כמעט בחצות.

גשם מתלבט מעל העיר כבר כמה ימים. האהוב שלי כבר ישן, מכורבל בצלעות כואבות ממכה בעבודה, ואני לא מצליחה לישון.

 

ימים של אבל, אני חושבת. הילדות שלא היתה ולא תהיה. היה יכול להיות כל כך כיף. אפשר היה לשחק איתי, לשיר איתי, ללמד אותי לרקוד. ובמקום זה נתקעתי עם אישה, שסירבה להכיר בילדות שלי. שבעיניה, הייתי מבוגרת שרק עושה הצגות. מתפנקת. תתבגרי כבר. תתלבשי לבד. תתנהגי כמו גדולה.

למדתי (מרצוני) לשטוף כלים בגיל חמש. עם שרפרף קטן שיגביה אותי אל גובה הכיור.

הדחיפה הזו לגדול, להתבגר. אולי חלק בא ממני, אבל היא סירבה להכיר באפשרות אחרת.

 

אני כועסת עליה, כועסת על ההפסד הזה, על האובדן, שאין לו תחליף.

 

גיל חמש.

 

נדמה לי שלא כולם מכירים את הסיפור, אולי זה זמן טוב לספר אותו שוב.

אני רוצה לעשות את זה בצורה אינטראקטיבית. השאלות ינוסחו לאלו שיש להן ילדים, אבל כולם מוזמנים לענות. על מה שעשו לכם כילדים. על מה שנראה לכם צריך לעשות עם ילדים. על מה שהורים אחרים עושים.

 

 

בת כמה היתה הבת שלך כשהשארת אותה לבד בבית, בפעם הראשונה?

את לא זוכרת? בערך. שתים עשרה?

שמונה?

אמא שלי השאירה אותי לבד בגיל חמש.

הפעם הראשונה לבד בבית, היא היתה ביום או בלילה?

אצל אמא שלי, בלילה.

היא היתה צריכה לצאת לקנות נפט, לתנור. שנות השמונים.

היא היתה משכיבה אותי לישון.

לובשת מעיל,

יוצאת, ונועלת את הדלת.

 

מה עושה ילדה נורמלית בת חמש כשמשאירים אותה לבד בבית?

אני בכיתי.

מפחד. פחדתי להיות לבד.

פחדתי מגנבים. (גנבים! איזה גנב בר דעת ייכנס לדירה של עולה חדשה?!)

פחד התעורר אצלי מדי יום, מדי לילה. גרנו על הכביש המוביל לבית החולים. רעש של אמבולנסים לא הפסיק. אנשים שעומדים למות. פחד.

 

נניח שאת, אמא, חוזרת הביתה ומגלה שבת החמש שלך, שהשארת לבד בבית בלילה, בוכה.

מה תעשי?

האם תתעלמי?

האם תאמרי מעבר לדלת: "זהו, חזרתי. נגמר."?

האם תיכנסי לחדר הילדים ותאספי את הילדה המפוחדת אל חיקך, לנחם אותה? להרגיע אותה?

 

לא אמא שלי.

אמא שלי נכנסה ישר לחדר השינה שלה. ישר אל הארון. ישר אל החגורה הצהובה מפלסטיק קשיח.

ומשם, אל החדר שלי. בקללות, במכות, עד שהבכי נפסק.

(איזה ילד מפסיק לבכות מרוב שמכים אותו? במקרה שלי, זו היתה הסרעפת שנכנסה להיסטריה, הגבילה את הנשימה, וגם את הבכי. לא, אמא. המכות לא הרגיעו אותי.)

 

ופעם אחת, היא הכינה לי תה, אחרי המכות, וישבנו ליד השולחן במטבח. אני עם סריטה על הזרת, מצריבה של החגורה. שתיתי, בזהירות, כי הנשימה שלי עוד לא סודרה. והיא אמרה משהו.

אני לא זוכרת מה היא אמרה.

אני ציפיתי להתנצלות, לאמירה כמו "את לא אשמה שבכית, אל תצטערי שבכית".

אני לא זוכרת מה היא באמת אמרה. אני זוכרת שזה לא היה מה שציפיתי.

 

זה לקח אולי שני לילות כאלה, ואני למדתי לבכות בשקט.

 

ואחרי שנים, אחרי יותר מעשר שנים, היא זכרה את זה. היא זכרה את העיר שגרנו בה אז, זכרה "איך את היית, מנוולת שכמוך, צורחת כאילו שוחטים אותך, מעירה את כל השכנים".

 

השכנים?

 

עכשיו, כשאת לבד ומחפשת מישהו שישאל לשלומך, מישהו שיתעניין בחייך, מישהו שיקל עליך את הבדידות,

לכי בקשי את השכנים.

 

לא, עוד אין לי ילדים. אבל יהיו.

ויהיה כל כך כיף.

גם כשדברים הולכים טוב, כשמשחקים, כשלומדים שירים, כשקוראים סיפורים.

וגם כשלא. כשצריך לשים גבול, לחנך, לעשות תרשים עם מדבקות טובות ומדבקות רעות, כשצריך לנזוף.

כי ברור לי כבר עכשיו, שילדים הם ילדים. לא מבוגרים בתחפושת.

כי ברור לי כבר עכשיו, שהקשר שלהם איתי הוא לא חובה, הוא תהליך שמתחיל מההתחלה.

 

 

היה יכול להיות נהדר אז, השנים האלו.

לא יהיה לזה תחליף.

לא נעים לי להסתכל על חגורות. אני משתדלת לא להיעזר בהן. לא נעים לי לגעת באלו של גבי.

אולי אין טעם באבל, אולי כבר מאוחר מדי. אולי הסביבה היתה רוצה שאני אגמור עם זה כבר ואגיע לשלב של השלמה. למי יש סבלנות לאנשים שלא שלמים עם עצמם, לא חפים מצלקות, לא מספרים אנקדוטות משעשעות.

והרי לכאורה הכל בסדר. בעל אוהב, שני כלבים, שני רכבים, עבודה מכניסה, ציונים גבוהים. צ'ק-ליסט שכולו סימני וי.

תפאורה למה שמציק בפנים בצביטות קטנות, בכל פעם שעובר ילד שנהנים מהילדות שלו:

לי זה כבר לא יקרה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 13/5/2006 16:20, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
59 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי בעבודה ב-7/9/2006 01:58

העיקר הבריאות

החום לא עוזב אותי.

חום נמוך, בעיקר בערב, אבל מספיק בשביל להפיל את האנרגיות שלי לכל היום. חולשה, עייפות, כבדות, כאבי ראש, חוסר ריכוז.

אתמול נסעתי לבית החולים, מתוך תקווה שתהיה להם גישה לתוצאות בדיקות הדם. לא היתה להם. אבל לפחות אין לי יותר נוזלים בריאות. על החום אמרו לי שהוא נמוך, ובגדר הנורמלי, ושעדיף ליצור קשר עם הרופא המטפל. יצאתי משם בהרגשה של היפוכנדרית סטייל יורם מקרובים קרובים, וברחתי כל עוד נפשי בי הביתה.

 

בחיי, אין דבר שמאוס עלי יותר מאשר להיות חולה.

---

אחרי כמה ימים שהעצבניה התנהגה אלי בגועליות גוברת והולכת, היא פתאום שינתה פניה ועברה להתנהג אלי בחביבות מעושה.

בימים אלו הגיעה לסיומה תכנית ריאליטי ששודרה כאן - בטח כבר שמעתם על הביגסט לוזר. ובכן, זה היה הביגסט לוזר האוסטרלי (ותאמינו לי, הקילוגרמים שרצו בתוכנית הזו היו גורמים לכולם לחוש כחושים יותר מאי פעם). כמו בכל קבוצת אנשים, גם כאן היו הטיפוסים הרגילים - השחצן התככן, הביצ'ית, הרגיש השקט, הכוסית, וכו' וכו'.

(אין לי כוונה להלאות אתכם בלוח השידורים האוסטרלי, בחיי. יש לי פואנטה)

האנשים בתוכנית התפלגו לשתי קבוצות מדוייקות: קבוצה אחת של אנשים שאני חיבבתי והעצבניה תיעבה, וקבוצה אחת שעוררה בי גועל אף יותר מבישול פולני אותנטי, שהיו יקירי ליבה של העצבניה.

 

ואז הבנתי.

אני לא מסוג האנשים החביב על העצבניה.

ובמקרה הזה, זו מחמאה.

 

(מחמאה או לא, אני מאד אשמח אם תיקרה על דרכי עבודה מכניסה יותר, שבה אין אנשים שמתעבים אותי על לא עוול בכפי. זה לא כיף לי לעבוד באווירה הזו. מזל שזה רק פעמיים בשבוע, ומיד אחר כך אני הולכת לריקודי בטן, שם מחבבים אותי מאד)

---

מזמן לא הצגתי בפניכם את עבודותיו של גבי (אולי כי מזמן לא היו כאלה). ובכן, שולחן התפירה הזה נקנה מהשכנים ליד (לא ההיא עם הבעל השיכור, אלו מהצד השני) שם עברה הסבתא לבית אבות ורהיטיה עברו אלינו. שולחן התפירה היה ברוך-פוטנציאל, אבל היו לו שתי מגרעות עיקריות:

- הידיות הלבנות שלו היו על גבי מגירות לבנות

- משטח העבודה שלו צופה בטפט מתקלף בגוונים של כתום, ורוד-זועק, סגול ואדום. זוועה שכזו אי אפשר אפילו לדמיין.

 

גבי ציפה את המגירות בפאנל דק של עץ, ואת משטח העבודה בהרבה פאנלים כאלו. צבענו את כולם בגואש טורקיז (שעבר להיות צבע-הנושא אצלנו בבית). התוצאה לפניכם.

 

 

אני מאד מרוצה, וסוף סוף יש לי מגירות לציוד ריקודי הבטן שלי.

---

אני חושבת שהגיע הזמן להפריד בין אמא שלי "האמא" לבין אמא שלי "האדם".

אמא שלי "האמא" בעצם לא היתה קיימת רוב הזמן.

אמא אמורה להיות דמות מטפחת, מזינה, אוהבת, מחנכת. מאמא שלי קיבלתי פירורים של כל הדברים האלה. פירורים שאפשר לקורא להם מוליקולות - היחידה הקטנה ביותר של החומר, ששומרת על תכונות החומר.

אולי בקשר המחודש איתה היתה לי תקווה לקבל קצת יותר מאותם פירורים.

יש כמה בעיות בתקוה כזו - ראשית, מי שלא נתנן עד עכשיו, סביר שלא ייתן גם בעתיד. אישה שמכירה בחסורונותיה וטעויותיה ורצה לתקן ורוצה להשתנות - זה דבר אחד. אישה שלא מכירה בשום טעות, ומבחינתה הכל גורל ואין לה שליטה על כלום ואין שום טעם בלנסות לשנות - אישה כזו גם לא תשתנה.

עוד בעיה היא העיתוי. אני לא חושבת שבשלב הזה של חיי, מחיאות הכפיים של אמא יתנו את אותה תחושה כמו בגיל שלוש, ארבע, עשר. בשלב הזה, הערכה של אמא היא חשובה, אבל לא חיונית.

 

אני חושבת שאמא שלי בשום שלב לא רצתה להיות אמא. היא רצתה שאני אהיה גדולה כבר, לעזאזל, ואעזוב אותה במנוחה עם כל הצרכים שלי והרצונות שלי והדברים הילדותיים האלה. בגיל העשרה שלי, כל אדם שהיא היתה פוגשת (גם בנוכחותי) והיה שואל אותה איך הולך לה עם הילדה (אני, כמובן), אמא שלי היתה נאנחת מקרב לב ואומרת: "איזה מזל שהם גדלים". היא לא סבלה את הרעיון של להחזיק ילדה בבית.

 

עצות אמהיות אני לא מתכוונת לקבל ממנה, ולא אתייחס אליהן בסובלנות. עצות, לדעתי, יכול לתת מי שהצליח. אמא שלי יכולה לתת לי עצות רק ב"איך לחרב לעצמי את החיים באופן יסודי".

 

אז הסיכוי שלי למצוא כאן "אמא" הוא די אפסי.

 

הקשר ממשיך כאן עם האדם. והאדם שבתוך אמא שלי לא מוצא חן בעיני. היא אישה ששומרת על מגע רופף עם המציאות (את אבא שלי ז"ל, האדם היחיד שאהב אותה, היא מתארת כמנוול שקרן ורשע), שמאמינה באמונה שלמה שאין לה שום שליטה על חייה, שמאמינה בכל ליבה שכל הרע בחייה נובע מכוחות עליונים ועין הרע, ושאין לה מושג קלוש ביחסים עם בני אדם. היא מרשה לעצמה לומר ולשאול דברים שמכאיבים, מרגיזים ומרחיקים ממנה את הסובבים אותה, היא מרשה לעצמה לתת הנחיות מבלי שהתבקשה, והיא לעולם לא מודה, גם לא בפני עצמה, במה שמתרחש בתוך ראשה.

 

אז נשאר לי כאן קשר עם אישה שאני לא מחבבת, קשר שלא נעים לי, לא תורם לי שום דבר, ועיקר תפקידו, כך נראה, לספק לאותה אדם-אמא תחושה של "לא לבד בעולם". אני חושבת שמה שמניע את הקשר מצידי, זה הרצון לברר כמה שיותר פרטים על ההסטוריה המשפחתית. הרבה דברים שם לא מובנים לי, ואני עדיין מחפשת את התשובות.

 

 

ממש לא בא לי לקרוא תגובות שימליצו לי לסלוח לה, לוותר לה, להבין אותה, לקבל אותה וכאלה מן. אני מראש מודיעה, אני לא אענה לתגובות כאלה. נמאס לי להסביר את עצמי ונמאס לי שמאשימים אותי.

---

תודה מיוחדת לאותו קורא, שאמנם אף פעם לא ראיתי בתגובות, אבל בא לבקר באוסטרליה ושלח לי שני ספרים מרתקים בעברית: "נחל קופר" (ספר מצמרר על המסעות אל מרכז היבשת בסוף המאה התשע עשרה) ו"מסר האנשים האמיתיים" (אשנב לתרבות האבוריג'ינית).

תודה רבה לך, קורא יקר. עשית לי את היום.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 1/5/2006 00:30, בקטגוריות דע את עצמך, משפחה לא בוחרים
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Estel ב-4/5/2006 04:00

31,184