בלוג מופרט

ולסונטה עצמה (שייקספייר, חלק ב')
נכתב ב8/5/2006 17:44

בקוורטט הראשון כל שורה היא משפט בפני עצמו, בקוורטט השני מצטרפת כל שורה למשפט ביחד עם השורה הבאה אחריה, וכך עושות גם השורות בקוורטט השלישי וכמובן בקפלט.

במבניות זו ממחיש שייקספייר לקורא עד כמה קצרים הדברים עלי אדמות – שורה או שתיים מספיקות לתופעות טבע, לתיאורי תחושות ולהעברת מסרים, הכל קצר, נספר, אין טעם להאריך, אין זמן לכך.

שני הקוורטטים הראשונים מדברים על הזמן הקוצב את דינם של כל הדברים הטבעיים, תוחם וממית – היום הבהיר הופך ללילה כהה, ולעומתו השיער השחור הופך לכסוף ולבן מזקנה, הפרח קמל והעצים שנתנו צל עומדים בשלכת, התבואה הירוקה נאלמה לאלומות צהובות מיובש ומנותקות מקרקע.

הדימויים דרמטיים ונבחרו בקפידה, הם לקוחים מתוך עולם כפרי, חקלאי:

הפרח איננו סתם פרח אלא סיגלית, המסמלת פריחה חדשה ואביב, ברוב סונטות ההולדה משווה הידיד לורד, שגם הוא פרח, ולכן קל להבין שגם פה ישנו דימוי לידיד.
התבואה לא מתוארת כאלומות הנמצאות בשדה אלא כאלומות הנלקחות בעגלות ( bierששימשו, מלבד להובלת אלומות, גם להובלת המתים במהלך הלוויות), דימוי זה מזכיר את דימויו של הזמן כחקלאי תאוותן, דימוי ששייקספייר לוקח מאובידיוס ומפתח בסונטות ההנצחה, שכן החלקאים הם האולמים אלומות יבשות מהתבואה שהיתה ירוקה ופורחת, ומובילים אותם בעגלות-מתים.
גם דימוי העצים אינו מהלל סתם את יופים אלא מספר כי הם שמשו את הצאן כשמשיה (ואולי יש פה רמז גם ליופיו של הידיד המקרין על המשורר ושאר האנשים).

נמצא כאן דימויים רבים החוזרים שוב ושוב בסונטות השייקספריות בכלל ובסונטות 1-19 בפרט:

הקיץ מופיע ברבות מהסונטות של שייקספייר, והוא תמיד מסמל את העלומים הנעימים שלמולם החורף האכזר המסמל את הזמן החולף ופוגע, בסונטה בה אנו עוסקים נמצא את הדימוי החוזר הזה הן באלומות הקש שהיו "ירק קייצים" (summer's green) והן בעצים שהיו כשימשיות לצאן המתגודדים תחת העצים בימות הקיץ החמים (from heat did canopy).
ב19 הסונטות הראשונות מופיע דימוי ייחודי, דימוי כלכלי (הלקוח מעברו הכלכלי של שייקספייר) – חוזה חכירה של הטבע בקיץ, בעונת הקיץ הטבע מעניק בשפע אך יש להחזיר הכל בסופו, כפי שאנו רואים בקוורטט השני העוסק כולו במה שמגיע כאשר הקיץ תם.
גם השמש היא דימוי שחוזר על עצמו במסגרת 19 הסונטות הראשונות אך בסונטה זו היא מוצגת מזוויות חריגות במקצת – היום ההופך ללילה מעלה במחשבתינו מייד את השמש, וכן העצים המשמשים כשימשיה, שהרי מפני השמש הם צריכים להצל על הצאן, שימוש ייחודי זה נובע מכך ששייקספייר מנסה מצד אחד להשתמש לאורך 19 הסונטות באותם הדימויים ומצד שני הוא מנסה ללא הרף לחדש, לפעמים זה יוצא מאולץ אך במקרה של סונטה 12 נוצרים דימויים ייחודיים.

כל התיאורים לאורך שני הקוורטטים הראשונים יוצרים עלילה שנעה ללא הרף, הכל משתנה - ותמיד לרעה - מול עיני המשורר, אין שום שימור של היופי, מלבד בזכרון שגם הוא יקמול יום אחד.

בקוורטט השלישי משליך המשורר מהטבע אל טבע האדם, מדינם של הדברים הטבעיים אל דינם של האנשים, כולל היפים שבהם, ובתוכם הידיד – איש לא נמלט מגזירת הזמן האכזר וממר המוות.

הגדרת הידיד כחלק מתוך "האנשים היפים" (sweets and beauties) מזכירה מעט את סונטה מספר 1 המתחילה במילים from fairest creatures, הידיד מיוצג בשתיהן, כמו גם בסונטות אחרות בסדרה (אם כי בעוצמה פחותה), כחלק מתוך קבוצת אנשים מיוחדת ונעלה שעל חבריה לזכור כי גם הם בני תמותה וכי ראוי שבעתיים שישאירו אחריהם פרי.

כמו כן מוזכרת בקוורטט זה המחזוריות – אנשים נופלים ואחרים צומחים במקומם, כל אחד שמת מוחלף על ידי חי חדש שרק נולד.

הקפלט מציע בסיום פתרון חד משמעי שהוא המסקנה אליה שייקספייר שואף שיגיע הידיד – הדרך היחידה להישאר בעולם הזה, למרות מסע הזמן, הינה הולדה. מסקנה זו היא סיבת כתיבת הסונטה כולה, ולכן שלושת הקפלטים מובילים אליה, בונים ומכינים את הידיד למסקנה המתבקשת היחידה, לדעתו של שייקספייר.

בשורות אלו אנו חוזרים למטאפורת הקציר שהופיעה בקוורטט השני (אלומות התבואה), מטאפורה זו שאובה מהדרך בה הוצג המוות בימי הביניים כבעל חרמש ענק בו הוא קוצר את נשמות בני האדם, שייקספייר שואב דימוי זה ומעביר אותו מהמוות אל הזמן, וכך שב ומכתיר את הזמן כאיכר תאוותן (שהרי איכרים הם האוחזרים בחרמש הקוצר כדי להוציא תנובה מגידוליהם).

לסיכום הסונטה:

כמו בסונטות נוספות של שייקספייר גם כאן אנו מוצאים הקבלה בין הטבע לבין טבע האדם, מחזוריות הזמן משפיעה על שניהם אך האדם, כמו הטבע, יכול לדאוג להמשכיות מעגל החיים, ואת זה קורא שייקספייר לידיד לעשות – לדאוג להמשכיותו בעולם על ידי ההולדה, הדרך היחידה לנצח את הזמן.

אי אפשר לקרוא בשיר בלי להרגיש את מלוא המשמעות של היותינו בני תמותה, את העובדה שיום אחד נמות ונשאיר מאחורינו את היקום וחיינו עליו, שייקספייר מטיח בפני הידיד בבוטות ובאופן ישיר את התוצאה היחידה האפשרית – יום אחד הידיד ימות ומישהו אחר יצמח במקומו, ומתחנן ומסביר שהדרך היחידה להישאר הינה לדאוג שבנו-שלו הוא זה שיצמח במקומו ולא אחר, זר.

אין אפשרות להישאר אדישים מול מילים אלו ואולי הצלחה גדולה זו בהעברת המסר הפכה את סונטה 12 לאחת המוכרות יותר.

שייך לקטגוריות סטודנטית דשא

נכתבו 2 תגובות תגובה אחרונה שייכת לרדרל רוצה להוסיף מחוכמתך? בלי הקפצות
0 קישורים לכאן לינק לכאן