כל מה שלא חשבתם בכלל שאפשר לשאול על סוקרטס
נכתב ב20/5/2007 19:55

אני תקועה עם העבודה הזו כמו עצם בגרון... הפרק הראשון, זה שאני הולכת להעלות פה, היה אמור להיות שני עמודים, הוא הרבה הרבה הרבה יותר מזה...

עם הפרק השני לא התקדמתי בכלל כבר חודש וחצי ולכן אני לא מגיעה לפרק השלישי שהוא העבודה עצמה.

מה יהיה? אני מוצאת את עצמי חוששת שהשביתה תגמר השבוע ואצטרך להתמודד עם העובדה שאין יותר דחיה כי חוזרים ללימודים, שלא לדבר על ספרי הספריה שהייתי אמורה להחזיר באפריל בטח יהיו לי קנסות של מאות שקלים.

שה, די להילחץ, הנה פרק א', למי שיש כוח, ואני אנסה לשקוע איכשהו ולהמשיך את פרק ב'.

הבעיה הסוקרטית

"הבעיה הסוקרטית" הינו הכינוי המקובל בפילוסופיה לשאלה הבאה: כיצד נדע מה אמר סוקרטס האמיתי? שאלה זו הפכה לשאלה מהותית[1] בערך מאמצע המאה ה19.

השאלה יוצרת הבחנה בין סוקרטסים שונים: ראשית ישנו סוקרטס ההיסטורי, שנית ישנו סוקרטס המופיע בכתבי אפלטון ולצידם ישנם עוד "סוקרטסים" – זה של "העננים" לאריסטופנס, זה של קסנופון, ופרגמנטים שנותרו מדיאלוגים סוקרטיים שכתבו שאר תלמידיו.

מכיוון שמצד אחד סוקרטס ההיסטורי לא הותיר דבר בכתובים, ומצד שני אפלטון מייחס את כל כתיבתו לסוקרטס, קשה בעיקר ההבחנה בין תורתו הפילוסופית של סוקרטס לבין תורתו הפילוסופית של אפלטון. לפיכך יש המגדירים את הבעיה הסוקרטית בשאלה הבאה: "האם סוקרטס לימד את יוצרו או שאפלטון יצר את מורהו?"[2].

ישנם[3] פרשנים המייחסים לסוקרטס כל דבר שנאמר בדיאלוגים שכתב אפלטון או החושבים כי אין להפריד בין דברי סוקרטס לדברי אפלטון כי אחד המה[4] (כפי שנפרט בהמשך) ולעומתם[5] ישנם פרשנים שטוענים שכל כתבי אפלטון מפרטים רק את תורתו של אפלטון ולסוקרטס אין חלק בהם, עם זאת רוב הפרשנים נמצאים לא בקצה הזה ולא בקצה הזה.

בבואנו לסקור את הספרות שנכתבה כביכול מפי סוקרטס יש לזכור[6] כי כל הדברים שנכתבו מהווים במידה מסויימת פרשנות של הכותב על דברי סוקרטס שנמסרו כולם בעל פה.

במידה מסויימת נקל יותר[7] ללמוד על מי שמתאר את סוקרטס ופחות על סוקרטס ההיסטורי.

פן נוסף של הבעיה הסוקרטית נובע מההבדלים בין הדמויות השונות של סוקרטס, חלק מההבדלים שוליים אך חלקם מהותיים ולכן קשה יותר לאבחן מי קרוב יותר לסוקרטס עצמו.

נתחיל את דיונינו בנושא זה בסקירת הידוע על "דמויותיו השונות" של סוקרטס[8]: סוקרטס האפלטוני מעורר ההשראה והמרגיז בחיפושו הכפייתי אחר האמת, סוקרטס האריסטופני הסופיסט החמדן, סוקרטס הקסנופוני הדיאלקטיקן המעשי ועוד דמויות שונות העולות מתוך האגדה שנוצרה מסוקרטס ההיסטורי.

סוקרטס ההיסטורי:

סוקרטס נולד בשנת 469 לפני הספירה הנוצרית לאב פסל ולאם מיילדת[9].

לפי הידוע לנו[10] הפילוסופיה היתה דרך חייו של סוקרטס והוא הסתובב ודיבר עם אנשים ברחובות, בלי לקחת כסף עבור תורתו ובלי להפלות בין העניים לעשירים, בניגוד לסופיסטים.

מכיוון שסוקרטס דגל בשיחה בעל פה ולא בכתיבת דבריו לא נותרו לנו מקורות כתובים וודאים על דעותיו, אם בכלל גיבש דעה מוגדרת על נושא זה או אחר.

ידוע לנו[11] כי סוקרטס הצעיר התעניין בפילוסופיה של הטבע אך בהמשך חייו הוא נטש פילוסופיה זו מייאוש ופנה לנושאים שנמצא בכל הכתבים שנותרו עליו (מלבד "העננים")

סוקרטס האפלטוני:

כל כתביו של אפלטון נכתבו כדיאלוגים בהם אחד המשוחחים הוא סוקרטס, ברוב הדיאלוגים סוקרטס הוא המשוחח הראשי ורק בכמה כתבים שהוכרו כמאוחרים סוקרטס מופיע כמשוחח משני[12].

בכתביו של אפלטון מוזכר אפלטון עצמו רק שלוש פעמים[13]: בדיאלוג "פיידון" נאמר שאפלטון איננו מכיוון שהוא חולה (וכמעט מאליה עולה השאלה כיצד אפלטון מתעד דיאלוג בו אין הוא נוכח?) וכן ב"אפולוגיה" שם הוא מוזכר פעמיים כאחד מידידי סוקרטס המוכן לשלם בעבורו את הקנס, שלושת האזכורים מחויבים לשמירה על נאמנות היסטורית, לפחות לכאורה.

לפי המקובל החל אפלטון לכתוב את הדיאלוגים זמן קצר לאחר מותו של סוקרטס, והראשון שאפלטון כתב היה ה"אפולוגיה"[14], ידוע כי חיבורו האחרון היה "החוקים" אך לא ברור סדר הדיאלוגים שנכתבו בחמישים השנים שבין ה"אפולוגיה" לבין "החוקים", מכיוון שהדעה הרווחת הינה[15] כי סוקרטס ההיסטורי קרוב יותר לרוח הדברים בדיאלוגים הראשונים, לפני[16] שהתפתחות תורת אפלטון שינתה את הרעיונות שכתב,  הרי שישנה חשיבות מרובה לסידור הדיאלוגים על פי כרונולוגיה כלשהי.

החל מאמצע המאה ה19 נפוצה שיטת מדידת הסגנון (הנקראת סטילומטריה), יש בה אובייקטיביות רבה יותר מבשיטות שקדמו לה אך יחד עם זאת[17] יש לזכור כי אפלטון היה אמן סגנון ולכן אי אפשר לדבוק בתוצאות באופן מוחלט, התקופות המוסכמות על החוקרים מסתמכות בעיקר על שיטת מדידת הסגנון אך גם על התוכן, אך אין כלל הסכמה לגבי הסדר הפנימי של הדיאלוגים השייכים לכל תקופה.

הדיאלוגים המוקדמים הם קצרים ובנויים[18] בשיטת חקירת שתי וערב הקרויה אלנכוס, רוב החוקרים סוברים[19] שהם המבטאים נאמנה את דעותיו של סוקרטס ההיסטורי, נמנים עליהם האפולוגיה, קריטון, איון, לאכס, ליסיס, כרמידס, אותיפרון, היפיאס זוטא וכן הדיאלוגים הקצת יותר ארוכים פרוטגורס וגורגיאס.

נקודת ההסכמה היחידה[20] בין מרבית החוקרים הינה כי אותיפרון, האפולוגיה, קרייטון ופיידון הם סוקרטיים ולא אפלטוניים, ארבעת דיאלוגים אלה מהווים סיפור אחיד – סיפור מותו של סוקרטס, והם כנראה נסיונו המובהק ביותר של אפלטון להציג לקוראים את סוקרטס ההיסטורי.

דיאלוגים אלו מכונים גם דיאלוגים סוקרטיים[21] או דיאלוגים אפוריים שכן אין הם מסתיימים בהסכמה. אלו הם דיאלוגים מכינים[22], מטרתם לשכנע את הקוראים בחשיבות הפילוסופיה ולהבהיר את דרך החקירה והשיחה, הם עוסקים בעיקר בשאלה "מהו X?" כאשר X הוא לרוב מושג אתונאי מקובל כגון אומץ, צדק וכדומה. ניתן גם להגדיר[23] את הגיבור והדובר של דיאלוגים אלו כסוקרטס מנקודת מבטו של אפלטון.

סוקרטס האריסטופני:

הקומדיה "עננים" מאת אריסטופנוס נכתבה בשנת 399 לפני הספירה הנוצרית וסוקרטס מופיע בה כדמות ראשית[24].

על פי כל הדעות מדובר בהגחכה[25] ובקריקטורה[26] אך לפי הסיפורים היה דמיון פיזי ניכר בין השחקן שעל הבמה ובין סוקרטס ההיסטורי, עד כדי כך שבהופעה הראשונה נעמד סוקרטס על רגליו כדי שהקהל יוכל להריע לדמיון.

סוקרטס עוסק בקומדיה זו בפילוסופיה של הטבע, נושא אותו זנח[27] סוקרטס ההיסטורי עוד בנעוריו.

סוקרטס הקסנופוני:

קסנופון היה[28] מצביא והיסטוריון אתונאי שכתב לא מעט חיבורים על סוקרטס וביניהם "אפולוגיה", "משתה", "זכרונות". על פי המקובל[29] קסנופון כתב כדי להתחרות באפלטון.

בהשוואה[30] בין ה"אפולוגיה" שכתב אפלטון לזו שכתב קסנופון נמצא בפי סוקרטס טענות זהות אך ההדגשים בהן שונים, עובדה זו מחזקת את ההנחה שהטענות באפולוגיות דומות במידה ניכרת לאלו שהשמיע סוקרטס ההיסטורי בבית הדין.

סוקרטס הקסנופוני הוא אדם האוהב להתפלסף ברחובות, כפי שהוא מופיע אצל אפלטון[31], ואצל שניהם נמצא כוח אלוהי המדבר עם סוקרטס ונקרא דיימוניון[32], אך סוקרטס הקסנופוני  הוא[33] אזרח הגון, שמרן, דוגמאטי, דעותיו קבועות, מאמין באלים, בצדק וביושר ואת רוב ויכוחיו הוא מסיים עם הכרעה ודעה.

גם בהצגת הדיימוניון נמצא הבדל[34] – אצל אפלטון הדיימוניון מודיע לסוקרטס לפני שהוא עומד לעשות טעות, הוא רק שולל, אצל קסנופון הוא גם מייעץ לסוקרטס ובאפשרותו של סוקרטס לפנות אל הדיימוניון בשאלות ולקבל תשובות.

קסנופון בעיקר[35] ניסה לכתוב הגנה על סוקרטס מפני האשמות המשפט ודבר זה קבע את דמותו של סוקרטס הקסנופוני יותר מכל.

ישנם חוקרים[36] הרואים בסוקרטס הקסנופוני את הסוקרטס המדויק מכולם אך ניתן להקשות עליהם ולתהות[37] – מה משך את אלקיביאדס ואת אפלטון בסוקרטס הזה? ומדוע הוצא סוקרטס שכזה להורג?

עוד עדויות על סוקרטס:

לפי המסורת רבים מתלמידיו של סוקרטס כתבו דיאלוגים סוקרטיים אך רק מעטים מהם השתמרו ורובם נותרו לנו כפרגמנטים בלבד[38].

ניתן להוסיף גם את סוקרטס האריסטוטלי, אומנם דבריו של אריסטו על סוקרטס השתמרו בשלמותם (כפי הנראה) אך יש לזכור[39] כי אריסטו נולד 15 שנה לאחר מות סוקרטס וידיעותיו נבעו מהמסורת בבית מדרשו של אפלטון.

סוקרטס האריסטוטלי וסוקרטס האפלטוני אינם שונים כל כך[40], עם זאת אריסטו בהחלט[41] מנסה להדגיש את ההבדלים בין סוקרטס ההיסטורי על פי המסורות שהועברו אליו ישירות מאנשים שכן הכירו את סוקרטס לבין סוקרטס האפלטוני והוא הראשון לטעון כי תורת האידאות שייכת לאפלטון ולא לסוקרטס.

בנוסף לכך אומר אריסטו[42] כי סוקרטס לא עסק בחקר הטבע אלא במוסר וניסה להבהיר את המושגים הכלליים, זוהי למעשה דמותו של סוקרטס האפלטוני בדיאלוגים המוקדמים.

לאחר שסקרנו את הסוקרטסים השונים נשאלת השאלה – באיזה מהם נעסוק?

הדיעה המקובלת ביותר טוענת כי יש לקבל את סוקרטס האפלטוני, ובעיקר את סוקרטס של הדיאלוגים המוקדמים,  כסוקרטס ה"אמיתי", עם הסתייגויות קלות, וזאת משום[43] שסוקרטס זה הינו הסוקרטס השלם ביותר כדמות וכן כי לא הגיוני[44] שאת כולו הגה אפלטון מראשו-שלו, מה גם שלפחות בהתחלה הוא כתב לדור שזכר והכיר את סוקרטס ההיסטורי.

יש לזכור גם כי זהו הסוקרטס שנכנס לתרבות ולפילוסופיה, הוא הסוקרטס שבו עוסק כל העולם המערבי ולכן ישנה חשיבות פחותה לשאלה עד כמה הוא נאמן לסוקרטס ההיסטורי, לעומת העובדה כי זוהי דמותו הנתפסת ביותר של סוקרטס.

לו היה מת אפלטון יום לאחר סוקרטס – איזו דמות היינו זוכרים?[45] רק את סוקרטס של "העננים", הגרוע בסופיסטים, אין ספק שדמות זו לא היתה הופכת לדמות יסודית בתרבות המערבית ושמו של סוקרטס היה נשכח במהרה וידוע רק ל"יודעי דבר", עובדה זו מבהירה ללא ספק כי הסוקרטס שנמצא במחשבותינו הוא הסוקרטס האפלטוני!

מכל האמור לעיל קל להסיק[46] מדוע כתבי אפלטון מהווים את עיקר המידע על סוקרטס ושאר הכתבים נתפסים בעיקר כהשלמות לכתבי אפלטון.

כאמור יש לסייג סוקרטס זה שכן מקובל[47] על רוב החוקרים כי חלק מהדיאלוגים מביעים את תורתו של אפלטון ולא את זו של סוקרטס, ישנם פרשנויות רבות לשאלה מדוע מכניס אפלטון את כל תורתו לתוך פיו של סוקרטס, יש החושבים כי כך הוא מקנה לתורתו כבוד.

דעה אחרת[48] ניתן למצוא בדימויו של סוקרטס האפלטוני את השיחה כשיח שנותן פירות באדם המשוחח עם הפילוסוף ואת הפילוסוף כמיילד הרעיונות באנשים שמסביבו, מתוך איגרותיו של אפלטון אנו לומדים כי הוא מעולם לא פסק מלראות את תורתו כזרעים שנטע בו סוקרטס וכצאצאים של השיח הסוקרטי, דבריו שלו נראו לו כ"בנים של ממש לאביהם שהוליד אותם כדין[49]", ומכאן נסיק כי כתיבת תורתו שלו כדברי סוקרטס היא קיומה המלא והפנמתה האמיתית של תורת סוקרטס, כל דבריו הם רק תולדות השיח הסוקרטי ולכן ראוי שייוחסו לסוקרטס.

סיבה נוספת המקשה עלינו לקבל את סוקרטס האפלטוני כסוקרטס ה"אמיתי" הינה ההתפתחות המוצגת במהלך הדיאלוגים, לא ברור[50] האם התפתחות הפילוסופיה מעידה על נאמנות היסטורית של אפלטון לתהליך שעבר סוקרטס ההיסטורי או שהיא מעידה על התפתחות תורתו של אפלטון על בסיס ופרשנות תורתו של סוקרטס.

אֵקָלִיפְּטוּס / רחל
נכתב ב24/3/2007 23:09

וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;

מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם –

זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מִזְדַּקֵּר נוּגוֹת

מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.

וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת

לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל...

תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִנְקֹף –

תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט:

לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,

וְנוֹהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט.

ניסן, תרפ"ט

רחל מדהימה אותי כל פעם מחדש, כסטודנטית לספרות משווה (כלומר עולם) וכאחת שעשתה רק יחידה אחת בספרות בתיכון (כן, זה אפשרי, אם לומדים במוסד דתי והיחידה השניה היא במחשבת ישראל), אני ממש לא מכירה אותה, ועכשיו עם העבודה (הארורה, יש לציין) אני לומדת לאהוב אותה בכל שיר מחדש.