כמה כיף להתלבש איך שרק רוצים
נכתב ב7/11/2004 21:15

מצטערת, אבל הקדמה קצרה ודידקטית היא מחוייבת המציאות:

אישה "צנועה וחסודה" אמורה להתלבש לפי הכללים הנ"ל -

חצאית המכסה את הברך ומעלה, לא צמודה מידי.

חולצה לא שקופה, ללא מחשוף עמוק, לא צמודה מידי ועם שרוולים שמגיעים למרפקים (הדיעות חלוקות אם זה כולל או לא).

אם היא נשואה היא צריכה לחבוש כיסוי ראש.

עד כאן כללים בסיסיים, מפה והלאה יש מליוני וריאציות לפי ה"עידה" הדתית של האישה, אישיותה והעדפותיה האישיות.

עד היום חייתי רק בחברות בהן הלבוש מאוד מאוד מוגדר, "אמרי לי איך את מתלבשת ואומר לך איזה סוג של דתיה את", היו את ה"שמחמיות" (מעניין איך קוראים להן כיום) עם החצאיות המכסות כל צורת גוף ומגיעות עד הריצפה והשרוולים כמעט עד לכפות הידיים וחוסר האסתטיקה הכללי כולל שמחת חיים בלתי נדלית ומבחילה, והיו את החרדיות-לייט עם החצאיות בדיוק עד הברך, הגרבונים השקופים ונעלי השבת בכל ימות השבוע, ועוד מליון ואחת אלף גרסאות.

בקיבוץ למדתי לחבב מכנסיים, גיליתי שיש להן יתרונות, ושלא פעם הם יותר צנועים מכמה וכמה חצאיות שראיתי על אחרים.

אבל רק בחזרתי לבר אילן גיליתי את שלל גווני הביניים שנוצרו בציבור מאז שהפסקתי להתערות בו על בסיס יומיומי, יש את חובשות הכובע ההולכות עם מכנסיים, יש את האופנה הכה נוחה של חצאיות (או סרפנים) ומתחת מכנס (כולל תתי הסעיפים - האם החצאיות מגיעות עד לברך או לא? מכילות שסעים או לא? וכן הלאה וכן הלאה), יש את כל שלל כיסויי הראש האפשריים (ממטפחות שודדי ים, דרך מטפחות של מתנחלות, ועד כובעים שכן מכניסים אליהם שיער, שרק אוספים את השיער או שכולו מפוזר).

וסוף כל סוף ההתלבשות שלי לא אומרת עליי הרבה, היא לא מחוייבת להיות הצהרה דתית, והיא חזרה בראש ובראשונה להיות הצהרה אופנתית או נוחיות גרידא, כמה נוח ללבוש את מה שאני רוצה בלי לחשוב מה יסיקו עליי האחרים.

משחרר, אחושילינג משחרר.

(ובשבת גיליתי כמה הקשר שלי למשפחה מתוסבך, עדיין, אבל שאני אוהבת אותם מאוד מאוד, וזה חשוב יותר מהכל, בסופו של יום).

מתחדשים
נכתב ב3/11/2004 10:04

אחרי עומס עצום בעבודה (לא להתלהב, בסה"כ בתי הילדים בקיבוץ) ואחרי הבהרת עניינים כללית, אני שוב פה, מוכנה ללמוד כל יום משהו חדש ולספר לכם בערב או למחרת בבוקר מה למדתי.

אתמול, למשל, למדתי שלדחות זה רע, אני לא יכולה להגיד שלא ידעתי את זה קודם, אבל המסר אתמול היה חזק במיוחד ועלה לי באיחור של 20 דקות לקורס באוניברסיטה, לא נעים...

אבל נתחיל ברקע, מה עבר עליי וכל זה:

אני לומדת לתואר שני, בספרות, פעמיים בשבוע, בחממת הדוסים אונ' בר אילן.

אני עובדת (א'-ה') משש בבוקר ועד שמונה בבוקר, פותחת לילדים שנוסעים לבית הספר את מזנון ארוחת הבוקר, הם אוכלים שם וגם מכינים סנדויצ'ים ולחמניות לצהריים, זה נחמד בכמה וכמה מובנים אבל לקום בחמש וחצי זה סיוט אמיתי, במיוחד בימים שאח"כ מתארכים ומתארכים.

ביום שישי רק ילדי היסודי נוסעים לבית הספר אז אני מתחילה לעבוד ברבע לשבע (!)

חוץ מזה אני כותבת מאמרי אינטרנט פה ושם, וגם ממלאת חורים שנוצרו בבתי הילדים של הגיל הרך, כלומר מהתינוקיה ועד הגן, במשך שבועיים עבדתי בכל בתי הילדים בכמות מטורפת של שעות אבל אני מקווה שמהשבוע העניינים יתאזנו.

ועכשיו לסיפור הדחיה - בערב לפני כל יום לימודים אני מכינה את התיק, שמה את הספרים הנכונים, מעבירה את הדפים שמלאתי ביום הלימודים הקודם לקלסר, מכינה את בקבוק המים ותרמוס הקפה וגם שמה בצד את הבגדים למחר, ככה זה כשמתחילים לעבוד בשש בבוקר ומשם נוסעים ליום לימודים.

אבל בשני בלילה היינו במופע פתיחת שנת הלימודים, ולא היה לי כח, ולאחרונה אני מספיקה לסיים ממש מהר את סידור המזנון לאחר שהילדים נוסעים אז החלטתי לעבור בבית להתקלח, להתלבש, לארגן תיק ואז לסוע.

אלא שפתאום צצו כל מיני דברים שברגיל לא קורים, ואז איך שהגעתי הביתה היה טלפון ואני הרגשתי צורך עז "רק לבדוק אימליים" ומפה לשם מצאתי את עצמי יוצאת בעשרה לתשע, במקום עד שמונה ורבע, בלי להספיק להתקלח ובהיסטריה טוטאלית (כי בלילה כשחזרנו דחינו את תדלוק האוטו לבוקר).

אז זהו, לא יותר דחיה, לפחות לא של סידור התיק .

אה, ולמדתי עוד משהו - שהמקום הזה חסר לי, והחיים שלכם חסרים לי, אז חזרתי!