מחכה לו.

סיימתי ללמוד. תמיד רציתי לטייל ביערות שליד האוניברסיטה.

אבל זה מסוכן, יש שם ערבים שאונסים בחורות.

סומכת עליו. ירוק מסביבי, אבל אני לא רואה כלום.

יושבת על העלים, פני מונחות בין ברכי, לא רואה.

הנשימות שלי כבדות, הלב שלי, מרגישה בקיומו עם כל פעימה.

יודעת שיש לו הליכה של פנתר. שלא ארגיש את קיומו עד שיתפוס אותי. ואז כבר לא אוכל לברוח.

המחשבות האלו גורמות לעור שלי בידיים להסתמר.

יד אוחזת במצחי, מכריחה אותי להתרומם.

יד שניה משתלטת על פי. יד גדולה, יד שאפשר להעלם בתוכה. אי אפשר לטעות.

מרגישה את גופו מאחורי, מצמיד אותי אליו בכוונה, שאבין, שאדע שזה הוא.

ואני, זיהיתי אותו מהלפיתה הראשונה, כל כך אוהבת להרגיש את גופו, מתענגת על כל שניה, נשארת, מזיזה את עצמי בתמימות, יודעת מה זה עושה לו.

מרחיק אותי ממנו, היד עוברת לעיניים, ואני נלקחת ללא מאמץ, כמו בובה, החוסר אונים שלי, הידיעה שאין לי מצב שאוכל להתנגד, זה כל כך עושה לי את זה. נכנעת לו.  

מושלכת לתא המטען של המכונית, ידיי כפותות מאחוריי הגב יחד עם רגליי, והסרט השחור שאני כל כך אוהבת, הסרט שמאפשר לי לברוח לעולמות רחוקים, מוצמד לעיניי.

לא מרגישה את הנסיעה. עכשיו אני רגועה. מרגישה שאני במקום הנכון, בטוחה.

לא מרגישה שעצרנו, אור מציף אותי לפתע. אני נישאת על ידיו כשק, מניח אותי על משהו שמרגיש כמו כסא. משחרר את הקשירות, רק את העיניים משאיר.

מרגישה את נשימותיו על גופי כשהוא משחרר אותי. ליבי יוצא אליו, ומפחד ממנו.

הוא מקים אותי, פותח דלת. מתיר את הסרט.

משפשפת את העיניים. מיד אני רואה אותן. מראות.

בכל האולם. אין קירות, יש מראות.

לא נוח לי, מסיטה את המבט לכיוון אחר, ושוב, מראות.

מסתובבת לכיוונו, מסתכלת עליו. אני יודעת שזה כבר המבט הזה.

המבט הכנוע, המתחנן, המבט של הסאבית.

מסתכל אלי בעיניו החודרות, מבטו קפוא.

עיניים לרצפה, שפחה!

משפילה את עיניי במהירות. שוב הגאווה הזה מבצבצת, שוב שכחתי.

נוגע בי. מלטף את הפנים תחילה, את השיער.

הסטירה לא מאחרת לבוא.

הלחי בוערת.

סטירה בצד השני.

שתיהן בוערות.

זה מתאזן איכשהו, לא כואב לי.

רק מפחיד. הדם זורם לי בגוף כמו במירוף מטורף.

ממשש אותי. "סחורה טובה יש לי כאן, אני רואה" הוא מפטיר בקולו הקר, החותך.

מילותיו מחממות אותי.

חולצתי נותרת קרועה בידיו. החצאית מורדת בכוח. אני ללא בגדים תחתונים, כמצוותו.

ערומה.

נשימות כבדות כל כך, ואני כבר רועדת. הידיים נשלחות אוטומטית להגן על מבושיי. על המקומות שאני לא אוהבת.

"ידיים לצידי הגוף, כלבה". הוא מצווה, בשקט חותך. מתקרב אלי. שולח ידיו בשנית, הפעם למטה. רוצה לבדוק מה מצב הנוזלים שלי, ואני כבר מרגישה איך אני נוטפת, גם ללא מגע ידיו. אצבעו חודרת אלי, נושכת את השפתיים, אנחה לא רצונית יוצאת מפי. הוא תופס את שערותיי. מושך אותם בחוזקה. הוא יודע שזה עושה לי את זה, הכאב הזה. "את לא פותחת את הפה בלי אישור שלי, כבר שכחת?" "סליחה מאסטר לא התכ..." סטירה, ועוד אחת, ועוד אחת.

"תלמדי לציית" אני שומעת את המשפט תוך כדי שמטח הסטירות ניתח עלי. לא בוכה. אני אף פעם לא בוכה.

"תסתובבי". אני מסתובבת, גבי אליו, ראשי עדיין מושפל. יש כל כך הרבה אור, ומרחב, ואני כל כך חשופה, כל כולי חשופה לפניו, ניבטת מכל המראות. לא מסוגלת להביט.

"תרימי את המבט" הקול שלו לא משאיר לי מקום לספקות, אבל הצוואר, זה שתפקידו להרים את הראש, לא מציית לי.

"אני לא אחזור על עצמי פעמיים, שפחה" קול שקט, שמרעיד בתוכי כל כך הרבה סיפים.

מרימה את המבט. כל כולי ניבטת אלי מכל מקום בחדר. משפילה מיד את מבטי. לא מסוגלת.

לא יכולה לראות את עצמי, ולחשוב שגם הוא רואה אותי, את כולי.

טו בי קונטיניוד.

---

עוררתם בי משהו רדום, עשיתם לי חשק, אתם עם כל הדיבורים שלכם...

 

ועכשיו, לאחר שקראתם בעיון את הכתבה, אני שואלת אתכם: באיזה מין עולם אנחנו חיים???

עולם הפוך. אונס כעונש ועל אונס אין עונש.

ואח"כ אני מתפלאת למה לקוח שמתקשר לזעום על העמלות שלוקחים לו משווה את זה לסיטואציה שבה הוא אונס אותי.

ואני שואלת אתכם.