let it snow let it snow let it snow

היה לי בראש פוסט מנומק ומהודק על פורומים, מיילינג ליסטס וכל מה שביניהם, ועל התיאוריה לפיה הקבוצה היא האויב הגדול ביותר של עצמה (על רקע מיילים הזויים שאני מקבלת בימים אלה מאיזה מיילינג ליסט שנרשמתי אליו, ומזכירים לי קרבות בוץ נשכחים באיזה פורום שפעם שרצתי בו רבות). אבל זה לא מעניין. זה אפילו מייגע. הפוסט הזה יידחה עד להודעה חדשה או יבוטל כליל מפאת שעמום יתר. כי...  

יורד שלג! בפעם הראשונה בחורף הזה, והרבה אחרי שציפינו לו. אחרי שכל החנויות החלו במבצעי ייאוש של מכירת ציוד שלג במקביל להפצעתם של הביקיני על המדפים.

יורד שלג. זו אולי זוטה מוחלטת, אבל אנחנו נבלעים בה בהנאה. יורד שלג, והוא מנקה את האויר, מפוגג את כל המריבות עם הילדים, את ה"משעמם לי!" הנצחי, עושה את כל הסביבה לבנה וחגיגית (עד שיהפוך בעוד כמה שעות לסלאש חום-בוץ מגעיל).

עם צ'אי חם ועוגת שמרים  (אכן מדהימה כמו שהנחתום הספציפי ההוא נוהג להעיד לעתים קרובות) זה הבילוי הקלאסי לסוף סוף השבוע.  

כל ילדי החצר פרצו החוצה בצהלות ואפשר היה לומר שעקבותיהם נעלמו מאז, אלא שבשלג מאד קל לעקוב אחריהם. גם המבוגרים שמסביב מבצעים רגרסיה מרשימה לגיל 8 ועוסקים בקרבות כדורים והנאה רבתי.    

 

שלג זה כייף. כמו שאומר הבעל - בשלג יש משהו מפייס. מרגיע. אולי זה הלבן הזה שרץ כל הזמן מול העיניים.

עד יום שני בבוקר, ואז הוא יהפוך לסיוט חלקלק ואפור.

 

עדכון שני בבוקר- עוד לא הפשיר ורוב הסביבה שלנו עדיין לבנה, חגיגית ונקיה. הגן נפתח שעה מאוחר מהרגיל, בית הספר סגור (לרגל איזה יום עיון תמוה של המורים) וכך זכינו בעוד חצי שעה של כרבול ובוקר איטי, נעים, בלי מתחים ובלי ריצה מטורפת. מי אמר שאין יתרונות בלהיות עקרת בית?

הילדים גררו את מזחלת השלג של השכנים (פתק לעצמי - לעבור היום בטרגט ולרכוש מזחלת משפחתית) למדרון הסמוך והצטרפו לכל ילדי השכונה בהחלקות אינסופיות. המיניאטורה, שבטוחה שהיא בת 6 לפחות, החליקה כמה וכמה וכמה פעמים במדרון, לחדוות הקהל.

אני אוהבת שלג.

(סביר להניח שעד אפריל אקלל אותו לא מעט, אבל בינתיים הוא מכניס איזו שלווה מופלאה לחיים שלנו).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/1/2007 22:57, בקטגוריות רק באמריקה
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-24/1/2007 16:39

סיפורי ניו יורק
אני מתה על ניו יורק. העיר הזו עושה משהו טוב ללחץ הדם, רמת הטריגליצרידים בדם ורמת הסרוטונין במוח שלי או כל דבר אחר שהופך אותי מבריה פלגמטית ונטולת אנרגיות לספורטאית חובבת הליכות למרחקים ארוכים ברוח הקרה.
אבל הפעם לא היה כייף. כלומר כן. כשדוחקים אותי אל הקיר אומר שהיה נחמד. מאד נחמד אפילו. אבל מרכיב הכייף נעדר מהביקור באופן משמעותי.
נסיון לנתח את תחושת ה"המממ..." שאפפה את הסופ"ש הארוך שבילינו בעיר מעלה כמה אפשרויות:
1. ניו יורק עם ילדים זה פחות כייף
2. ניו יורק עם חברים זה פחות כייף
3. ניו יורק בחורף זה פחות כייף
אולי בעצם זה שילוב של שלושתם.
איך שלא מסתכלים על שתי הסיבות הראשונות - אני יוצאת סוציומטית, קונטרול פריק דעתנית. בין אם מדובר בהתנגשות רצונות עם הילדים הפרטיים ובין אם ההתנגשות היא דווקא עם ההעדפות של החברים, למה אני לא יכולה להנות כשהתוכניות משתנות (ולא כמו שאני רציתי?).
 
ככה.
כי הניו יורק שאני אוהבת ומכירה משתערת מעבר לטיימס סקוור. כי בניו יורק "שלי" לא אוכלים ברשתות שהן רק חצי דרגה מעל מקדונלד'ס (ולא, למען השם, בטיימס סקוור).
 

---

הפעם הראשונה שבה הגעתי לניו יורק כמבוגרת היתה בשנת 1992. ג'וליאני עוד לא היה ראש עיר, ובחוצות הרחובות התגוללו שפע הומלסים ועוד יותר מהם נחילים של זונות וסוחרי סמים. היו מקומות שאליהם לא היה כדאי להתקרב - בשעות היום, כל שכן בלילה.
ובכל זאת - התאהבתי. יש חיוניות בעיר הזו שאין בשום מקום אחר. חרשנו את הרחובות, עלינו וירדנו בשדירות. היה קשה להפרד.
בפעם השניה כבר גרנו שם. לתקופה קצרה ומופלאה. באפר איסט סייד, בדירה מוזנחת במיקום מעולה ובגודל של קופסת גפרורים, בשכונה שהפכה מהר מאד ל"שלנו".
בפעמים שאחר כך ההתאהבות רק הלכה והעמיקה. ניו יורק היא המקום היחיד בעולם שגורם לי לרצות ללכת ברגל, וכמה שיותר (תספרו את זה למכשיר ההליכה, שלא ראה את זיו פני מזה חודש ומעלה). ההליכה מביאה לשכונות אחרות, למקומות מוכרים פחות, שהופכים למוכרים יותר בכל ביקור. תמיד מתגלה משהו חדש. חנות, מוזיאון, גלריה, מסעדה, חור קטן להופעות או בר הספורט שהבעל מעלה בזכרונו בכל פעם שהוא רוצה בירה טובה.
 
אחרי 16 שנות טיולים ביחד ואי אלו יבשות, הבעל ואני מיומנים בטיול בצוותא. מכירים כבר את הבעות הפנים המשתמעות זה של זה, את הקריזות המקומיות, את הטנטרומים המתקרבים, את החשקים והרצונות והעדפות הטיול שלנו. בגלל זה מעולם לא מצאנו את עצמנו חורשים את טיימס סקוור,אלא מקומות אחרים, מעניינים יותר. עד הפעם הזו.
וכשאנחנו עם מגבלות חיצוניות או פנימיות (חברים או ילדים, בהתאמה) אי אפשר לשנות מסלול בהנף עפעף. גם לא אם התחזית פספסה ובמקום יום של ממטרים רצופים - שמחייב אותנו לחפש מקומות סגורים - אנחנו מקבלים ערפל, ותו לא, ויודעים שהשוק ביוניון סקוור פתוח, אבל רחוק - כל כך רחוק - מאיתנו.
 

---

אז לא היה יוניון סקוור, ובמקום זה היה טיימס סקוור במינון גבוה. מדי. זה בצד החובה.
בצד הזכות נרשמת העובדה שגם עם ילדים אפשר לראות מוזיאונים, ואפילו להנות (עד שבאה עליהם הג'ננה).  ולא פחות מזה - העובדה שהצלחנו למצוא חניה (!) ברחוב (!!) בחינם (!!!). נדמה לי שזה נס לא פחות מיציאת מצרים.
 
ובמדור התרבות להיום -
ב-MOMA יש הפעלות מיוחדות למשפחות (שפספסנו) וחוברת הפעלה מצוינת (שחרשנו) שגורמת לילדים לחשוב עוד קצת על היצירות שלפניהם. איכשהוא, דווקא ליצירות המודרניות קל לפרטיים שלנו להתחבר - היכולת למצוא בציור דברים שונים, להרגיש תחושות שונות, העובדה שאין קווים נורמטיביים שמחייבים התייחסות, בשונה - נניח - מפורטרטים תקופתיים או תמונות דתיות (נכון, אפשר להתווכח על זה, אבל אשאיר את זה למבינים ממני בתחום), משחררת את הדמיון והמחשבות שלהם. ומתוך זה יכולות לעלות תובנות משעשעות, מעניינות, אפילו מרגשות לפעמים.
אבל מה שחשוב באמת הוא שמאחורי כל האינטלקט מסתתרת העובדה שבמוזיאון יש את הציורים של אוליביה!
טוב, לא בדיוק אוליביה. יותר בכיוון של ג'קסון פולוק. אבל למה לדקדק בקטנות. שפריץ של צבע הוא שפריץ של צבע בין אם הוא נמכר בכמה מליוני דולרים ובין אם חזרזירה בת שלוש משפריצה אותו על קיר הבית, לחרדתה של אמה.
הפנים הזורחות של הבלונדיני, כשגילה את מחמל נפשו על הקיר, היו שוות את כל הטיימס סקוור שבעולם.
 

לא אוליביה, ולא הבלונדיני. אבל גם זה אחד שנהנה במוזיאון.
 

במוזיאון לעיצוב קופר-יואיט (פנינה קטנה וחמדמדה) מתאחסנת בימים אלה הטריאנלה הלאומית לעיצוב (השלישית, נדמה לי). התערוכה נעה בין העיצוב של פיקסאר, נייק וגוגל (בצד הענקים) ועד לקבוצות מעצבים או מעצבים בודדים שעוסקים בפיתוח תויות קריאות יותר לבקבוקי תרופות או ביצירת משחקי מציאות מדומה לטובת הפחתת כאבם של חולים. הכי קרוב לכאן - הבלוג של קבוצת המעצבים SpeakUp, העוסק - בין היתר - בקשר שבין עיצוב גרפי ועיצוב המוצר לבין סוציולוגיה. כמו שסיכם אחד המצוטטים בבלוג שלהם - "בננה. זה עיצוב מוצר גאוני!".
זו תערוכה נפלאה, ההתייחסות הסוציולוגית לעיצוב מרתקת, והתחושה המתקבלת בסופו של שיטוט בה ברורה מאד - "סאאאאאמק. יש אנשים מה-זה-מוכשרים בעולם. לא פייר!".
ווהילדים? - הם נהנו להפליא. תנו להם רובוטים (גם אם הם מיועדים לאיסוף מידע על זיהום סביבתי), מציאות מדומה והדמיה וירטואלית (גם אם היא לצרכים צבאיים של ניתוח לשוני) וקצת משפחת סופר על, והם מבסוטים לאללה. 

המשכה של התרבות היא הקולינריה, ומאחר והקופר יואיט נמצא בשכונה "שלנו" והשיטוטים ברחובות הקפיצו אותנו לעבר הנוסטלגי, פנינו להמבורגריה הטובה ביותר באפר-איסט-סייד: ג'קסון הול, יתברך שמה. סבב המבורגרים+טבעות בצל+כולסטרול מופתיים, החליק את סוף החופשה הרבה יותר טוב בגרון. יש חיים גם מחוץ לטיימס סקוור, תודה לאל.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 17/1/2007 04:19, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מרי ג'יין ב-25/8/2007 16:03

"אל ניניו ובניו, שלום..."

סופית ובאופן מוחלט העולם התחרפן.

המועד - 6 בינואר 2007.

המקום - מזרח ארצות הברית, איזור שאמור להיות קר לכל הדעות.

המצב - 22 מעלות. צלזיוס. לא פרנהייט. צלזיוס.

 

כשבאנו, סיפרו לנו שבחורף קר. הסבירו שצריך להצטייד לשלג - לא לשכוח שמיכה ופנס במכונית, מכשירים לגירוד קרח ואת חפירה לשביל. וגם מגפיים חמים לילדים, מעילים מפוך וחליפות שלג. שיהיה. שלא ימותו לנו מקור הקטנים האלה.

השביעו אותנו להרשם לשירות ההודעות האימיילי של בית הספר, לקראת ימים מושלגים וסגירת בתי הספר - שנדע ונתבצר בהתאמה.

הבטיחו שב-Thanksgiving, מ-ק-ס-י-מ-ו-ם בחג המולד, יהיה לבן. מה זה לבן? יהיה קר וסוער.

אז הבטיחו. הייתי אומרת שאת ההבטחות האלה אפשר לכתוב על הקרח, אבל אפילו קרח אין פה - אם לא מחפשים היטב בפריזר.

 

בינתיים, שלג אולי יורד בערד ובירושלים, אבל בטח לא פה.

הבוקר נוערו החולצות הדקיקות מהאחסנה-היבשה בארון, נשות DC המטופחות פרצו מיד בתצוגת תכלית של קיץ, הכוללת כפכפים וגופיות דקיקות (ופדיקור, כמובן שפדיקור). הקופים בגן החיות המקומי לא ידעו את נפשם כשהוציאו אותם החוצה, ובעיקר ניסו לחמוק חזרה ובשקט ממאות האנשים שצבאו על הכלוב שלהם, לתוך הסוטול שבמאורות הפנימיות שלהם. הם לא רגילים לצאת החוצה בינואר, זה לא מצוין בחוזה שלהם.

אתרי הסקי, לעומת זאת, צחצחו את עצמם לקראת סוף השבוע הבא - שהוא סוג של חג אמריקאי - ונתקעו בלי שלג. כלום. נאדה. אפילו מכונות השלג המלאכותי כשלו, החום ממיס גם אותו.

 

עקרונית זה נחמד, אפילו די נעים, אם מנכים מהחשבון את הפרצופים הכועסים של הילדים בכל פעם שאני מודיעה להם שאין שלג. הבעל, שצועד למֶטרו בכל בוקר, מברך על מזג האויר המופרך-יחסית-לעונה. אבל מה לעזאזל קורה כאן?

 

אל גור מסתובב ומנג'ס כבר חודשים עם סרט שהוא הכין (אחרי שגמר להמציא את האינטרנט) וצועק שאנחנו משמידים את העולם, מחממים אותו עד רתיחה, ועוד מעט כולנו נסתובב כאן כאילו היינו הודים על גחלים ונחשב את נפשנו למות. ואז גם נמות באמת.

עד לא מזמן דיברו על האפשרות שלבני הנינים שלנו כבר לא ממש יהיה מה לחפש על הכוכב הזה, ובהעדר אלטרנטיבות המין האנושי יצטרף בחדווה לדינוזאורים ולשאר נכחדים. עכשיו נראה כבר שגם הנכדים שלנו לא יוכלו להוציא אותנו אל הקרח - כי פשוט לא יהיה כזה, וניו יורק תהיה עמוק מתחת לגלים.

 

 

במבט ראשון זה נראה מפחיד. אבל כשפורטים את הסיבות ואת המסובבים לפרוטות, חוזרים לממשלות, לאמנות ולשאר דברים ברומו של עולם, שמולם אנחנו - נוסעי המיניואן מזהמי האויר ומשתמשי החיתולים החד פעמיים בששון - נראים כמו נמלים קטנות ונטולות חשיבות. אז נחליף נורות לנורות חסכוניות ונוריד את טמפרטורת החימום בשתי מעלות. אהא. הכבשים המגהקות והפרות המפליצות עושות יותר נזק מאיתנו, לא? אפשר להניד ראש בצער, ולהמשיך לחיות בעולם שמחסל את עצמו לדעת. זה נוח יותר, וממילא לנינים שלנו לא יהיה שמץ של כבוד כלפינו. אז שלפחות יהיה להם חם, לנבלות הקטנות.

 

פרות פלצניות, ממשלות בזבזניות או סתם שינויים על פני השמש - השורה התחתונה היא שחורף אמיתי אין כאן. השמועה אומרת שכשאין חורף אמיתי אל-ניניו בפתח ומחכה לנו קיץ גשום. נראה. אולי אז יהיה טעם להוציא את חליפות השלג מהארון. בינתיים צריך להוציא את הביקיני. וכשזה נוגע אלי, בין חליפת שלג לבין ביקיני - ההעדפה שלי חד משמעית. תסדרו את העניין הזה עם השלג, ועכשיו!

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 7/1/2007 07:34, בקטגוריות רק באמריקה
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-11/1/2007 01:27

18,471