סטארבקס והעזים (זוטות מעצבנות)

אולי כי אני מוחתמת באתוס ה"חבל על כל טיפה" הישראלי, למרות שהנחלים ומקורות המים פה עולים על גדותיהם, וכשאין לפחות 5 הצפות בשנה הם מודאגים משנת בצורת.

אולי כי סטראבקס מגישים קפה מחורבן למדי, באוירה שהיא הכל מלבד בית קפה נעים לישיבה. ועוד מעזים לקחת כסף על חיבור לאינטרנט.

אולי כי הם אחד התאגידים האחרונים שמייקל מור טרם פירק לגורמים. 

ואולי כי יותר קל להתעצבן מהחדשות האלה מאשר לחשוב מה קרה ל-5 הדולרים האחרונים בחשבונות החסכון והפנסיה שלנו, ואיך לעזאזל מקוששים מספיק כסף כדי לקנות איזו עז מחמד (כי זו הסחורה העתידית הכי חמה ובטוחה בשווקים של היום), ומתי עוברים לגור במערה הקרובה למקום מגורינו, ועושים שינוי קריירה לטובת סחר חליפין. 

אבל החדשות האלה על סטארבקס הביאו לי את הסעיף.

תחשבו על זה - בשביל למנוע הצטברות חיידקים (ד"ר, זה בכלל רלוונטי?) בברזים הם פשוט נותנים למים לזרום עד  אין קץ. וכך, כל 83 דקות סטארבקס ממלאים בריכה אולימפית במים שמטפטפים כך סתם מהברזים שלהם. בריכה אולימפית כל שעה וחצי.

התגובה של סטארבקס? כן. אנחנו עושים את זה, אבל ממליצים לעובדים שלנו לטפטף כמה שפחות. שוין.     

 

 

אם היו שואלים את זה בבגרות במתמטיקה זה היה נשמע בערך ככה:

"טד נכנס לבית קפה של חברה המתהדרת במדיניות ירוקה למהדרין, ומבקש גראנדה דאבל פרפוצ'ינו.

ג'יין נכנסת אחיו, קונה מאפין וטול צ'אי לאטה די קאף דאבל שוט.

בכמה אינצ'ים מתמלאת הבריכה האולימפית של מייקל פלפס בזמן שבו הבריסטה שמרוויח שכר מינימום נותן לברז לטפטף לידו?"

בעצם, זו גם שאלה בהבנת הנקרא ובסוציולוגיה אמריקאית. כי יש משאבים, המון משאבים, אז למה לא לבזבז?

 

איף. נכון שסביר להניח שהמים שזורמים בברזי סטארבקס לא היו מגיעים דווקא אל הסובלים מבצורת בנמיביה (כן, זה הטיעון שהעלו חושפי הפרשה), ושעלויות השינוע שלהם - במקרה והיו חושבים על מימוש הרעיון - היו מטורפות ומזיקות לסביבה יותר מהדריפ-דריפ המקומי, אבל נורא נוח ונעים להתעצבן דווקא על סטארבקס.  

המצב הכלכלי חרא, מעט הכסף שיש לנו עולה בעשן, העתיד לא ברור, ובאופן כללי לא כייף. אז טוב שיש על מי לכעוס ולרטון. במיוחד אם הם מפיקים קפה, שלא ברור אם הוא יותר יקר או יותר גרוע, ועל הדרך גם מטפטפים עלינו.

 

אני לוקחת את העז, הלפ טופ והדיאט קולה שלי (הי, נובדי'ז פרפקט, ובכל זאת צריך משהו שיבחין ביני לבין "באופן"), ועוברת למערה עד שיהיה פה קצת יותר רגוע. אפילו צ'אי כבר אי אפשר לשתות פה בשקט.    

 

 

---

* אה, יהיה גם פוסט ראש-השנה, טיולים, הרים, דובים וכאלה. אם רק הבעל יוריד את התמונות מהמצלמה. פעם.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 7/10/2008 17:03, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, רק באמריקה
60 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של Kilgore Trout ב-27/10/2008 16:23

Woman is the nigger of the world

הריאליטי הכי טוב בעיר מתחולל בימים אלה על מסך הטלויזיה שלנו. אחרי תהליך ניפוי ארוך ומייגע הגיעו 4 מועמדים לגמר, ומהם יבחרו שניים שינענו קלות את הכורסא ואז יניחו עליה את עכוזם הנשיאותי בחדר הסגלגל. בינתיים, בטקסים שנראו כאילו הופקו במשרדי ההפקות של קים איל סונג במחשכי צפון קוריאה, ממליכים על עצמם נציגי המפלגות השונות מלך. ומלכה. עם אבטיח קר וקפה, צפיה בועידות הדמוקרטים והרפובליקנים היא בהחלט שעשוע חביב, אם כי לפעמים מזכיר קצת את ביתן 28 הותיק.  
אחרי שהאמריקאים, או יותר נכון - העיתונות האמריקאית - החליטה באופן מודע וקולני שלא מדברים על צבע העור של אובאמה (ובינינו - הוא שחור בדיוק כמו שהוא לבן. כלומר חצי-חצי. ולשאלתכם - לא, משחור ולבן לא יוצאת זברה, יוצא משיח), ומחאה כפיים מנומסות להילארי קלינטון, שענתה בחמיצות פנים מתחייבת, הרים במפתיע ג'ון מקיין להנחתה את שרה פיילין.

הדבר המשעשע ביותר הוא חילופי הצדדים - לו הייתם חושבים על האשה השניה שמועמדת לסגנות נשיא ארה"ב, איזו דמות היתה עולה בדעתכם? קרייריסטית. אשת ברזל. פוליטיקאית מיומנת. ילדים? אולי, לא בטוח. דמוקרטית, מן הסתם (כמו הקודמת, ג'רלדין פררו). בטח לא מישהי שבאה ממפלגת ה"old boys" האולטימטיבית.
נא באוזן. קבלו את שרה פיילין ,hocky-mom בדימוס, במחיאות כפיים סוערות.

הנתונים היבשים:
1. היא בת 44
2. לה ולבעלה יש 5 ילדים (הגדול בן 19, יוצא בעוד שבוע לעיראק, הקטן בן 5 חודשים, סובל מתסמונת דאון)
3. היא מושלת אלסקה (כן, המקום הזה מ"חשיפה לצפון")
4. עוד חמש דקות בערך היא תהפוך לסבתא מבתה בת ה-17
5. הקריירה הפוליטית שלה התחילה בוועד ההורים הבית ספרי
6. היא לא מאמינה באבולוציה, וחושבת שהפלות הן רצח שיטתי.  
 
בואו נשאיר לרגע בצד את הטרלללה האוונג'ליסטית שפיילין רוצה להביא איתה לבית הלבן, שבגינה לא הייתי מצביעה עבורה גם לו יכולתי.  נשאיר רגע בצד גם את חוסר הנסיון הבינלאומי שלה (מעולם היא לא יצאה מגבולות ארה"ב, מה שלא מפריע לאמריקאים לחשוב שהיא מומחית ליחסי חוץ כי "אלסקה נמצאת ליד רוסיה". אכן). אם אפשר, וזה קשה, נשאיר בצד גם את העובדה שבתה בת ה-17 עשתה מעשה ג'יימי לין ספירס, והצליחה להכנס להריון מהחבר השמיניסט שלה. וכן, היא לא מפילה, וכן, היא תתחתן איתו, פעם. וכן, המשפחה מחבקת ומחזקת ושומרת על הפרטיות שלה, וכו' וכו'. לזה עוד נחזור.  
 
בואו נסתכל רגע על מה קורה לפרשנים ולאנשי התקשורת מרגע שמקדמת הבמה ירדה הילארי, ובאה שרה.
"איך היא יכולה להיות סגנית נשיא עם 5 ילדים?"
"איך היא יכולה להיות סגנית נשיא כשיש לה תינוק בן 5 חודשים?"
"היא מזניחה את הילדים!"  
 
ולחלופין -
"נסיון של אמא הוא סוג הנסיון הכי חשוב"
"אסור לבקר אותה כי כל התקפה עליה היא סקסיסטית".  
 
את שלושת הראשונים שמעתי אתמול ברדיו מפרשנים ליברליים. שמאלנים. כאלה ששבוע קודם הריעו ממושכות לאובאמה כשפרש בפניהם את חזון השוויון שלו - שכר שווה לנשים, הזדמנויות שוות לנשים. הכל נכון, כל עוד אלה הנשים מהמפלגה הנכונה.
את המשפט האחרון אמרו אתמול אנשי הקמפיין של מקיין. אחרי שבמשך חודשים הם השתמשו בדיוק בטקטיקה סקסיסטית עד חנק כדי לתקוף את הילארי קלינטון ("מה היא רצה לבכות, החלשלושה הזו? התנהגות כזו לא יכולה להיות התנהגות של מנהיגה").
אסור לומר ששרה פיילין אוחזת בדעות חשוכות, שיצעידו את הנשים שנים לאחור, כי זה סקסיסטי. אסור לומר שהעדר הנסיון שלה ביחסי חוץ עלול להיות מסוכן. כי לגבר לא היו אומרים זאת. אסור לשאול אותה על שחיתויות אפשרויות, רומנים שפתאום מועלים מהאוב, הדחות לא ברורות בצמרת הממשל באלסקה, כי זה סקסיסטי. שומו שמיים, הם אפילו גררו מהבוידם את גלוריה סטיינם כדי לתמוך בטענה שלהם שקשה יותר להתגבר על התקפות מגדריות מאשר על התקפות גזעניות. סטיינם עסוקה ברגעים אלה בצחוק מתגלגל מעורב בקריזה.  
 
ובבת אחת, בהינף כרומוזום, הדיון עובר משאלות של תוכן, מהות ואג'נדה פוליטית, לדיון לגופה של אשה. מפלגה אחת, שלא מסוגלת להעמיד בראשה אשה, אבל נחשבת ליברלית וחובבת שוויון, שתוקפת אשה על רקע כל הנקודות הלא נכונות, ומפלגה אחרת שמסוגלת - במפתיע - לעשות את הצעד שבהצבת אשה בראשה, אבל לא יודעת להתמודד איתו.
שהרי בטיעון לפיו הביקורת על פיילין היא סקסיסטית - שאותו השמיעו אתמול כל ה-good old boys מה-grand old party - הם מחבקים אותה בחיבוק דב פוקק עצמות, ומשמיטים את הקרקע מתחת ללגיטימיות שלה כמועמדת. מההתקפה המגוננת שלהם אפשר ללמוד שנשים הן חלשות. כן, גם פוליטיקאיות. שנשים לא מסוגלות להתמודד עם שאלות קשות, מטרידות, שנוגעות בעצבים חשופים כמו הפלות. ששש... הבת שלה בהריון, והיא בדיוק ילדה ילד פגוע. בואו לא נטריד אותה בסוגיות כאלה. לראש הקטן שלה יש מספיק עם מה להתמודד. אנחנו כבר נסדר עבורה את העניינים, ונלטף אותה קמעא תוך כדי.  
 
ופיילין, שנאמה אתמול נאום תוקפני, לא אמרה דבר בעניין. לא דפקה על השולחן בנעלי העקב שלה והכריזה - "עד כאן". אני מועמדת, מועמדת לגיטימית. בואו ותשאלו אותי על דעותי. על האג'נדה שאני רוצה לקדם ומאמינה בה. יאללה, תתקפו אותי. בדיוק כמו שהייתם תוקפים גבר. אני הרי פיטבול עם ליפסטיק, בואו נראה אתכם נגדי!". היא בחרה לשתוק.
קלינטון והתומכים שלה גם הם זועקים מרה "סקסיזם!" (ומן הסתם נהנים להכניס כמה קטנות מתחת לחגורה של אובאמה), ולא אומרים לפיילין - גיברת, תתמודדי!   
 
מסתבר שבארצות הברית של היום, אשה עדיין לא יכולה להיות מנהיגה.
אשה היא עדיין יצור פגיע, רגיש, שברירי, שנשען על גבו של גבר עם נסיון.
אשה - במיוחד אם היא נאה - היא קישוט, שיכול לסייע בהשגת מראה חינני בבית הלבן, ולכן יש לשמור עליו בכפפות של משי.
אשה היא לא מועמד שעולה לזירה, עומד מאחורי דעותיו, נחבט, נופל, קם, עושה מעשה, נופל שוב, מנער את הבגדים, ויוצא לקרב על עמדותיו.
אשה צריכה הגנה. אולי גם העדפה מתקנת, כי הרי היא נבחרה על ידי מקיין על בסיס פרופיל דמוגרפי של העדפות מצביעים, ולא - כמו שמסכימים גם רפובליקנים - כי היא היתה המועמדת הטובה ביותר לתפקיד.  
 
וזה מקומם. כי במקום שבו לא מדברים על צבע עורו של המועמד המוביל לנשיאות, עדיין דשים בשאלה האם אמא ל-5 ילדים יכולה להיות סגנית נשיא.
כי במדינה שבה חלק גדול מהנשים המשכילות והעובדות, עוזבות את מקום העבודה שלהן מיד עם לידת הילד הראשון ולא חוזרות אליה עד לאחר שהילדים (ברבים) הולכים לבית הספר, אשה לא מסוגלת לפתח קריירה פוליטית בלי צקצוק על כך שהיא מזניחה את ילדיה הקטנים.
כי המחשבה שאשה, כל אשה, "קונה" אוטומטית את קולותיהן של הנשים היא לא רק מעצבנת, היא אוילית.
וכי המנהיגות, הנשים, לא מנפנפות את היבבות המגדריות הצידה ופונות לעניינים האמיתיים שעומדים על הפרק. כמו התאמה, נסיון, ידע (באמת, מה עושה סגן הנשיא?) או עמדות. וכן, אחד הדברים החשובים שאולי כדאי לבדוק לגופו הוא עמדותיה המפחידות בסוגיית זכותן של נשים על גופן.
אבל למה להתעסק בשאלת הבשלות והתאמה שלה לתפקיד, אם אפשר לזעוק "סקסיזם" ולהעמיד אותה על מזבח רק בגלל היותה אשה?  
 
השחורים התקדמו לא מעט בחמישים השנה האחרונות.
הנשים עדיין מפגרות הרבה מאחור.   

---

וחוצמזה, ישרא הודיע לי שאני כבר בת 37.
קיבינימט, יש לי עוד כמה שעות להיות בת 36...
 
(אבל לחשוב שבעוד 7 שנים אוכל להיות אמא ל-5 ילדים, סבתא בפוטנציה וסגנית נשיא. הממממ...).
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/9/2008 02:27, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, רק באמריקה, למה לי פוליטיקה עכשיו?
90 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-7/11/2008 17:05

Curious George

אוקיי, בואו נשים את הדברים על השולחן. לשמוע (ולשאוג) את Careless Whisper עם עוד 20,000 איש, מפי הגבורה עצמה, כשהמנעד שלו לא זז מילימטר ב-25 השנים האחרונות, זו חוויה שמימית.

הנה, אמרתי את זה ושרדתי.      

אמנם לא לבשתי את אוברול הניילון בצהוב זרחני ששימש אותי נאמנה עת הקשבתי לראשונה לשירי וואם! (חייבים את ה-!), אני בספק אם מלבוש המופת הזה היה עולה עלי לו הייתי מנסה להכנס אליו, בכל זאת, עברו אי אלו 23 שנים מאז כיתה ח'. גם אם הייתי עומדת בסטנדרט הרזון (הגובה נשאר אותו גובה) של גיל 14, נדמה לי שאמא שלי כבר מזמן הפכה את האוברול הזה לכיסוי לכלובי תוכים, מצנח רחיפה או מפיות קרושה זרחניות. גם בלי האוברול, ועל אף חששות מוקדמים שמקורם בהופעה מזעזעת באמריקן איידול, עבר עלי אמש ערב של שכרון חושים.  

25 שנים אחרי תחילת הקריירה שלו (ואם אני סופרת נכון, 27. 25 זה רק לאמריקאים שלא יודעים לזהות דבר טוב כמו קלאב טרופיקנה כשהוא מונח להם מול העיניים) הוא נתן את אחת מהופעות חייו. והביקורות מהופעות קודמות בטור גורסות שכל אחת מההופעות היתה הופעת חייו. האיש לא פספס. תזמורת ענק בשתי קוליסות בנות שלוש קומות כל אחת, 6 זמרי וזמרות ליווי, וידאו ארט משובח (עם שימוש תכוף להפליא בצבעי הקשת) ותמונות מוקרנות מהחתונות של ליז טיילור ושל החיבוק המפורסם של קלינטון ומוניקה לווינסקי (הבחורה הזו מסתובבת כאן בבלוג יותר מדי), אילוסטרציה של תקליט (!!) והדמיית נחיתה של מסוק בתחילת Outside, שעתיים הופעה, עשרים דקות (על השעון!) של הפסקה, ואחד אלוהינו.  

לא שלא היו בעיות. השנים לא לגמרי היטיבו עם ג'ורג' (ותיכף אסייג) - הוא הולך והופך דומה לרינגו סטאר עם השנים. ולא, זה לא דבר טוב. מצד שני, כשהוריד את המשקפיים האיומים - שקנה כנראה בשוק בבידיא - בסוף ההופעה, חזר החיוך מעוטר הגומות שכבר ב-Fantastic עשה את זה לג'נדר הלא נכון. הסאונד לא היה מהמשובחים. וזה באנדרסטייטמנט. לא יודעת אם בגלל האולם המחורבן (בכל זאת, אולם ההופעות המרכזי של DC, לא יפה ללכלך) או בגלל מערכת ההגברה, ואולי בגלל המבטא הבריטי-ערס שיש לבחור, היה קשה להבין אותו כשדיבר, והיה קשה להפריד את המילים מהמוזיקה המשובחה, כששר. אבל אני, מכ'פת לי? את המילים אני מכירה בע"פ, וגם בשירים הנידחים ביותר, שבהם עמד הבעל בוהה בתדהמה מולי, הן קיפצו הישר מירכתי מוחי המקשיש והושרו (נגיד. אם הייתי יודעת לשיר) כמו בגיל 14. וזה היה כייף. כל כך כייף.    

הוא צחק, סיפר אנקדוטות, הראה תמונה שלו מהילדות (נו, דודה שלו ישבה בקהל), מסר נשיקות לקני, החבר שלו, קינטר את הבעלים האומללים שנסחבו עם נשותיהם המזדקנות (ואפילו סידר להם קטעי וידאו סמי-ארוטיים, כדי שלא רק הגייז יהנו) ובאופן כללי היה כה מתוק ומוכשר, שהתחשק לקחת אותו הביתה לאמא, עטוף באריזת מתנה בצבעים זרחניים.  

שעתיים. שעתיים עמדנו על הרגליים, כל המטרוניתות הכבודות שרגליהן כבר עייפו מורידים וריצה אחרי הילדים, שעתיים רקדנו, כולל הבעלים שבהתחלה העטו על עצמם הבעת פנים של "אני פה בגלל אשתי", שעתיים שרנו (טוב. שרתי. הוא הצטרף פעם בעשר מילים), שעתיים התמסרנו לקסם הג'ורג'י. והקסם לא פג.  

מדי פעם, במיוחד בביצועים של שירי וואם! (כן, גם אנדרו רידג'לי קשישא הפציע מדי פעם על המסך) נזרקתי 23 שנים אחורה, לחדר אחד, שקירותיו צבע לימון, אבל אף אחד לא ראה אותם - כי הם היו מכוסים ב-21, כן, 21 פוסטרים של הוד מעלתו המלך ג'ורג' (אמרתי לך שהיו לו תחתונים לבנים?!). השנים - שנות השמונים, הימים - ימי חדש, חדיש ומחודש, ואני - שנמנעתי ממלחמות עופרה נגד ירדנה, או תיסלם נגד בנזין, נפלתי שדודה לרגלי ה-182 ס"מ של ג'ורג'. בעולם האכזר שבו לא היה אינטרנט לכל נערה, נאלצתי לאסוף פירורי מידע ממקורות עדכניים הרבה פחות, כמו גליונות עבשים של המגזין הגרמני האיכותי "בראוו". היות ואני לא ידעתי מילה בגרמנית (למעט "שנל, שנל, יודן"), גייסתי את סבתא שלי למשימת התרגום. וכך, מחברת הזכרונות הוואמית שלי כללה פריטי מידע גזורים ומודבקים היטב, ובצידם תרגום לעברית נטולת ע' בכתב היד של סבתא שלי (כיידישאית טובה, סבתא שלי מאמינה שע' היא רק סוג של ניקוד). הפנטזיה שלי אז היתה שיום יבוא, ג'ורג' יצנח על סף דלתי, יבין שאני זו שהוא חיכה לה כל חייו, וימלט אותי מחיי זוועה בעיר המחרידה שבה ביליתי את נעורי, אל לונדון הגשומה אך הנוצצת או אל שאלה קטן באלפים, לחגוג בו את כריסמס.  נו,

את סוף הסיפור כולנו יודעים. ג'ורג' חיבב שירותי גברים יותר מאשר חדרי נערות בצבע לימון. אני הדחקתי את האהבה לפופ-איכותי-אך-לא-נחשב, בימים שבהם הכי ראוי היה להעריץ את מוריסי ואת ג'יזז אנד מרי צ'יין, ולא גיליתי לעולם שבעצם ג'ורג' ואני נועדנו לחיות את חיינו ביחד.

ברבות הימים גם הפוסטרים ירדו מהקירות, המחברת נעלמה אי שם בנבכי הבית של אמא שלי, ואני הדחקתי כה חזק עד שכששאלה אותי מישהי שהיתה איתי בטירונות איזו מוסיקה אני שומעת בווקמן, אמרתי בהתנשאות - "פיטר גבריאל וקייט בוש". אלה היו שתי הקסטות היחידות שזכרתי לקחת איתי בקיטבג...

לקח לשתינו קצת זמן של גישושים וחשדות הדדיים כדי שנתוודה זו בפני זו, שבעצם אויבות אנחנו - כי שתינו אמורות לחיות בבוא הימים עם ג'ורג'. לה היה פור עלי, כי היא גרה כמה שנים בלונדון וידעה בדיוק איפה הוא למד, ואיפה גרה המשפחה שלו. הזונע. אבל מאחר והמרחק בין בה"ד 12 לבושי-מידס, השכונה הבינונית בה הוא גר, היה בערך כמו המרחק בין ישראל לבין הירח, הסיכויים של שתינו היו דומים, ובמקום להלחם זו בזו, החלטנו לאחד כוחות, ולחלק את שלל הג'ורג' בינינו אחר כך.

אחת התובנות הראשונות שפיתחנו היתה שראוי לנו להסתיר את סודות הג'ורג' מהעולם, ובמקום זה להעמיד פני נשים אינטיליגנטיות, שנונות, שאוהבות לקרוא את ספרי האוניברסיטה המשודרת ולשמוע פיקסיז. טוב, היא באמת אוהבת את הפיקסיז.

שתינו הצלחנו בכך כל כך, עד שאפילו בני הזוג שלנו לא ידעו שהם מגדלים זוגיות עם פרחות לטנטיות, חובבות יורו-טראש, שלא באמת אוהבות לקרוא שירה. ולמרות ששתינו אוחזות במקצועות חופשיים נחשקים, אנחנו מעדיפות לשבת מול המחשב, לשחק סוליטר ולשמוע וואם! ורובי וויליאמס באייפוד. בשיחות חולין אנחנו מפגינות שיירים אינטלקטואלים משתדלים, אבל בינינו אנחנו יודעות את האמת - אם ג'ורג' יגיע, שתינו משאירות מאחור את בני הזוג והילדים, ופוסעות לעבר השקיעה האפלולית של שירותי הגברים בלוס אנג'לס בלא הנד עפעף.  

 

אבל לקראת גיל 40, נדמה לי שכדאי להתמודד עם האמת - הטעם שלי במוסיקה קלוקל. אני נמצאת בערך 5 שנים מאחורי האופנות המוסיקליות, ויש ז'אנרים שלמים שאין לי שום יכולת להבין (דאנס, טראנס וכל מה שבא אחרי 1991), אני אוהבת לשכב על הספה עם שוקולד ולקרוא ספרי צ'יק ליט חלולים, לא קראתי מעולם את "מלחמה ושלום" או את "מדאם בובארי", ואת רוב ספרי האוניברסיטה המשודרת שקניתי בשבוע הספר מעולם לא קראתי. הם נראו מצוין על הספריה. אני לא אינטלקטואלית, אני רדודה. ואני חיה עם זה בשלום.    

מאז שגילינו זו לזו את צפונות ג'ורג'נו עברו 19 שנים.

בשבוע שעבר היא ילדה את בנה השלישי.

אתמול אני עמדתי באולם, סימסתי לה תמונות מההופעה (חרא מצלמה יש לי בטלפון), צרחתי כנערה בת 15, רקדתי והשתוללתי כמו שלא עשיתי שנים (וקניתי חולצה! בקרוב בארץ). ובהדרן הלפני-אחרון, רקדתי סלואו לצלילי Careless Whisper עם הבחור הכי שווה באולם, שיודע כמה הטעם שלי במוזיקה נחות. וזה לא היה ג'ורג'.

 

(פטורה בלא כלום אי אפשר, נכון קיטי?) -   

זה היה, בביצוע מצוין, לרבות איזכורי רידג'לי.  

 

וגם זה, לקינוח ההופעה (כולל לינדה אוונג'ליסטה הבלתי נמנעת)  - 

 

והביצוע המופתי שלו ל-Feeling good של נינה סימון :

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/7/2008 22:31, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, נעים, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת בארץ הקודש ב-17/8/2008 21:12

18,471