SAHM

אמא שלי טוענת שאני עושה יותר מדי כביסות. "אם הולכים פעם אחת עם בגד לא צריך לכבס אותו". טענה נכונה, שהתקפות שלה מוטלת בספק כשמדובר בטרנינג המג'ויף שמחזיר הבלונדיני מהגן או בסווטשירט שהשאטני מסרב להוריד גם בשעת ארוחת הערב. התוצאה היא מלחמה מתמדת עם ערימות הכביסה-הקיפול-ההכנסה לארון. לרוב אני מובסת תבוסה ניצחת, אבל לפעמים גרב אחת בודדה שנותרת בסל מסמלת סוג של ניצחון. ואם זה הנצחון שאני חוגגת - מה נהיה ממני?  

 

במצבי הנוכחי אני SAHM, שזה התואר החינני (?) שהמציאו האמריקאים לעקרות בית או Stay At Home Mom. רוב האמהות האמריקאיות שאני מכירה הן כאלה. גם אלה שתחזקו קריירה מרשימה וארון מלא חליפות אי שם בעברן, הופכות עם לידת יורש העצר לסחבת טריינינג (שני חלקים! תואמים!) המתנייעת במיני ואן ומשכילה מעיתונות-על כדוגמת Ladies Home Journal. לשלב הטריינינג, תודה לאל, לא הגעתי. אם אי פעם אצא מהבית בחליפת טריינינג יש לכם רשות וזכות לקחת אותי לכיכר העיר ולירות בי.  

 

ואני קרובה, כל כך קרובה לשם. לקום-לארגן (איפה הלאנץ' בוקס שלך???)-לשלֶח-לשעשע-לסדר-לשעשע-להאכיל (עוד ביס אחד של קציצה!)-להדיח-לבשל-לקפל כביסה-לקבל ילדים-לחייך-לשעשע-להקשיב-לשחק-להפריד-לצעוק (אולי די כבר?!)-להרגיע (שמעת? הוא התנצל)-להאכיל (אבל אמרת שאתה רוצה עוף!)-לסדר-להדיח-לנוח.

קוביה אחר קוביה אחר קוביה של רוטינה.

 

לא שאין רגעים של קסם. המיניאטורה שמנהלת את חיי היא חיוך מהלך על שניים. מגלה עולמות קטנה שגדלה מול עיני. זה תהליך מרתק, לראות אותם גדלים. לא ממש יצא לי לחוות את זה בילדים הקודמים. יש משהו מאד נינוח בקשר שלנו (כשהיא לא יושבת לי על הצוואר כל היום); יש כייף בהתכרבלות הדדית מתחת לשמיכה ביום גשום - במיוחד כשהחלופה היא ישיבה במשרד ניאוני; יש הרבה טוב בכך שאני בבית בשביל הילדים, גם אם הם לא ממש מתעניינים בקיומי.

 

כשאני חושבת על ההחלטה המושכלת להשאר בבית השנה, אני כמעט תמיד בטוחה שהיא הנכונה. אבל לא תמיד. יש גם ימים כאלה. משעממים. ארוכים. חסרי תוחלת. אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי ולא מוצאת מנוחה, ומצד שני, גם לא ממש מתאמצת. אין לי כח. עייפתי. מהאינרציה של החיים, ממידת השעמום. מערימות הכביסה-בישול-סידור הבלתי נגמרות.

ובעיקר - מתחושת הזרות בשיחות הנסובות על מקומות עבודה או על היציאה לעולם שאינו גן שעשועים או קניות ושכולל גם מבוגרים שלא לובשים טריינינג תואם. התחושה היא שאין לי מה לתרום לאותן אנקדוטות קטנות שבונות שיחה.

בעצם, הידעתם שלחיצה על שלט הטלויזיה שורפת 0.6 קלוריות בעוד שהליכה אינטנסיבית עד לטלויזיה שורפת 3? ושקניות באינטרנט שורפות 30 קלוריות לשעה, בעוד שמסע ברחבי הקניון ישרוף עבורכם 240 קלוריות (לא כולל הדונאטס, הקפה הקר והמאפין על הדרך)? כן, כן, זה ופיצוח האטום. שני נושאי שיחה מרתקים.  

 

אם נחזור רגע לאמריקאיות - הן לא מבינות איך אפשר אחרת. ובאמת - אי אפשר. האלטרנטיבות הן קריירה דוהרת ונאני לתפארת או ישיבה בבית. החברה האמריקאית לא ערוכה לאמהות עובדות. דיברתי לפני שבוע עם מישהי שבנה בן חצי שנה. התעניינתי בנימוס מתי היא מתעתדת לחזור לעבודה. היא כמעט הוציאה מכיסה מחשבון וחישבה - "אנחנו רוצים משפחה גדולה, 2 או 3 ילדים, ואנחנו לא רוצים רווחים גדולים ביניהם, אז אני מניחה שבעוד כמה חודשים אהיה שוב בהריון ו.. (אני מתָקצרת מפאת השעמום) כשהשלישי יהיה בגן חובה אני חושבת שאחזור לעבודה". משהו כמו עוד 8-9 שנים מעכשיו. אני מאחלת לה, מכל לבי, ששוק העבודה יחכה לה, אבל הרשו לי להיות סקפטית קלות.

 

החברה האמריקאית לא בנויה לאמהות עובדות. מעונות יום הם מחזה נדיר, גנים שנפתחים בתשע וחצי ונסגרים בשתים עשרה וחצי הם מחזה נפוץ דווקא, ומספר ימי החופש, אותם ביכיתי בעבר, עבר מזמן את הממוצע הישראלי המכובד.   והן מחייכות, מתוך הטריינינג התואם שלהן.

 

הן לא מקטרות, אלא בעיקר תמהות - איך אפשר יותר מילד אחד או מקסימום שניים? אה, נורא פשוט - בשביל שיהיה עם מי לדבר, שם במדבר ה-SAHM.

---

אבל אם לעצור לרגע ולהריח את הפרחים (או החיתול), הנה משהו שכן עושה שמייח. במיוחד למיניאטורה שמנענעת מולו את הראש כאילו היתה ב-headbangers ball, ולי - כי כשהיא מחייכת כל כך ועוד ממייקל סטייפ - מתרחב הלב.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/3/2007 23:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-29/3/2007 23:07

זוטות נטולות פואנטה
מתוך שעמום מופגן ומאחר ותוכניות הבוקר התבטלו, קבלו כמה דברים מוזרים שאפשר למצוא באמריקה:

• החיתול של הבשר - דמיינו לעצמכם את מחלקת הבשר בסופר כמחלקה גריאטרית, שדואגת לשלום מטופליה. תחת כל ערימת עוף או בשר המוגשת על מגשית קלקר חיננית בציפוי ניילון נצמד, מושם חיתול. או ליתר דיוק - מגן תחתון. למה? ככה. כנראה כי הבשרים פה לא מוכשרים בניגוד לארץ. הפגישה הראשונית עם ה-carefree של העופות די מבחילה, אבל מתרגלים. ובכלל, אין קצבים. הבשר מגיע מפורק, עטוף, מהונדס ומועשר בנשורת גרעינית ישר מהפרה. או מהמקרר.
• הפניה שמאלה כתרגיל אקרובטי - ברוב הרמזורים אין סימול מיוחד לפניה שמאלה, ואין נתיב ייעודי. כשהתנועה נוסעת ישר אפשר גם לפנות שמאלה. סבבה. עד שאתה קולט שגם מולך התנועה נוסעת ישר. עכשיו נסה להשתלב. לפעמים זה עובד טוב יותר, לפעמים נדרשות כמה מילות תפילה או קללה (לבחירת הנהג), ולפעמים זה נגמר בקוועץ'.
• יש שמש אבל קור כלבים בחוץ ואין קשר בין הטמפרטורה הפורמלית להרגשה - כמו היום. כמה יפה, ככה מטעה. נראה יום ים מושלם, הטמפרטורה התיאורטית היא 12 מעלות. בפועל היא מרגישה כמו מינוס 1, וככה מדווחת גם בחדשות. מי שיוצא עם כפכפי אצבע בתקווה שהאביב הגיע, יחזור עם כווית קור.
• ב-7 אין קו חוצה - למה? ככה. אגב, גם 1 כותבים כקו בודד בלי צ'ופצ'יק, כנראה מאותה סיבה עלומה. תכתבו 7 כמו בני אדם ומיד תרגישו בורים ועמי ארצות.
• מגבים וסמרטוטי רצפה - אין. הם שוטפים את מעט הרצפה שיש בבתים באינסטרומנטים משונים שהוצאו מתקופת האינקוויזיציה. את שאר הבית הם מרפדים ומשטחים בשטיחים , לרוב בהירים וכעורים, שמאד אוהבים כתמים, ולכן מדפי חומרי הנקיון בסופרים עתירים בשלל דטרגנטים להסרת הכתמים האלה (שבד"כ לא עובדים, ולכן רוב איזור הכניסה בבתים מרופד בשטיחים על גבי שטיחים שתפקידם לקלוט את הלכלוך, והמגדילים שמים משטחים שקופים (כמו של כסאות משרדיים) בכניסה לבית. אכן פאר והדר).
• עמדות קופה אוטומטיות בחנויות - מסופר ועד איקאה. הם באמת סומכים על הקונים שלהם,  מעבירים את הכל בסקאנר לבד, משלמים לבד, אורזים לבד. והכל בגלל שעלות העבודה פה היא אדירה (ושהם באמת מאמינים שלא דופקים אותם).
• לכל חג יש צבע ומרצ'נדייזינג תואם - הלוואין בכתום-שחור, כריסמס באדום-ירוק-לבן או זהב וכסף, וולנטיינ'ס דיי בורוד וסגול בהיר, סט. פטריק'ס דיי בירוק, פסחא בצבעי פסטל. ובכלל - נעליים לבנות לא תמצאו בחנויות אחרי לייבור די, וגם לא נעלי לאק (אלא אם כן משתמשים בחריג המצוי בס"ק 9834 ב' - לכריסמס מותר), אבל אחרי ממוריאל דיי - תמצאו אותן בשפע.
• ואם כבר ממוריאל דיי - בריכות שחיה פתוחות בין ממוריאל דיי (מאי) ללייבור דיי (ספטמבר). גם אם נורא נורא חם קודם או אחר כך - חפשו לכם בריכת שחיה מקורה או את החברים שלכם. הבריכות נסגרות בפקודה (לא ברור של מי).
• אין חתולים ברחוב. בכלל. אולי בגלל שהקור מקפיא אותם. במקומם יש סנאים, שהם סוג של עכברושים עם אקססוריז.
• חולון - כל אדם שני שפוגשים פה הוא יהודי ובד"כ יש לו בת דודה בחולון.
• והכי מעצבן בעולם- רשימות ההמתנה לגנים. המיניאטורה ברשימת המתנה מנובמבר 2005 (עת היתה בת 4 חודשים בקושי), ועדיין נעה בין המקומות 90 ל-30 בחלק נכבד מהגנים אליהם נרשמנו. אנשים נרשמים פה לגנים עוד לפני ההתעברות (אמת לאמיתה, אני כה לא צוחקת) ומעדכנים את תאריך הכניסה בהתאם לבדיקת ההריון ולאולטראסאונד הרלוונטי (מישהו שם לב לעצבים הרופפים? זה רק כי היום שוב עודכנו שאין סיכוי שהיא תכנס לאיזה מהגנים בשלב זה של חייה).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 19/3/2007 16:08, בקטגוריות רק באמריקה
75 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-23/3/2007 03:29

איפה, איפה, איפה (לעזאזל) העוגה?

מכירים את החלום הזה שבו אתם הולכים ברחוב/מגיעים למשרד/פותחים את הדלת במסיבה ו..מגלים שאתם עירומים? את הפחד הנורא שהחלום הזה מעורר?
יש שטוענים שזו הדרך הבסיסית ביותר בה מתבטאת חרדה אנושית. הרשו לי לגחך רגע ולהציג בפניכם את חלום הבלהות הנורא בעולם: לילד שלכם יש יום הולדת, העוגה מוכנה, השקיות ערוכות ו...אף אחד לא מגיע. או גרוע מזה - מגיעים שני ילדים (כדי שיהיה אפשר להעביר את הסיפור הנורא הלאה).
כן, זה גרוע יותר מאשר מסיבת יום ההולדת שלכם שאליה האורחים לא מגיעים. זה הילד שלכם, בשר מבשרכם ואתם (והוא) מגלים בדרך הכי איומה בעולם שהוא לא אהוב. תודו שזו סיבה מצוינת להתעורר שטופת זיעה באמצע הלילה.  
 
הרשו לי למנות בפניכם עוד כמה סיבות להתעורר בבעתה באמצע הלילה - או לא להרדם, אם זו האופציה הזמינה:
1. המחשבה על מסיבת יום הולדת בבית קטנטן (מכוסה בנוצה, שלא יעשה שום דבר שאני רוצה) ומלא שטיחים בהירים וכעורים.
2. העובדה שהילד הפרטי שלכם רוצה דווקא עוגת פוטבול, דקה ורבע אחרי שנגמרה עונת הפוטבול ולכן אין שום פריט פוטבול בחנויות (ואפשר למצוא את הקישוטים שהוא רצה רק באתרי אינטרנט עלומים מוויסקונסין).
3. כמות אישורי ההגעה (RSVP) שמגיעים לתיבת דואר הזבל שלכם, בעיקר בגלל שהכתובת שממנה הם נשלחים כתובה ביפאנית מדוברת או קוריאנית (לא) מדוברת - שכן כאן בניכר מקובל לאשרר הגעה גם למסיבות יום הולדת ולא רק לחתונות.
4. אישור ההגעה המתעכב מהחבר הכי טוב של הילד, שגורם לנו להתקשר ולגלות שהטלפון לא מחובר ואימייל בירור שנשלח אליהם נענה בתגובה שהם בעצם חזרו לקוריאה כבר לפני שלושה שבועות, בהשקט ובבטחה. ואנחנו תוהים - מה מוזר יותר, החיים הנזילים באמריקה או הילד שלנו שלא מודע או מספר שהחבר הכי טוב שלו נסע ועדיין מחכה שהוא יחזור ליום ההולדת...
5. הסיפור שסופר לנו ארוכות על ידי מכרים שרצו להרים את הילד שלהם על כסא בחגיגת יום ההולדת בגן והתבקשו בנימוס שלא להרים אותו כי "אנחנו מלמדים את הילדים לשמור על כבודו של הריהוט"... מה שאומר שאין לנו מושג ירוק על איך מתנהלות כאן חגיגות יומולדת.
6. ההחלטה לעבור לשעון קיץ דווקא בלילה שלפני יום ההולדת, שינוי שמבטיח טעויות בשעת ההגעה או חיסורים מוחלטים מקהל החוגגים. דווקא עכשיו, למען השם? למה לא בעוד שבוע?!
אימייל באמריקאית מדוברת ובתפוצת נאטו, בזו הלשון - "חברים יקרים, אנחנו מוקסמים מהעובדה שאתם מתעתדים להצטרף אלינו במסיבת יום ההולדת של בננו השאטני. שימו לב לשינוי בשעון הקיץ, ואל תשכחו לעדכן את השעונים כך שלא תפסידו את הכייף" - אמור לפתור את זה. אבל מה אם לא?
7. העובדה שערב לפני יום ההולדת אני עמלה על העוגה, כבקשתו, והידיים שלי (והמטבח, האויר, ובאופן כללי העולם) מתכסות בספריי צבע מאכל ירוק-דשא חינני, בעוד שהעוגה מקבלת מראה עקרוני של חולצת טיי-דיי ולאו דווקא של מגרש פוטבול. אישית, מעולם לא דמיתי יותר לשרק (כולל הזעם הקדוש). רק שמישהו יזכיר לי בדיוק איפה תוקעים את העמודים של ה-field goal?  
 
ואחרי שהתגברנו על כל אלה, בשמונה בערב לפני יום ההולדת, הוא כבר במיטה והוא מודאג (מאיפה יצא לי ילד מודאג?): "ומה אם יבוא ילד שלא אוהב באולינג? הוא בטח יהיה נורא עצוב". "אין ילדים שלא אוהבים באולינג" אני משקרת לו במצח נחושה. "כולם נורא שמחים לבוא". הוא צונח כמו אבן לשינה. אבל אני נשארת ערה. ומה אם הם בכלל לא יבואו? לא, לא, עדיף שלא לחשוב על זה. בערך כמו על פילים לבנים. לא חושבים על פילים לבנים ולא על אורחים שלא מגיעים ליום הולדת. לא חושבים. זה לא פיל לבן פה בפינה, במקרה? אולי נזמין גם אותו?  
 
עכשיו אפשר לצחוק, שלא לומר לגרגר בהנאה על זרי הדפנה ההוריים, אבל לפני חמש שעות לא הייתם רוצים להיות בקרבתי.  
 
בוקר יום ההולדת
מירוץ מטורף אחרי לילה ללא שינה.
- לארגן בלונים
- להביא כיבוד להורים (בכל זאת, יש לנו גנים פולניים) רק כדי לגלות שבעצם אסור להכניס לשם כיבוד פרטי.
- לקחת את העוגה, הנרות, הסכין, שקיות ההפתעה. אולי בעצם נדחוף גם ביצות קינדר לשקיות? יאללה. שיהנו.
- אז צריך לפתוח את השקיות, להכניס, לסגור מחדש. יש.
- להלביש את הילדים. שוב הוא התארך? למה עכשיו ולמה דווקא עם המכנסיים האלה?  
 
סוף הסיפור
היה שמח. כמו שרק עיני שוקולד ענקיות בפרצוף קטן, מנומש וחסר שתי שיניים עליונות, יכולות להראות שמחה.
האורחים הגיעו. כולם. וגם ההורים, ומסתבר שהם אפילו נחמדים.
הבנות לא נלחמו זו בזו, כמו שחששתי מסיפורי תלאות של חברות.
הילדים ידעו לשחק באולינג כמו גדולים. נראה שהם די נהנו מהעסק.
הבלונדיני שיחק את תפקיד האח המפרגן והאוהב בצורה מושלמת, בעיקר בהתחשב בעובדה שמערכת היחסים של הבנים מושתת על עקרון הענישה ההדדית שגורס - "אם אתה לא תהיה נחמד אלי ו/או לא תעשה מה שאני אומר לך ו/או סתם תזיז את האויר שלידי אני לא אזמין אותך ליום ההולדת שלי ו/או לא אמנה אותך להיות העוזר שלי ביום ההולדת (יהא תפקידו העלום של העוזר אשר יהא). המיניאטורה ניסתה לסמלץ כדור באולינג ולשגר את עצמה במורד המסלול, לחרדת הקהל.
גם הבעל אמר שהיה טוב. עוד אתמול בלילה הוא טען בתוקף שיהיה טוב. כמובן שכמעט חטף ממני מכות, אבל אני מניחה שהוא סולח. יודע צדיק נפש בהמתו כשמדובר בימי ההולדת של הילדים שלה. 
והעוגה? העוגה יצאה טעימה, כנראה. את המראה שלה תשפטו בעצמכם.  
 

---

עכשיו אני מרימה רגליים, מלקטת את שלל הנוירוזות והסטרט שלי בחזרה לחיקי עד לקיץ - אז צפויים שני ימי ההולדת הבאים.

אפשר לישון עכשיו?

 (וגם לחלי יש מה לומר על חגיגות ימי הולדת, והזכות ההורית להשקיע (ולדאוג...) בהתאמה).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 11/3/2007 22:14, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
57 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של יושב בתי הקפה ב-21/3/2007 22:29

18,471